כמות הלייקים והתגובות שהתקבלה בפייסבוק ובמסרונים בעקבות הטור מהשבוע שעבר, שעסק בניתוח סיכויי המועמדים באשקלון שתמונותיהם מחייכות אלינו מכל פינה בעיר, חימם אצלי את הלב, על אף הטמפרטורות הגבוהות ממילא.
“אז פיני, אתה חוזר?” שאלו כך או אחרת מרבית הקוראים שמשום מה גילו הפעם אצלי סקרנות מיוחדת. אחרים פרגנו על היכולת של הטור להציב מראה בפניהם של המועמדים תוך ביקורת עניינית, לדעתם, מבלי לכסח איש מהם עד העצם. אני לא יודע מה איתכם, אבל אפשר להניח לרגע את הבחירות לרשות המקומית כי בעזה מאיימים להבעיר.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
אני לא נותן לשקט המדומה הזה שנושב מהרצועה לתעתע בי. במילים אחרות, אני לא ישן בשקט כי כל הסדר בג’ונגל העזתי הוא על חשבוננו, וכמעט ודאי שיגרור אותנו למחיר כבד, כבד מאוד. איך אמרו הגדולים? אפשר לעבוד על חלק מהציבור בחלק מהזמן, אבל אתה לא יכול לעבוד על כולם כל הזמן. שר הביטחון ליברמן, כתוצאה ישירה מהתנהלותו המבישה, עובד עלינו כרגע בחלק הראשון של המשפט.
האמת תיחשף במערומיה בהמשך ולא עוד זמן רב. ואני, שיהיה ברור, לא נותן כאן את דעתי באופן מרוחק ומנוכר כמו פרשנינו באולפנים הממוזגים אי שם, אלא אני מגדיר את עצמי כתושב עוטף עזה לכל דבר. זה שמס הכנסה לא מכיר באשקלון כעוטף לצורכי הטבות, מס לא הופך אותי לתושב מודאג פחות.
השבוע פתחתי רדיו, ואני שומע שיחה חצי הזויה עם בכיר בחמאס שעשה צחוק מהעפיפונים: “חשבתי שלישראלים יש קצת שכל”, הוא אמר. “זה מה שמעסיק אתכם? אם נמשיך לשלוח עפיפונים או לא? חבוב, אתם עוד תתגעגעו לצוק איתן”. המראיין שאל אותו למה הוא מתכוון, והבכיר אמר שבצוק איתן הסבב נמשך 51 ימים ואילו עכשיו, “בחמש דקות אנחנו סוגרים מלחמה של 51 ימים. יש לנו רקטות עם ראשים כבדים ביותר שסוגרות את תל אביב. ואתם עוד מתעסקים בעפיפונים”.
מניסיון העבר המר למדתי לא לזלזל בדבריו. כל האיומים שהגיעו מעזה לצערנו התממשו אחד לאחד בסיוע האדישות ליכולותיהם מצדנו. ככה זה כשעושים חצי עבודה כמו בצוק איתן. מה שהתחיל בצעדות לגדר המשיך לטרור בלונים ועפיפונים והידרדר להפעלת צלפים ונשק תלול מסלול על יישובי עוטף עזה היה חייב להסתיים במכת מחץ מצדנו, כלומר כן, בהסלמה.
במקום להפעיל את השכל הישר שלף שר הביטחון מהלקסיקון מילה מכובסת: הסדרה. סליחה, מה זה אם לא הפסקת אש? אותי שקט זמני לא קונה, כשאני חושב על המחיר בסבב הבא והבלתי נמנע. דווקא כשהייתה הזדמנות להכות בהם עם רוח גבית לטובתנו של חצי עולם ליברמן התגלה כשפן. אני לא מתיימר להיות פרשן ביטחוני כדי לראות מה שכל ילד רואה: אין דרך אחרת מלגבות מחיר משמעותי מהאויב בעזה. אין דרך שלישית. כבר ניסינו הכול חוץ ממה שתמיד ידענו שצריך לעשות.
אני לא מאלה שאומרים לשטח את הרצועה, אבל אני גם לא ממהר לקנות את הסחורה של בנט שמשמש אופוזיציה לליברמן וטוען ששר הביטחון טעה ושהיה צריך להיכנס בהם חזק. כשנשאל מה זה חזק? ואם יהיה צורך לכבוש את הרצועה? ואז בנט בלי למצמץ אמר שהוא לא בעד לכבוש את הרצועה. במילים אחרות ללכת עם, להרגיש בלי.
נזכרתי בבחור מגמגם חזק שעלה לאוטובוס ואמר לנהג, ”יש לשטח את עזה”. “אתה, קל לך לדבר”, אמר הנהג למגמגם. אז אולי לא לשטח, אבל בארסנל הצבאי יש מספיק אופציות שמשום מה ליברמן נתקף בחרדה להוציא אחדות מהן לפועל באותו עיתוי מושלם מבחינתנו, ובכך הוא דחק את השעה. חבל מאוד שאותו ליברמן לא הקשיב מספיק לפוטין שאותו הוא כל כך אוהב כשפוטין התייחס לרצועה.
במצבים כאלו הייתה לו בעיה כמו שלנו יש בעזה. בחצי שעה הוא היה פותר אותה. בסוריה נמשכת חגיגה של טבח של מאות אלפים בינם לבין עצמם, ובעזה מתחוללת מהומת עולם כשצה”ל פוצע, לא הורג, מחבל שפרץ גדר בדרך ליישוב יהודי בעוטף. וזה במסגרת חגיגת הצביעות בעולם הערבי, עשירי הרצועה, חבריו של מנהיג החמאס, מחוברים למקטרת, מנותקים מהעוני של אחיהם ברצועה. לאלה חייבים לשדר מסר ברור שגם חייהם על הכוונת. כן, סיכול ממוקד שהיה צריך לצאת לדרך לא מחר, אלא אתמול.
אז לפני שנשוב לגעת בבחירות לרשות המקומית בעתיד, קיבלתי על עצמי לכבד את כולם עוד לפני הבחירות, ולו מהסיבה הפשוטה שאנחנו חיים עדיין בעיר קטנה עם אותם חברים, שכל אחד מהם תפס מועמד ולמחרת הבחירות אנחנו עשויים להיתקל אצל רוז’ה על אספרסו. אז אני לא מעדיף אספרסו חזק אחרי הבחירות, מה עוד שערב החג וכשאנחנו בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות. צעקתו המהדהדת בשכונה של הרב “רבותיי, א-ל-ו-ל! ומי לא הרכין את ראשו ופשפש במעשיו”, אז ברוח ימי אלול ותשרי הממשמש – אין הזדמנות טובה מזו לאחל שנה טובה.
