איזה חג יפה זה המימונה, חג שהחל כמנהג של יהדות מרוקו עוד במאה ה-18 עם סגולה למזל, ברכה והצלחה בשפע של דברי מתיקה, תלבושות מסורתיות, שירים וריקודים בסיומו של חג הפסח. החג תפס מקום בציבוריות הישראלית רק כ-20 שנה לאחר קום המדינה והפך לקונצנזוס רחב יותר לאחר המהפך של בגין ב-1977.
ברק חדריאן
כדי להבין את המקום שהמימונה תפסה בציבוריות הישראלית צריך לחזור אחורה לראשית ימי המדינה, שאז שלטון מפא”י טען כי יש ליצור את הישראלי החדש, הצבר, ולנוכח ריבוי התרבויות, השפות והמנהגים יש לגבש זהות אחידה לכל מי שעלה ארצה. בפועל, מי ששלט אז רצה להשליט את תרבותו בטענה שזו המודרניזציה שצריכה לאמץ המדינה החדשה, בעוד שכל האחרים – יוצאי עדות המזרח – צריכים לנטוש את תרבותם ולאמץ אורח חיים חדש לחלוטין.
הגישה לוותה בקיפוח חברתי, כלכלי ומעמדי רב. כל מי שלא היה חלק מאותה תרבות שולטת לא היה חלק ממוקדי הכוח והפוליטיקה, כך כמובן הוקמו עיירות הפיתוח ונוצרו פערי המעמדות בישראל, והשינוי הגיע עם חבירה של כל הכוחות המוחלשים להחלפת השלטון ב-1977 ולבחירתו של בגין. הסמליות בכך הייתה כל כך ברורה, ההצבעה יצאה לאנשים מהבטן לנוכח העוולות שעברו; וכך כל המקופחים, המזרחים והרוויזיוניסטים שהודרו על ידי השלטון, חברו יחד.
השד העדתי התפתח עד לכדי שסע של ממש, השסע העדתי בין האשכנזים למזרחים, והמחאה על אי-השוויון בין הקבוצות בחברה הצמיחה את תנועת “הפנתרים השחורים”, את מפלגת ש”ס ומנהיגים מקומיים כמו דוד לוי, חתן פרס ישראל לשנת 2018, שעקר את דלת לשכת העבודה בבית שאן והוחזק במעצר 48 שעות, ועמיר פרץ, שהנהיג מחאות עובדים במפעלים בפריפריה שנשלטו על ידי בעלי הון אשר העסיקו בתת תנאים עובדי כפיים מהפריפריה.
המקום של עולי עדות המזרח בחברה אינו מוטל בספק היום. התרבות המזרחית הינה חלק משמעותי מההוויה הישראלית. יש להכיר בעוול שנעשה ולזכור שהמפתח הוא רב תרבותיות – אין תרבות אחת נעלה ומובחרת. יש להכיר את השונה, לקבל אותו, לתת לו מקום במרחב הציבורי, בטלוויזיה, ברדיו ובפוליטיקה. התיקון התרבותי נעשה אפילו בימים אלה, אך מה שחסר הוא להשלים זאת לתיקון חברתי כלכלי ולקדם את מקומן של עיירות הפיתוח והפריפריה.
דוד לוי. צילום: נתי הרניק/לע"מ
אני מוכרח לומר כי לעתים נדמה לי שנורא סקסי לעשות שימוש ציני באותו שסע עדתי למטרות זולות ובעיקר פוליטיות. עלינו לעמוד מנגד ולומר: עם אחד אנחנו. רוצים את המימונה, את הסיגד, את הבסיסה וכל מנהג תרבותי של העדות השונות, אך מבלי לפגוע בתרבות אחרת. התחושה היא שאת העובדה שנעשה עוול בעבר נתקן בעוול חדש. הדירו אותנו? עכשיו אנחנו נדיר החוצה. אז הפוך, דווקא מי שחווה את הקיפוח ואת היעדר השוויון התרבותי צריך להוביל את דגל הערכים החברתיים הנעלים של שוויון בין כולם.
לאחרונה הייתי שותף בבניית מיזם חברתי שמובילה קרן רוטשילד קיסריה, הנקרא “יום במקום”, יום שבו יתקיימו ברחבי הארץ מאות חילופים בין בעלי תפקידים דומים, אך משבטים שונים בחברה הישראלית (חילונים, דתיים, חרדים וערבים). בין ראשי ערים, אנשי אקדמיה וחינוך. לדוגמה טל אוחנה, סגנית ראש מועצה מקומית ירוחם, מתחלפת עם סגן ראש עיריית תל אביב יפו אסף זמיר.
יש לשלב ישן בחדש, פריפריה במרכז ולקיים דיאלוג בין החלקים השונים של החברה הישראלית ולקדם ביחד את החוסן החברתי שלנו. זהו המתכון היחיד להסרת חומות ומגננות וליצירת משהו בעל תמהיל משותף לכולנו. בסוף של דבר, הפסיפס הזה שמלא בשוני הוא מה שמייחד אותנו והופך אותנו לחברה שאין כמוה באף מדינה בעולם.
תרבחו ותסעדו, חג מימונה שמח!
