הלילה הגיע מוקדם מדי השבוע בחסות שעון החורף. כמו בכל שנה, גילינו כמה קל להזיז שעה אחת אחורה (עבור רובנו הטלפון החכם דאג לכול), אבל לזמן כהרגלו יש השפעה ישירה על כולנו.
בתור חובבת חורף, אני מוצאת שיש ביום הקצר עם רדת החשכה תחושה מנחמת שמבייתת אותנו. כרבולית, שוקו חם (סחלב גם עובד), סרט טוב ומנגינת הגשם והרוח בחלון – זה מה שאנחנו אנשי החורף צריכים. היה נחמד יותר אם שעון החורף היה מסונכרן עם מזג האוויר, ואז בכלל היינו נהנים מהגשם המבורך וריח האדמה הצמאה.
נכון, לא כולם מחובבי העונה הקרה, ויש שהיו מעדיפים לדחות את החורף למועד רלבנטי יותר. בסופו של דבר, אנחנו נוטים להתרגל מהר מאוד למציאות חדשה, גם כשהיא פחות נוחה. הסתגלות היא מנגנון טוב בדרך כלל, אבל לא בכל מצב כי גם הזמן עושה את שלו.
בתקופה האחרונה הדהדו כותרות החדשות את ההסלמה באלימות הגוברת על גדרות רצועת עזה. בכל פעם כשמכריזים בחדשות על הסלמה, נזכרים כולם לרגע חולף בירי הטילים, שאר בלונים ועפיפונים לעבר יישובי הדרום. נזכרים ומיד שוכחים. לרוב אנחנו זוכים לתגובה ממשית מהממשלה ומהתקשורת רק כשקורה משהו חמור במיוחד. כזה שעולה בחיי אדם שלא נדע או נזק שמצטלם טוב למהדורת החדשות. לצערנו, המחיר עולה כל פעם.
אם עד לא מזמן שריפת השדות נחשבה למזעזעת, הרי שהיום היא קורית על בסיס יומיומי ופחות מעוררת שיח ציבורי – הסתגלנו! לא פעם בתוך שגרת הטרור הזו אנו נתקלים ב”ניסים”, וגם עליהם ממהרים לדווח בחדשות, אבל הסטטיסטיקה לא תמיד לטובתנו, וניסים הם לא חלק מתכנון אסטרטגי.
“האולטימטום של חמאס – כסף או הסלמה”, דיווח בנחרצות שדרן החדשות ברדיו ומיד אחר כך התנגן לו שיר עליז, נטול הקשר להודעה הקשה שנאמרה קודם. הניתוק הזה קשור בעיניי בקלות השימוש במילה “הסלמה” שמעידה על מצב גרוע גם ככה, ומשמעה שהמצב נעשה גרוע לתפארת. לא מפליא בעיניי הדמיון הלשוני בין המילה “הסלמה” למילה “השלמה”. מצב שהולך ומסלים, כלומר מחמיר, הוא פשוט מצב שכלל אינו מטופל או לחלופין מטופל בצורה לא מוצלחת, בלשון המעטה. רק מי שמשלים עם המצב הקשה בעוטף עזה ויישובי הדרום מרשה לעצמו לקרוא לטרור המתמשך בימי השיא – הסלמה!
אסור להגיע למצב שבו הפקרות נוכח מדיניות לא עקבית ומבולבלת של הממשלה זוכה לכינוי הלגיטימי – הסלמה. דין רקטה אחת כדין 30 רקטות. דין עפיפון אחד שנמצא בחצר גן מבלי שניצת כדין ארבעה עפיפונים שהשחיתו דונמים של קרקע פורייה וכן הלאה. המידתיות לא צריכה להיות קשורה לכוונה והביצוע. מה גם שלאחרונה טיל שמרסק בית בבאר שבע או טרור שריפות שמכלה רכוש ופרנסה גם הם אינם מעוררים את הממשלה לפעולה ראויה. איני מעלה על דעתי שום מדינה מפותחת בעולם (איני מתייחסת כאמור למדינות עולם שלישי) שתצפה מתושביה לשמש מגן אנושי ומנטלי לירי בלתי פוסק משטח עוין.
שמעתי פעמים רבות הסברים של אזרחים ותיקים שטוענים שהעמידות שלנו היא חלק מבניית חוסן לאומי ושגם הם חוו מציאות מורכבת שכזו בעשוריה הראשונים של המדינה. אני מבינה את האמירה הזו ומכבדת אותה, אבל מאמינה שהמציאות היום אחרי שבעה עשורים חייבת להיות שונה מתקופת התהוותה של המדינה. חובתנו האנושית, האזרחית וההורית היא להתעקש על בלימת תרבות פוסט-הטראומה שאנחנו משלימים עמה וכך גם מגדלים את ילדינו.
לצערי, גם ההעדפה הגיאו-חברתית נכנסת לתמונה בכל הנוגע לשיח ציבורי ומדיני. כלומר, חבריי לפריפריה הדרומית – אנחנו פחות מעניינים, אנחנו אזרחים סוג ב’! (אולי אפילו ג’, ד’ או ז’). הסבים והסבתות שלנו, שנשלחו עם עלייתם לארץ ליישב את הפריפריה במסגרת תכנית “פיזור האוכלוסייה” באזורי הפיתוח, שילמו על כך די והותר. אנחנו לא אותו בשר תותחים שיגן על גבולות מדינת המרכז – כל אזרחי המדינה זכאים לאותו היחס ואותה ההזדמנות לחיים טובים ובטוחים!
אין לי פתרונות קסם ואיני מתיימרת לקבל את ההחלטות הקשות בשם ראש הממשלה ושר הביטחון. באופן מעשי אני חושבת שזוהי השעה שראש העיר הנבחר יוביל את דיון רווחת חיינו וביטחון ילדינו בכל ועדה ושולחן עגול ואף ייזום מהלך עם ראשי הרשויות באזור.
אם נגזר עלינו לחיות ככה, אנו רוצים לדעת מה התכנית למיגור הטרור, מה נעשה כדי להקל עלינו את העול הזה, מה לגבי טיפול רגשי לילדינו, תשתיות בטיחות במוסדות הלימוד ועוד.
שעון החורף החל השבוע, ובקרוב יגיעו גשמי הברכה וסופות הרעמים. אנחנו נתכרבל מתחת לשמיכה ונתענג על ספל שוקו חם עם חלון מעט פתוח כדי שנשמע את האזעקה (פתוח מספיק כדי שלא נתבלבל בין האזעקה לשריקת הרוח), בדריכות נוודא שמדובר ברעם ולא בהדף של נפילה או פיצוץ של כיפת ברזל, נכניס שמיכת פוך נוספת למקלט או ממ”ד ונתרגל את מתיחת השריר בין החזה לזרוע כשמחבקים את הילדים ורצים למרחב המוגן. חורף חמים ושקט!