נדמה שאין צורך להציג את סיפורו של אברה מנגיסטו ולספר שוב על אותו היום של השבעה בספטמבר 2014, בו חצה את הגבול לרצועת עזה וככל הנראה נפל בשבי חמאס. אך המציאות קצת שונה ומשיחה עם פעילים במטה המאבק להשבתו של אברה, מתברר כי רבים עדיין לא יודעים שיש בעזה אזרח ישראלי שבוי.
"עבר כל כך הרבה זמן ועדיין אנחנו נתקלים בהמון אנשים שלא מכירים את אברה ולא יודעים שיש צעיר יהודי, תושב ישראל, שמוחזק בשבי החמאס קרוב לשלוש שנים", אומרת יונית טליינש-פנטה, שמלווה את המשפחה מאז החלה הפרשה.
"עדיף לקבל אותו בארון"
המטה להשבתו של אברה מורכב ממספר מצומצם של פעילים, שעושים הכל על מנת לעלות את הנושא על סדר היום הציבורי ולהחזיר את אברה הביתה. לדברי טליינש-פנטה בתקופה אחרונה יש תחושה של התעוררות ועניין, אך זה עדיין רחוק ממה שהם מצפים. הם עושים צעדות, מוכרים חולצות, שולחים אינספור מיילים ומכתבים, מפגינים ומקימים דוכני הסברה באירועים גדולים, הכל כדי שאברה לא יישכח. "כל מה שאנחנו עושים מצריך מאיתנו כוחות נפשיים גדולים, לוקח המון זמן להניע כל מהלך. זה מתחיל ברמות הכי קטנות, כמו הדפסות של דברים ונגמר בלנסות לגייס לטובתנו דמויות מפתח, שיסייעו בהסברה. זה שואב מאיתנו המון כוח ואנרגיה, כי אין היענות ואין עניין באברה. בתחושה שלי אנחנו מנהלים את המאבק הגדול להשבתו של אברה, אבל בתוכו יש כל הזמן מאבקים קטנים ויום-יומיים", אומרת טליינש-פנטה.
אילן מנגיסטו. צילום דוד לוי
"זה מתיש מאוד פיזית ונפשית, המשפחה מרוסקת ומיואשת ואמא לא מפסיקה לבכות", מוסיף אחיו של אברה אילן. "קשה להתנהל במציאות הזאת של חוסר וודאות, אמא שלי חיה רק כי יש לה עוד ילדים לגדל, אחרת כבר מזמן הייתה מוותרת. היא כבר אומרת שעדיף לקבל אותו בארון מאשר לחיות בחוסר ידיעה ועם המחשבות שלא מרפות".
לתחושתם האדישות למצבו של אברה היא כללית, לא מדובר רק באזרחים שמראים חוסר אכפתיות גם הממשלה, זאת שבכוחה להשיב את אברה, מתנערת ואינה עושה דבר. "יש להם המון הזדמנויות לדבר על אח שלי ולקדם את החזרתו. עכשיו היה הביקור של טראמפ, נשיא המדינה דיבר על החיילים הנעדרים ואף מילה על אברה. ראש הממשלה נואם באו"ם ושוכח שיש לו אזרח בשבי של חמאס. זה לא באופנה לדבר על קיפוח ואפלייה וכאילו נוצר הרושם שכבר נמאס לשמוע אותנו מדברים על זה, אבל לצערי זאת האמת. אברה מנגיסטו נשכח כי הוא לא מתאים לנוף, לא בצבע ולא ברקע שהוא בא ממנו".
אגרנש מנגיסטו. צילום דוד לוי
"לא נשתוק יותר"
לדברי המשפחה והפעילים סיפור נפילתו בשבי של אברה רק מדגיש שוב עד כמה חיי אדם תלויים במעמד, כסף וקשרים. לו היה להם את כל אלה, כך הם אומרים, הכל היה נראה אחרת.
