יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקרב, וזהו מבחינתי יום בעל משמעות אדירה למטען הזה שאנו סוחבים איתנו על הגב. פעמים רבות יצא לי לשאול את עצמי את השאלה שבוודאי לרבים אין עליה את התשובה: אם השואה לא הייתה מתרחשת, האם מדינת ישראל הייתה קמה? אז בוודאי שהתשובה שלי תמיד נחתמת בהבנה שללא התנועה הציונית מדינת ישראל לא הייתה קמה. הציונות קידמה את האידיאולוגיה העמוקה שבסיסה הוא חיבור בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית, הובילה מהלכים מדיניים חשובים כמו הצהרת בלפור ומאבק לעזיבת המנדט הבריטי את ארץ ישראל, מהלכים שהביאו להכרה עולמית בזכותו של העם היהודי למדינה משלו.
השואה הוכיחה היטב את הצורך בהקמת בית לאומי לעם היהודי ובמימוש הפתרון שמניחה הציונות. עם שהיה מפוזר כאורח במדינות העולם נדרש להתקבץ לאחר השמדה המונית ולגבש לעצמו לאומיות, חזון, ערכים משותפים ולהילחם על קיומו. ואנחנו, הדור השני והשלישי ואלה שעוד יבואו, חייבים לזכור ולהזכיר את מה שאירע בשואה.
החיבור שלי ליום הזה התעצם יותר כשלפני חמש שנים יצאתי כיו”ר אגודת הסטודנטים של האקדמית תל אביב-יפו למשלחת סטודנטים לפולין. שום דבר לא הכין אותי לממדי הזוועה שאליהם נחשפתי שם במקום האפל והאיום הזה. ראיתי בעיניים את הסיפורים, את הנעליים, את תאי הגזים, את המשרפות ואת כל מה שאנחנו רגילים לראות בסרטים. אבל אנחנו רגילים להשאיר את זה שם, בסרט. פתאום המראות האלה הופכים לך את הבטן. את כל זה עשה האדם?
בכל יום שואה עד אז פשוט הכרחתי את עצמי לשבת ולראות את כל הסרטים כדי לחוות את היום הזה לעומק. לא הפסדתי אף סרט אף פעם, מ"הבריחה מסוביבור", "רשימת שינדלר" ועד "הפסנתרן", עד לאותו יום שהתארחתי בערב זיכרון בסלון לפני כשלוש שנים. הבנתי שהביטוי המשותף שלנו ליום המשמעותי הזה צריך לבוא באופן אחר. שמעתי עדות של ניצולת שואה והחלטתי ששנה הבאה אני לוקח על עצמי לארח.
הקהל הרב הגיע לשמוע את סיפורו של חיים הרצל
בתקופת התואר השני, בעת ששכרתי דירה בתל אביב, אירחתי את רינה טרייביץ, ניצולת שואה בת 94 מהעיר קרקוב, ששרדה את אושוויץ וסיפרה את הסיפור האישי והמרגש שלה באופן צלול וברור. פגשתי את רינה להיכרות כשבועיים לפני המפגש אצלי בדירה. כשהגיעה אליי בערב יום השואה היא נדהמה מכמות האנשים שבאו להקשיב לה. היא לרוב התארחה בצה”ל ובבתי ספר, אך זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה בקונספט הזה כשהיא מתארחת בסלון של בית. לאחר מכן אמרה לי שהופתעה ולא האמינה שכל כך הרבה אנשים באו כי הם פשוט רצו לשמוע, ולא כי קבעו להם שהם חייבים לשמוע הרצאה. מאז אני מתקשר לרינה בכל יום השואה ושומר איתה על קשר.
בשנה שעברה החלטתי שאשקלון חייבת להיחשף לפרויקט המדהים הזה. יחד עם פאב הנשיא הרמתי ערב זיכרון בסלון עם חיים הרצל, ניצול שואה מבודפשט שריתק את כל מי שהגיע בסיפורו המרגש והמיוחד, והפאב היה מלא עד אפס מקום. יש משהו אחר בעדות ובמגע הבלתי אמצעי כשאתה שומע סיפור על מה שקרה לעם שלנו ממקור ראשון. המשמעות היא אחרת כשיוצאים לרגע מהטקסטים שמקריאים בטקסים או ממה שאתה מצליח לספוג מתכנית טלוויזיה. זה כאן, מולך.
אני דור שלישי לניצולי שואה מצד אימי. סבתי וסבתי עלו מרומניה, ולא הספקתי לשמוע את הסיפור האישי שלהם איך הם שרדו, שהוא בעצם חלק מההיסטוריה של המשפחה שלי. שמעתי מעט מאימי ומדודותיי, אך יש בי צורך להיות פעיל בהנצחת הזיכרון ולתת את ההזדמנות לעוד אנשים להתקבץ ערב אחד ולהשתתף באירוע מיוחד כזה.
במגילת העצמאות נכתב: “שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם”.
לא בזכות השואה אנו כאן, אבל עלינו לעמוד על כך שזהו חלק מההיסטוריה שלנו כמשהו מלמד לעתיד. עלינו לראות בכך חיזוק לערכינו כמדינה יהודית ודמוקרטית השואפת להיות אור לאומות העולם, למוסר ולצדק.
דור הניצולים הולך ונעלם, וסיפור השואה האישי שלהם זוהי צוואתם שעלינו להמשיך ולספר כחלק מהטרגדיה שקרתה לעם היהודי. על כתפינו מוטלת האחריות לשמר את החשיבות של זיכרון השואה בהווה ובחברה שלנו.
השנה ארכז את הפרויקט באשקלון ואני מזמין את כולכם להיכנס לאתר של זיכרון בסלון www.zikaronbasalon.com להירשם לאירוח או להציע אנשי עדות ודור שני שירצו לשתף את הסיפור האישי שלהם. חפשו את הסלון הקרוב לביתכם והגיעו להתארח.
