שגרה זה רע?
יש שיסכימו בשביזות רבתית ויהלכו בינינו במשך שבועיים עם ג’ט לג חגים, מנסים להתאושש מכמויות האוכל והחופשה שאף פעם לא מספיקה להם. אחרים ישמחו לחזור לסדר יום מובנה יותר, עסוקים פחות במציאת פעילות לילדים ובעיקר יברכו על ההזדמנות לצמצם מהיקפי תשרי שהתרחבו בבטן ובאגן. בכל מקרה, החזרה לשגרה מחייבת את כולנו להתמודד עם כל מה שדחינו לאחרי החגים, בעיקר סוגיות חשובות שהנחנו שאפשר להשהות בינתיים. והרי היא לפניכם – סוגיית החשיפה לתכנים לא הולמים בקרב ילדינו.
בשנה האחרונה נחשפה בתי, תלמידת כתה ד’, באופן עקיף למשחקים מבוססים על סרטי אימה דרך חבריה לכיתה. בפורים האחרון אף נדהמתי לזהות תחפושות זבות דם מלאכותי, כשמלכת אסתר הפכה לכלה זומבית והליצן התמים הפך לרוצח. השיא הגיע לאחרונה בניסיון לסיאנס בזמן ההפסקה שאמור לזמן איזה מטרד על טבעי שעונה לשם “צ’ארלי”. לשמחתי, בתי שיתפה אותי במתרחש ובתחושותיה מספיק בזמן כדי לטפל בסחף התופעה ברמה האישית ומול מחנכת הכיתה, אבל העיסוק בנושא הזכיר לי חמישה חודשים של נדודי שינה אי שם בסוף שנת 1999.
עינב קורן
אלה לא היו חרדות הבאג 2000 שהובטח עם כניסתו של המילניום החדש, אלא תוצאה עגומה של צפייה בסרט “החוש השישי”. כן, אני מודה, מסתבר שאני נמנית עם 50 אחוז מהאוכלוסייה שחרדים באופן טראומטי מסרטי אימה. ה-50 אחוז האחרים, אם תהיתם, מוצאים ריגוש והנאה רבה בצפייה בזוועות אימה על טבעית, רוצחים סדרתיים ושאר פורענות נוטפת דם.
אני יודעת, “החוש השישי” הוא תת-ז’אנר סולידי בקרב סרטי האימה, ואתם בטח קוראים עכשיו ומגחכים מפחדנותי האומללה. מה גם שהייתי כמעט בת 18, בתקופת טרום גיוס לצבא, לא ילדה קטנה. מי מכם שצפה בסרט בוודאי זוכר את קו העלילה העיקרי שחושף בהדרגה מורטת עצבים את יכולתו הבלתי נשלטת של ילד צעיר לתקשר עם המתים. בכל מקרה, בכל אותם חודשים, למעשה מהרגע שיצאתי מאולם הקולנוע, דמיינתי בעל כורחי את כל המתים בחיי על מיתותיהם השונות, בעיקר בלילות. הדבר הנורא שהתלווה לכך הייתה הבושה להודות שהסרט השפיע עליי עד כדי כך שפגע באיכות החיים והשינה שלי. לילות רבים ישנתי עם אור דולק ושלל תירוצים, ופעמים רבות העברתי לילות לבנים עד לאור שחר ראשון. מאז הבטחתי לעצמי להימנע מלכתחילה מכל תוכן אימה באשר הוא, על סוגיו השונים. מאז עברו כמעט 20 שנה.
נאמנה להבטחתי הבחנתי שהתחולל כאן שינוי עצום בתפיסתנו את מושג האימה בשני העשורים האחרונים. באופן בלתי מוסבר, ואולי הודות לאופי התקופה, פיתחנו מעין אדישות אל מול התכנים הללו וצריכתם. משנה לשנה הפכה יצירת סרטי האימה לאתגר הזעזוע הגדול החדש. הגבולות נמתחו עד כדי כך שסרטים אלו, שהיו פעם מחתרתיים, הפכו ללב הקונצנזוס. פרסומות וטריילרים לסדרות וסרטי אימה החלו משודרים בשעות שיא הצפייה המשפחתית בטלוויזיה, ומאוחר יותר הופיעו גם כקדימונים במשחקי ילדים באפליקציות השונות וביוטיוב. גיבורי התרבות החדשים נהיו לאנטי-גיבורים מועדפים – ערפדים, רוצחים סדרתיים כמו דקסטר, זומבים, בובות וליצנים רוצחים. הטוב הפך משעמם, ומשהו באפל והרע הפך למסקרן ומעניין יותר. זה נהיה מגניב לאמץ את הצד האפל כבידור לשעות הפנאי במטרה לקחת את רף הפחד צעד אחד קדימה או אפילו שלושה.
אבל אנחנו לא באמת השתנינו, והפחד מעיק ומצלק באותה מידה, בפרט בקרב ילדינו.
אנו נוטים לחשוב שהאשמה טמונה בתרבות המסכים, נגישות המידע וזמינותו דרך אמצעי המדיה השונים, אך אל לנו לטעות. תכנים פורנוגרפיים למשל היו זמינים בחוברות מודפסות כבר לפני 100 שנים, גם תחרויות בידור אלימות, חשיפה לעוני קשה, חולי ומוות. ההבדל העיקרי בעיניי בין התקופות הוא מידת המעורבות של ההורים בחיי ילדיהם. כשיש סמכות הורית משמעותית מתלווה אליה גם נטילת אחריות לסינון התכנים שהילדים עלולים להיחשף אליהם. איני מגדלת את ילדיי בבועה, אף שאולי מדי פעם הייתי רוצה לעטוף אותם בצמר גפן ולהגן עליהם מכל רעות העולם. אני יודעת שגם אם אתאמץ אכשל בכך ואולי אפילו אצור נזק גדול יותר בהימנעות מלהכיר את הטוב והרע גם יחד.
אז מה נוכל לעשות?
להציע לילדינו לחשוב על התכנים שהם נתקלים בהם, להטיל ספק, לשאול שאלות, להפעיל שיקול דעת בין טוב לרע ולפתח חשיבה ביקורתית. אנחנו צריכים לטפח יחסים אישיים וקרובים שלא מסתכמים בתשובה “כיף” או “טוב” כשהם נשאלים “איך היה בבית הספר ובגן?” אפילו במחיר התואר “הורים חופרים”.
אנחנו חייבים לגלות מעורבות ולהציב גבולות גם על רקע הרצון להיות פופולרי, מגניב או קונפורמיסט. אסור לנו להיענות ללחץ חברתי ולהשוואה לאחר כמדד למה שנכון וראוי. זה לא מסתכם רק בפיקוח התכנים, סינון ושיח עליהם, אלא בידיעה אמיתית היכן, מתי, כיצד ועם מי מבלים הילדים. למשל בלימת תופעת הרכיבה הפזיזה של בני נוער על אופניים חשמליים ללא קסדה כשהם מרכיבים עוד חבר או שניים בנסיעה פרועה בכביש. הרי בסופו של דבר אין אף נער בן 14 שיכול לרכוש לבדו אופניים חשמליים (הנושא הזה בפני עצמו יכול למלא טורים רבים).
אז אסיים בברכת חזרה לשגרת אחרי החגים מהירה ומועילה. אחרי הכל, שגרה זה לא כל כך רע, אבל כדאי שנקדיש תשומת לב להרגלים משפחתיים של מעורבות ואחריות לחיי ילדינו – זו הרי המשימה החשובה ביותר!
הכותבת היא מנהלת בתחום החינוך והחברה האזרחית
