מגיל קטן לימדו אותנו לרדוף אחר החלומות שלנו: מה הקריירה שנעסוק בה, איפה נגור ואיך יראה הבית שלנו. אם תשאלו את מרבית האשקלונים הצעירים אם הם יישארו בעיר בעתיד, התשובה תהיה גורפת וחד משמעית שכן.
אך דמיינו ילד קטן שנוסע עם הוריו בדרכים ברחבי הארץ, פתאום הם עוברים בכביש המהיר ליד בניין משרדים גדול ויפה מזכוכית מבריקה. הילד בוודאי יחשוב לעצמו שבמקומות כאלו עושים דברים חשובים, ובטח מדובר במקום עבודה משמעותי, מכובד ומשפיע.
ברק חדריאן
שאול טשרניחובסקי היה משורר גדול שספג המון מהתרבות הרוסית מאז היה ילד. בשירו “אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” מתאר טשרניחובסקי את השפעת נופי הילדות, הטבע וסביבת המגורים שבה אנו גדלים על משמעות חייו של האדם.
היינו רוצים שאותו ילד שראה את בניין המשרדים וידמיין את עצמו עובד בו, יחפש תחומים שבהם עוסקים אותם אנשים שזהו מקום עבודתם, ולשם הוא יכוון את הקריירה שלו.
אם נביט על המציאות: חלק מהאשקלונים עזבו ונדדו לערים אחרות, ואלפים אחרים של אשקלונים אינם עובדים בעיר, נמצאים כל יום בדרכים למרכז. מספיק להסתכל כל בוקר על החניה של מתחם הרכבת ולהבין את המציאות.
יש שיאמרו שזה לטובה. אני לא חולק על אף אחד אם זה מספק אותו. אך אם תשאלו את אותם אנשים אם הם היו מעדיפים לחסוך לעצמם את הנסיעות בבוקר ובערב ולעבוד ליד הבית, אין אחד שיענה שלא.
עבודה ליד הבית זה איכות חיים. זה זמן עם המשפחה. זה תרבות ופנאי. זה חיזוק לכלכלת העיר וזו תחושת שייכות חזקה. רבים מאותם אנשים שעובדים מחוץ לעיר מתייאשים לבסוף, בוחרים לגור ליד מקום העבודה ועוזבים את העיר, ואלה שממשיכים שורפים בממוצע ארבע שעות ביממה על נסיעות בדרכים. נשמע לכם הגיוני? אז בסדר, יגידו שזה המצב, תל אביב יש רק אחת. היא עיר המטרופולין של מדינת ישראל שחזקה בעוצמתה הכלכלית, וזה המחיר שצריך לשלם אם גרים בפריפריה.
הביקורת על כך היא קודם כול כלפי הממשלה. לא ייתכן כי תל אביב תהיה כמו קטר שלוקח אחריו ערי לוויין כקרונות רכבת, והיא תדהר רק לכיוון אחד. מדיניות הממשלה צריכה להיות כזו שמוקדי הכוח במדינה מפוזרים בערים רבות.
תל אביב תדע לשרוד ולנתב לעצמה את הדרך, חברות רבות מצויות בה, ארגונים בינלאומיים ושגרירויות. במרכז הארץ נמצאים 51 אחוז ממשרות ההיי טק במדינת ישראל, מהם 30 אחוז רק בתל אביב. לאחר תל אביב נמצאות הרצליה ופתח תקווה ו-15 אחוז מהמקומות במרכז נמצאים במעגל השני: בקריית שדה התעופה, יהוד, שוהם ולוד בגלל השכירות הגבוהה בתל אביב, והם מאוישים בעובדים שלא חייבים לגור בה. פארק המדע ברחובות זוכה ל-6.4 אחוזים מהמשרות, וככל שמתרחקים מהמרכז, לא תופתעו לגלות שאחוז המשרות בתחום צונח: בדרום, בצפון ובירושלים ביחד יש בסביבות 8 אחוזים בלבד. כשהממשלה קוראת לכם לבוא ולגור בפריפריה, כדאי שהיא תבדוק קודם איזה מקומות עבודה יש לה להציע לכם.
מדובר בנושא מאקרו שנדרשת לגביו התערבות אקטיבית של ממשלת ישראל דרך הקצאת משאבים, הקלות במס למי שיבחר להתמקם בפריפריה ויצירת תחבורה ציבורית נגישה.
אין לי אשליות שזה דבר בר ביצוע מיידי. יש למשל את השיטה שעל כל שקל שהעירייה שמה גם המדינה שמה, ודוגמה לכך היא אינטל בקריית גת ובערי פריפריה נוספות. אך קחו את היוצא מן הכלל: פארק ההיי טק בבאר שבע הוקם בשותפות של 56 אחוז על ידי חברת “גב ים”, 11 אחוז של אוניברסיטת בן-גוריון, 11 אחוז עיריית באר שבע ו-22 אחוז משקיעי חוץ. צמוד למתחם נמצאת תחנת הרכבת הצפונית של באר שבע, והבניין הרביעי צפוי להיפתח כבר השנה.
שיתוף פעולה של רשות מקומית, מרכז אקדמי השוכן בה ומשיכה של משקיעים מבחוץ תביא לנוסחה אפשרית. כל הבטחות הסרק שיקומו 10,000 מקומות עבודה חדשים לא היו בנות מימוש מלכתחילה, ואם כן, בטח שלא מדובר בתעשיות עתירות ידע של היי טק, מחקר ופיתוח. סטודנטים רבים מגיעים לעיר מבחוץ. אם העירייה תדע להשאיר אותם כאן לאחר שהם מסיימים ללמוד, כולם רק ירוויחו.
חשוב מכך הוא שכל מי שגדל בעיר ועבר למקום אחר למטרת לימודים ישאל את עצמו מה הוא עושה ביום שאחרי: האם תהיה לו סיבה לחזור לעיר שבה הוא נולד, לעבוד בה, להקים בה בית ומשפחה ולגדל בה ילדים?
את התשובות לכך צריכה לתת העירייה. לא ייתכן שבאשקלון הולכות להיבנות שכונות חדשות כמו פטריות אחרי הגשם, והיצע מקומות העבודה לצעירים נותר כשהיה. לא חוכמה להביא לכאן את מי שלא מצליח לקנות דירה בערים אחרות. צריך קודם כול להילחם על תושבי העיר שנולדו בה, שירצו שזאת תהיה העיר שלהם גם בעתיד.
