שלום קוראים יקרים, הפינה השבועית שלי יצאה לחופשה של כשבועיים. כיף לחזור ולספר שטסתי להשתתף בסמינר למנהיגים צעירים מטעם קרן פרידריך נאומן, הקרן של המפלגה הליברלית בגרמניה (ה-FPD), אשר פועלת לחזק את הדמוקרטיה במדינות ברחבי העולם באמצעות תכנים של מנהיגות וחיזוק הקשרים בין צעירים בעלי השקפה ליברלית מכל העולם, אשר מקבלים כלים להמשך עשייה בעתיד, כל אחד בתחומו ובמדינתו שלו.
ישראלי אשקלוני בודד בין עשרות נציגים מעשרות מדינות. חדריאן בתחילת הסמינר
הייתי הישראלי היחיד בקבוצה של 24 משתתפים ממדינות מזרח אסיה, אפריקה, דרום אמריקה וגם כאן מהמזרח התיכון: מירדן, לבנון וטוניסיה. לא כל יום אתה פוגש קבוצה מגוונת כל כך, אך בעלת אידיאל אחד משותף שיש לכולם: לרצות להפוך את העולם למקום טוב יותר. כולנו בילינו יחד במשך שבועיים באקדמיה למנהיגות בעיירה שנקראת גומרסבאך, 40 דקות נסיעה מהעיר קלן, בסמינר מושקע במגוון תכנים ובנושאים.
התכנים החלו בהדרגתיות: קודם כול למדנו להבין מהי מנהיגות ומהי הסביבה שמנהיג צריך ויכול לפעול בה, איך להבין את הלך הרוח בחברה, ברוח הזמן שבו אנו חיים ובהתאם להתרחשויות. כל למידה כללה עבודת צוות וגם עבודה עצמית. איך קבוצה בוחרת להציג נושא ולשכנע בו במסיבת עיתונאים ואיך אתה עומד מול קהל ומדבר בתשוקה ובצורה הכי מדויקת כדי להעביר את המסר שאתה נשען עליו.
במהלך השבועיים האלה נוצרו קשרי חברות שלא היה אפשר לדמיין מלכתחילה. בארוחות הצהריים היו שיחות על פוליטיקה עם המשתתף מלבנון ועל המצב עם הפלסטינים עם המשתתפת מטוניסיה ועל הרושם שיש להם על ישראל, כמה מדהימים בעיניהם הסטארט אפ והחדשנות שיש בה.
ברק חדריאן
הרבה דברים קרו בארץ בזמן השהות שלי: המהומות בגדר בעזה, התקיפה האיראנית והמתיחות בצפון, כאילו עוד רגע פורצת מלחמה, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והשמחה והגאווה הענקית עם הזכייה באירוויזיון.
נחשפנו למערכת הפוליטית בגרמניה, ערכנו מפגשים עם חברי פרלמנט צעירים, היה שיח משותף, ובו שאלות על נושאים שאיתם הם מתמודדים. השתתפנו בוועידה השנתית של ה-FDP בברלין, שבה נאם יו”ר המפלגה כריסטין לינדר נאום של שעה וחצי, וממנו הבנו מהן תפיסות העולם והראייה הפנימית והבינלאומית של גרמניה ככלכלה החשובה ביותר באירופה. פגשנו שם צעירים חברי המפלגה וגם חברי פרלמנט. אחד מהם היה אורליך לכתה, חבר בוועדת החוץ בבודנסטאג (הפרלמנט הגרמני) העוסקת בענייני המזרח התיכון. שוחחתי איתו ארוכות, הוא שאל אותי המון שאלות, ואני שאלתי בחזרה. שיקפתי את המציאות של האיום מצד איראן, הסכסוך עם הפלסטינים והמחויבות של גרמניה לישראל והתרשמתי שעומד מולי אדם שמודע למצב ולרגישות של ישראל.
עם נציגים ממדינות אחרות
ברק חדריאן
להסתכל אחורה ולחשוב כמה אינטנסיבי ואמוציונלי זה היה לי, כשכל המאורעות האלה קורים בארץ, ואני שם, בסביבה זרה, עם אנשים מכל העולם שזה עתה הכרתי והפכו לחברים הכי קרובים לכל שיחה, לבירה על הבר, להסתובב יחד לשופינג ולמשימות קבוצתיות מאתגרות.
כאדם ציוני מכף רגל ועד ראש שאוהב את המדינה שלו, גאה בה ובצה”ל, היה קשה לי להסתיר את המתרחש. הנושאים גם עלו בלי שרציתי, כשבמהלך המשימות בנוגע לסיקור תדמיתי אחד המשתתפים העלה את התקיפה של איראן ברמת הגולן. נשאלתי המון שאלות, בעיקר שיתפתי והצגתי פנים של ישראל שהם לא הכירו קודם לכן.
להתנתק מן המתרחש בארץ, לא יכולתי, אפילו לא לדקה. אפילו במהלך ההצבעה לאירוויזיון שיגעתי את כולם להצביע. כשנודע לי שניצחנו היינו בבר בברלין, התגובה שלי הייתה ללכת לברמן ולבקש לשים את השיר של נטע ולשמוח.
