כבכל שנה, גם השנה הקדשתי זמן איכות עם ילדיי למסורת ועדת קישוט המשפחתית לקראת חג סוכות. תוך כדי הכנת שרשראות הנייר הצבעוניות שאל אותי בני עוז, בן ה-4, “למה צריך לבנות סוכה אם יש לנו בית?” נרגשת מההיגיון הבריא של הקטן, הסברתי לו את סיפור הרקע המדברי והדגשתי שדווקא הסוכה נועדה להזכיר לנו את חשיבות הבית. הסוכה כבית היא ייצוג למקום השייכות שלנו, המרחב הבטוח והטוב אבל גם ייצוג למשפחתיות והסביבה החברתית שלנו. חששתי שהוא יתקשה להבין את הלוגיקה ההפוכה של להעריך את הטוב והשפע באמצעות החסר. אבל הוא הבין היטב כי בסופו של דבר השיטה הזו פועלת על כולנו, ילדים ומבוגרים – אנחנו מעריכים את היש דווקא כשאין.
עינב קורן
מסורת נוספת שחלחלה לחיינו בחמש השנים האחרונות בחול המועד סוכות היא פסטיבל “דרום עולה” שמתקיים בטיילת באשקלון. בפעם הראשונה כשהפסטיבל התקיים בסוכות 2014 שלאחר “צוק איתן”, הוא הביא איתו תחושה של חוסן וסולידריות חברתית. מעין מפגן תמיכה לאומי לאחר הטלטלה שעברנו באותו הקיץ, ובפרט שערוץ 10 המסחרי נתן חסותו ושיתף פעולה עם העירייה. הפסטיבל נמשך שלושה ימים וכלל הופעות ענק של מיטב האמנים וכוכבי הילדים והנוער. ההופעות היו פתוחות לציבור הרחב ללא עלות וזימנו חוויית יחד של מוזיקה, שמחה ודוכני אוכל. זה התאים לאותם ימים. זה היווה שחרור ללחצי התקופה והצליח להחזיר את תשומת הלב הציבורית לאשקלון בהקשר חיובי, נטול דיווחי אזעקות וטילים. היום זה פחות מתאים, למעשה, אני סבורה שזה היה נכון רק לאותה נקודת זמן.
אני בעד פסטיבלים, ובתור ילידת העיר, אני זוכרת מסורות פסטיבליות שונות ומגוונות בקיץ ובחגים, החל ממרוצי המכוניות שהתקיימו בחלקה הדרום-מערבי של אשקלון (היכן שנבנית שכונת אגמים הנוכחית), דרך יריד האמנים שהתקיים כל קיץ במרכז אפרידר וכלה בפסטיבל “בריזה” המיתולוגי בפארק הלאומי. אירועים מסוג זה ודומים הם בעיניי הזדמנות חשובה להעשיר את חיי הבילוי והתוכן בעיר מבלי לנסוע מרכזה כדי לצרוך תרבות. עם זאת, שני דברים עיקריים מטרידים אותי בפסטיבל “דרום עולה” ושניהם קשורים בערכו וחשיבותו של הבית. לצערי, הפסטיבל, כהמשך למהלכים אחרים שקרו בעיר, פשוט קבר את היצירה המקומית! למעט תערוכת התצלומים של תושבי העיר שתוצג השנה במסגרתו, אין בו במות מרכזיות להצגת ההון התרבותי שקיים בעיר. ואם תהיתם, אז קיים באשקלון בשפע! יש לנו בית ספר לאמנויות שטיפח בוגרים ובוגרות, תלמידים ותלמידות מוכשרים מאוד. ולא רק במסגרת בית ספר אלא ברמה העירונית יש לנו להקות מחול, מקהלות, הרכבים מוזיקליים, זמרים וזמרות, שחקנים ושחקניות, אמנים רבים על תחומיהם השונים… יש כאן שפע מקומי ואיכותי מבית שצריך לבוא לידי ביטוי ולהשתלב באופיו של הפסטיבל ועל כל במה עירונית באשר היא.
לאחרונה זכיתי לצפות בערב הבכורה של המחזמר הנפלא “4,000 ועוד 70 שנה” שעוסק בסיפורה העשיר של אשקלון מראשיתה ועד היום. ההפקה הייחודית בבימויה של חני אלימלך כללה תוכן מרתק ואותנטי, שחקנים ולהקות מגילים שונים – כולם תושבי אשקלון. המופע עלה ארבע פעמים בלבד, במשך שלושה ימים בהיכל התרבות – ארבע פעמים מעט מדי והוא לא מיצה את הקהל הפוטנציאלי הרחב שהיה עשוי ליהנות ממנו לעומת עשרות האלפים שיפקדו את פסטיבל “דרום עולה” בסוכות הקרוב, כמו בארבע השנים האחרונות.
עניין נוסף שמטריד אותי הוא ההוצאה המוגזמת לאין שיעור בהפקת אירוע המוני וחינמי לציבור הרחב. ציבור שאינו אשקלוני בהכרח אך ממומן בהכרח מכספנו, משלמי המיסים לרשות. אין פסול בתשלום עבור כל דבר שאנחנו צורכים ובפרט בצריכת תרבות מאחר שזה תומך בקיומה. הרי כולנו משקיעים בכרטיס להצגה או הופעה שאנחנו מצפים לה ואפילו נרחיק הרבה מעבר לגבולות אשקלון כדי ליהנות ממנה. יש בתשלום, אפילו הסמלי ביותר, מסר של אחריות לתכנים שאנו בוחרים לצרו ולא פחות חשוב הוא הערך החינוכי של להשיג בעצמנו ולא לקבל חינם. יש דרכים רבות להסדיר את העניין כמו בערים אחרות ולהעניק הטבה או הנחה לתושבי העיר. האמינו לי זה לא יפחית מכמות המשתתפים בהופעות הללו, ויתרה מכך, הפסטיבל יניב רווחים שיקטינו את הגירעון של קופת העיר ולא יאיימו על אחוזי מס הארנונה שלנו. אם אחוז מסוים מהרווחים אף יוקדש לטיפוח היצירה המקומית, הרי שהרווח כאן הוא כפול, שלא לדבר על קידום עסקים קטנים בעיר בתחומי פנאי, תיירות ואוכל על ידי העדפתם באירועים מקומיים כנותני שירות.
אז כן, אני סבורה שפסטיבל “דרום עולה” הוא בבחינת סוכה לביתנו, כזו שמזכירה לנו מה חסר… עכשיו, נשאר לנו רק לטפח את השפע!
