איזה חג יפה זה פורים; לא סתם שרים “חג גדול לילדים”. שמחה, תחפושות, משלוחי מנות, לשתות עדלאידע, הרבה צבע ושמחה מהאפשרות להיות מישהו אחר ליום אחד. הכול בזכות אסתר המלכה ודודה מרדכי שהצליחו לסכל את המזימה להשמיד את כל יהודי פרס, ובמקום זאת הורה המלך אחשוורוש להוציא להורג את הזומם המן הרשע.
אביגדור ליברמן בצסיבת פורים. צילום: מוטי קמחי
ואם נצא רגע מעולם הדימויים של החג, של גיבורי העל והסינדרלות, יש קבוצה של אנשים שפועלים להתחפש במהלך כל השנה כדי להשיג לעצמם דימוי ציבורי, ואני כמובן מדבר על הפוליטיקאים. הם מרבים לעשות זאת בעיקר לפני הבחירות, אבל שוכחים שבחיי היום-יום אין מסכות, יש את מה שנקרא "החיים עצמם".
בעולם התקשורתי של היום הכול נמדד לפי מה הצליח לתפוס כותרת. התקשורת הדיגיטלית עוד יותר מעצימה את זה כשלייקים בפייסבוק הם הביטוי לאהדה. בטח שאסור לפוליטיקאים גם להגיד באמת מה הם חושבים, ועליהם להתחפש למשהו שיירצה את הציבור. אבל תחפושת היא תחפושת, כשם שאדם עוטה על עצמו מסכה, בסוף הזיוף מתגלה. פוליטיקאי אחד מתחפש פתאום לאדם דתי ומתקרב למסורת, אחר אומר שיחסל את הנייה בתוך 48 שעות אם יהיה שר ביטחון, לאחרים יש הבטחות על צמצום הפקקים או מחירי הדיור.
ואם נדבר על המצב המוניציפלי פה אצלנו בעיר, מה לא הבטיחו לנו: 10,000 מקומות עבודה חדשים, עיר תיירות בינלאומית, פארק גולף, פארק היי-טק, 26 תלמידים בכיתה, עירייה קטנה בכל שכונה, בניין עירייה חדש, צמצום זיהום האוויר, התחדשות של מגדל, חיזוק הביטחון האישי, ביטול חטיבות הביניים ועוד.
“אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך”, זהו אחד המשפטים המפורסמים ביותר של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וזוהי מנהיגות. לא לדבר רק כדי לשגר אמירות פופוליסטיות לאוויר, כאלה עם תכניות ופרוספקטים מרשימים, אלא להגיד משהו שבאמת מתכוונים אליו, שיש בתוכו אמת ומתוך מקום לעשייה ציבורית, לא רדיפה אחר כיסא או מתוך אגו כדי לקבל תמיכה והאדרה עצמית.
בואו נדבר רגע על פוליטיקה אחרת, כזו שאנחנו באמת ראויים לה ושכל כך מגיעה לנו: פוליטיקה היא קידום מטרות לטובת החברה, תוך חיבור וגישור בין כל הקבוצות. פוליטיקה היא לא רק מאבק על סדר יום של קבוצות אינטרס אלא הבניית מציאות טובה יותר עבור כלל האזרחים. פוליטיקה היא יוזמה וראייה לטווח ארוך מה אתה משאיר אחריך לדורות הבאים. פוליטיקה היא שליחות שטומנת בתוכה ערכים של יושרה, עם מצפן פנימי, חוט שדרה מוסרי ודוגמה אישית.
"אני ראש העירייה". גלאם בישיבת המועצה
המערכת הפוליטית צמאה לתוכן ורעיונות. הציבור מאס בסיסמאות ובהבטחות שמתפוגגות בחלל לאוויר רגע אחרי שהן משוגרות החוצה. הסטנדרטים האלה חייבים לבוא לידי ביטוי מנהמת לבם של התושבים, שכבר איבדו את אמונם במערכת. מצב זה אף יכול להיות מסוכן. זהו רגע שדורש התעשתות של כלל השחקנים במגרש, כיוון שהציבור התפכח, המציאות השתנתה, והאנשים לא יקנו כל מה שימכרו להם. הסקפטיות מתגברת מאוד, ועולה השאלה: איפה תהיו ביום שאחרי?
בפני אנשי ציבור תמיד תהיה מונחת על השולחן הבחירה עד כמה הם מנהיגים שצריכים לקבל החלטות גורליות ועד כמה הם פוליטיקאים שמחפשים רק לרצות; עד כמה לפעמים יצטרכו ללכת נגד הזרם ולהוביל למה שבאמת צריך או להיות מובלים על ידי ההמון ולספק לו כל מה שרק ירצה גם אם אין בכך צורך; האם רק ישגרו אמירות והבטחות או יוכיחו עשייה עם פעולות מדידות וישימות, כאלה עם משב רוח רענן או יחפשו לאן הרוח נושבת?
בשורה התחתונה, מדובר בנו וביכולת לשנות לחיים טובים יותר עבור כולנו, ובעיקר עבור הילדים שמתחפשים לגיבורים ומאמינים שבכוחם לשנות את העולם, לעזור לחלשים ולהפיץ טוב לכל עבר, כל זה צריך להיות בשבילם כדי שיגדלו לעתיד טוב יותר.