ברק חדריאן
במהלך הסמינר עלתה הצעה בידי אחד המשתתפים מברזיל שבאחד הערבים כל מי שרוצה יציג את המדינה שלו. קפצתי על המציאה. מתוך חמישה אני הראשון שהציג את ישראל ואת אשקלון. נשאלתי המון שאלות, לא רצו שארד, והמשכנו שיח לאחר מכן. השאלות הכי בסיסיות היו: האם אישה יכולה להיות ראש ממשלה בישראל? על המשבר עם הפליטים ומהגרי העבודה, על אופייה של המדינה שהיא מדינה יהודית, אבל יש בה גם ערבים, ועל הסכסוך עם הפלסטינים. הכול הסתכם אצלי במשפט מאוד ברור: מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית עם שוויון זכויות לכולם, שזה חלק מהערכים שלנו גם כיהודים וגם כדמוקרטיה. כשחזרתי לארץ נזכרתי בחלק הזה בזמן שנסעתי ברחבי הארץ והרמתי מבט על השילוט בכבישים שמופיע בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. ואילו השילוט בגרמניה הופיע רק בשפה אחת, בגרמנית.
תמונה משותפת של הנציגים מעשרות המדינות
הפריעה לי כמובן הדיסאינפורמציה שמקבלים על ישראל. בנוגע למהומות בעזה, הסברה הייתה שזה בגלל העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. כעסתי על כך שהדימוי שלנו מסתכם בהסברה עצמית ובלי להעביר מסר נכון לעולם: ההפגנות הללו הן בגלל 14 במאי, ציון “יום האסון” של הפלסטינים עם הקמתה של מדינת ישראל. ככה אנחנו נתפסים בעולם לצערי, וחסרה מדיניות לממשלה בנושא התדמיתי שלנו.
סמינר
ישראל צריכה לעשות יותר כדי לשקף את צדקת דרכה, בחכמה, במסר בינלאומי מובן וברור. אף פעם לא קיבלתי תגובה שלילית על זה שאני מישראל, להפך. יש הרבה כבוד למדינה הקטנה שלנו. רק שבכל העניין עם הפלסטינים העולם לא מצליח להבין אותנו.
חוויתי בין היתר הרבה בקשות של המשתתפים בסמינר לדעת עוד. המשתתף מנפאל ביקש לדעת לעומק על הסכסוך עם הפלסטינים, והאמת שהוא מצא ממי לבקש: בתואר השני שלי בלימודי ביטחון התעמקתי בחקר הסכסוך. ישבנו שעה וחצי, ובמהלכן שרטטתי לו מפה שהוא לקח איתו. לבסוף הוא הודה לי שעכשיו הוא מבין יותר מה קורה אצלנו. עם המשתתף מלבנון השיחות היו מעניינות מאוד.
מתי יוצא לך לפגוש אדם בן גילך ממדינה המוגדרת מדינת אויב, לדבר על המצב ולהרגיש חלק ממשהו ביחד. באחת מארוחות הצהריים הוא העלה כי לו ישראל תעשה שלום עם הפלסטינים, לחיזבאללה לא תהיה זכות קיום. כפרתי בכך והתנגדתי לחשיבה הזאת, עניתי שהיא משוללת יסוד, שכן אין קשר בין חיזבאללה, ארגון סמי מדינתי המשרת את מטרותיה של איראן בתוך לבנון, לבין הפלסטינים, ושלא ברור לי למה עם ירדן ומצרים יש לנו שלום, ועם לבנון לא, כשאין לנו שום סכסוך איתה על שטח.
המשימה שחתמה את הסמינר, והיה עלינו להיערך אליה, הייתה הרצאת TED של שתי דקות, ובה כל אחד בוחר לדבר על איזה נושא שקרוב ללבו. בחרתי לדבר משמעות הבית שלי עבורי, על כך שמגיל קטן תמיד פעלתי למען שינוי כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
חדריאן בסמינר
המדינה שלי, העיר שלי, הבית שלי, המקום שבו גדלתי, למדתי לרכוב על אופניים, התחנכתי והכרתי חברים לכל החיים. על כך שבית משמעו לא רק להסתכל בערגה על העבר, אלא גם לפעול למען עתיד טוב יותר, לשפר את מציאות חיינו ולהעניק הזדמנויות רחבות יותר לצעירים. זו בדיוק הסיבה שנסעתי והשתתפתי בסמינר. כי אני מאמין שיש לנו את האחריות לשנות את המציאות, אנחנו יכולים להכתיב את הדרך אם רק נסתכל אל העתיד שמחכה לנו בידיעה שאנחנו חלק מכריע ממנו, שעלינו לקבוע, להשתתף ולא להסס להיות חלק ממקבלי החלטות בעיצוב חיינו. החלק הזה היה המרגש ביותר עבורי בסמינר ועם התוקף המשמעותי ללמה אני שם.
היום לפני החזרה שלי ארצה היה יום טעון במיוחד שבו ביקרתי במוזיאון לזכר הנרצחים בשואה ובמוזיאון “הטופוגרפיה של הטרור” על שלטון הנאציזם היושב בדיוק היכן שעמד בניין ה-SS. באותו יום קלטתי לפתע ברכבת התחתית בברלין סטיקר עם כיתוב: "I <3 ISRAEL". שמחתי מאוד להבחין בזה. ברלין היא עיר שמלאה בגרפיטי ובסטיקרים, ונחמד לראות בה את גווני הכחול-לבן שלנו. עלתה בי המחשבה שזו גם דרך להפיץ את האמת שלנו, בלי תיווך תקשורתי של הממסד בכל מדינה, לכל האלפים שעוברים ורואים. מה שבטוח, זה הרחיב לי את הלב.
כיף לחזור הביתה. שבת שלום.
