זה כמה שבועות מחכה לי בתיבת הדואר באופן די קבוע עלון צבעוני שבכותרת שלו שאלות אישיות מדי: “האם את שלמה עם עצמך? באיזה אופן אתה האויב הכי גדול של עצמך?” לרוב אני מעקמת פרצוף בעצבים מהפלישה השיווקית לחיי האישיים, מקמטת את נייר הכרומו הצבעוני וישר לפח (הכחול של מחזור הנייר כמובן). העקביות של אלו שמניחים את העלון בתיבה כמעט יום יום פשוט ראויה להערכה, ואולי זו בכלל לא נחישות אלא המסלול הנוח של מחלק העלונים. בכל מקרה, העקשנות משתלמת כי בסופו של דבר הקדשתי לעלון הזה חמש דקות מלאות לפני שזרקתי לפח אחר כבוד. הרבה מלל, צבע וחזרה בלתי פוסקת, כמו שטיפת מוח, על המילים “העצמה” ו”אימון”.
עינב קורן
בשנים האחרונות נדמה כי שני המושגים הללו הפכו דומיננטיים מדי, לפעמים אפילו נשמעים כפתרון לכל בעיה או כמילת מפתח לכל עניין. יש לך קושי במציאת בת זוג או עבודה? סובלת מחרדות? בעיות עם הבוס? כאבי שיניים? הכל פתיר בשם ההעצמה. ואם אתם כבר מחפשים עבודה, אז שווה לנסות אימון. 10 מפגשים ותוכלו להיות מעצבי הביטחון והדימוי העצמי החדשים בשוק. אני מניחה שלא כולם שרלטנים, אבל הציניות שלי נובעת בעיקר מהעובדה שיש סביבנו היום כל כך הרבה “קואצ’רים”, בזמן שהמצב רק הולך ומחמיר.
העצמה היא בעצם ההתנגדות הטבעית לתופעת השיימינג (בִּיוּש ציבורי). על פניו נשמע שזה מהלך חיובי, אבל אולי מרוב שאנחנו עסוקים בהעצמה אישית אנחנו לא מזהים שזה על חשבון האחר? מיליון שיטות ומנטרות להרגיש ראויים בפני עצמנו, מול האחרים ובפרט אלו שתמיד התנשאו מעלינו והקטינו אותנו.
מה דעתכם, אבי גבאי הוא בוגר של אחד מקורסי ההעצמה האלה? מפגן ההשפלה הציבורי שבו העמיד את ציפי לבני בשבוע שעבר היה מיותר ולא מעצים בעליל. בלי לעסוק בענייני מחנות פוליטיים, התרגיל של גבאי היה מכוער, נטול כריזמה ומעליב. העצים את עצמו אין ספק, בעיקר כשהוא עמד בגאון מאחורי הפודיום ולבני ישבה בצד כמו תלמידה נזופה ומושפלת. הסגנון הכוחני של גבאי במסווה של מסיבת עיתונאים מעונבת רק הוכיח שיש לו כנראה עניינים לא סגורים של דימוי עצמי. משקעי עבר שקשורים בנשים בתפקידי מפתח או אולי “אשכנזים פריבילגיים” או אפילו חברי כיתתו, כלומר סיעתו.
העצמה במחוזותינו היא מדי אישית, שכחנו לפרגן ולהעצים אחרים שלא בטקסי השכבה ודברי פרידה מאוחרים מדי, אלא בפניהם. וכשכבר היינו בטוחים שהתגברנו על מנת הביזוי השבועית שלנו, התפרסם הסרטון המביש בפני עצמו של הסטודנטית במדים באוניברסיטה העברית. כחובבת מסדרונות האקדמיה משני המתרסים, כסטודנטית ומרצה, חשתי אכזבה רבה לגלות שוב בשם ההעצמה שחופש הביטוי והתנועה הם סלקטיביים. איני יודעת בדיוק מה קרה שם במסדרונות האוניברסיטה, ואין לי עניין לעשות שיימינג בעצמי כל עוד איני בקיאה בכל הפרטים. עם זאת, המחשבה שסטודנטית המשרתת את המדינה ועוטה על עצמה את מדי הצבא צריכה לחוש מושפלת או דחויה בשל כך אינה נתפסת בעיניי.
אבי גבאי נפרד מציפי לבני. צילום: אמיל סלמן
גם אם אנו מביעים ביקורת כלפי הממסד על צורותיו השונות, אסור לנו, בעיקר לבעלי סמכות, לנצל את הכפופים לנו לטובת ניגוח פרטי. בטח לא להעצים קול אחד על חשבון האחר ולשרת מוסר כפול. הרי כשם שאסור לנו למנוע מסטודנטית המשרתת במילואים להיכנס לכיתה במדים, אסור לנו למנוע זאת גם מבחורה שעוטה חיג’אב, חובשת כיסוי ראש או מעטרת את פניה בשלל פירסינג. הגיע הזמן שנפסיק להתנצל על הזהות שלנו כי היא גורמת לאחרים לחוש שלא בנוח עם עצמם.
לשמחתי, השבוע אסיים את הטור דווקא ברוח חיובית, כי בין השפלה אישית ללאומית, התבשרנו שאנחנו בכל זאת מפיצים “אור לגויים”, עם אישור החוק לאיסור צריכת הזנות. האישור שעבר בקריאה שנייה ושלישית בשבוע שעבר הפך את ישראל למדינה העשירית בעולם שבחרה להפליל את לקוחות הזנות ולהוציא מחוץ לחוק את העיסוק הוותיק בעולם. ככה זה מרגיש כשהשפלה מרימה את ראשה ומגנה על החלשים, מעצימה אותם. מהות החוק אינה רק אכיפה באמצעות קנסות ומאסר לצרכני השירות האסור, אלא מתן סיוע ליוצאים ממעגל הזנות בתהליך שיקום וליווי.
לאורך השבוע נשמעו קולות מתנגדים לחוק ובפרט מצד הסנגוריה הציבורית בטענה שהשירות המיני מאפשר יצירת אינטימיות עבור קשישים, נכים ובעלי צרכים מיוחדים. אני מקלידה שורות אלה ומתקשה להאמין שזה טיעון סביר בישראל 2019 ומרחמת על הגאון המשפטי שהגה אותו ועל כך שהוא כנראה לא חווה אינטימיות מימיו. שלא לדבר על השימוש הציני שנעשה ביצירת הקשר בין האוכלוסיות היותר מדוכאות בחברה הישראלית.
טיעון נוסף התייחס לחופש העיסוק של העוסקים בזנות והגבלתו הוא בבחינת גזל פרנסה. גם הוא לא משכנע בעיניי, בפרט שנתוני משרד הרווחה מעידים על כך שמעגל הזנות בישראל הוא ברובו נשי וטרנסג’נדרי ורבע ממנו כולל קטינים וקטינות. דיכוי מגדרי הוא פשע שצריך למגר מקרבנו ואין שעה מתאימה יותר מעכשיו. לשמחתנו, החוק הזה עבר כי הוא מייצג את הטוב והשפוי שנותר בנו. בטווח הארוך הוא בעל משמעות רבה לעיצוב הדימוי העצמי שלנו כחברה שממגרת שיעבוד ועבדות ולא מנצלת העצמה לשם החלשה או השפלה.
לסיום, העצמה לא מחייבת עצימת עיניים. להפך, היא שיטה חשובה, וככל שנתאמן עליה מעבר לגבולות האישי, נצליח ככל הנראה להשפיע לטובה על כל מי שמסביבנו, המדכאים והמדוכאים.
הכותבת היא מנהלת בתחום החינוך והחברה האזרחית