הם מנסים לפעול גם מול ארגונים לזכויות אדם, אבל כל עוד לא תהיה התעוררות ציבורית רחבה ידיהם במאבק הזה די כבולות.
"נפגשנו עם אמנסטי ועם ארגונים אחרים, הם מסכימים איתנו שמדובר במקרה הומניטרי קלאסי וזהו, כאן זה נגמר", אומר אילן.
"ארגון זכויות האדם Human Rights Watch קבע בדוח החדש שלו שאברה מנגיסטו הוא מתמודד נפש, לא מרגל ולא חייל כפי שטען חמאס בפרסומיו. לא ראיתי שהדוח הזה הוזכר באיזשהו מקום. אני אומר לממשלה קחו את הדוח הזה, תפיצו אותו, תשתמשו בו בפגישות שלכם. אני כבר לא מבקש שיעשו בדיקה משלהם ויכינו דוח עצמאי", הוא מוסיף.
משפחת מנגיסטו ביציאה מהבית. צילום: אילן אסייג
בתקופה האחרונה מכה המשפחה על חטא, בשל העובדה שהסכימו לשתוק בעשרת החודשים הראשונים להיעלמותו של אברה. אמרו להם אז שצריך לשמור על חשאיות, שרק ככה יבשילו התנאים להחזיר אותו הביתה. "אכלנו את זה ועכשיו אנחנו אוכלים אותה, זאת הייתה שטות מוחלטת. האמנו שהממשלה תעשה את המוטל עליה ותחזיר אזרח ישראלי שנמצא בשבי החמאס, האמנו כשאמרו לנו לשמור על שתיקה. אין דבר שאני מצטער ממנו יותר מזה, איבדנו זמן יקר וקריטי. זאת הייתה טעות איומה והיום אני יודע שאם יושבים בשקט לא משיגים כלום, אנחנו לא נשתוק יותר", אומר אילן.
"מאנשים כאלה הכי קל להתעלם"
לדברי טליינש-פנטה כמעט ולא ניתנה להם הזדמנות רשמית לספר את הסיפור האמתי של אברה ובמצב הזה השמועות ודיס-האינפורמציה חוגגות. "אברה מתמודד נפש, היה ניסיון לשקם אותו והאמא נלחמה עליו בכל הכוח. זאת משפחה קשת יום, לא היה למי לפנות וגם כשפנו לא היה להם את הכלים והשפה. כשפנו לרשויות אף אחד לא היה שם בשבילם, בשלב מסוים האח נפטר ממחלה וההורים התגרשו. כל הדברים האלה יצרו קרע גדול מאוד במשפחה, מה שערער עוד יותר את מצבו של אברה. כל הדרכים הובילו לכך שיקרה בסופו של דבר אסון כזה או דומה לו. גם עכשיו, בדיוק כמו אז, יש סביב המשפחה חומות שמונעות ממה לקבל את מה שמגיעה לה. ככל שעובר הזמן אני מבינה יותר ויותר שהסיפור של המשפחה הוא, למעשה, סיפורה של הקהילה כולה", היא אומרת.
(מימין) יונית טליינש פנטה צועדת עם משפחת מנגיסטו. צילום מטה המאבק
היא כבר שלוש שנים עמוק בתוך המאבק הזה, בשל היכרות מוקדמת עם המשפחה. "נתבקשתי לסייע להם במשהו אישי, עוד לפני שאברה נחטף ומאז ליוויתי אותם. כשהחלו להגיע אליי השמועות על חטיפתו, שאלתי את המשפחה ולא קיבלתי תשובות. הם שמרו על שתיקה מוחלטת וניסו להתחמק", היא מספרת.
השתיקה הזאת עוררה את חשדה עוד יותר והיא החלה לפעול מאחורי הקלעים על מנת לברר מה עלה בגורלו של אברה. כעבור עשרה חודשים, כשהוסר צו איסור הפרסום, החלה לפעול ביתר שאת והבינה שהיא לא יכולה לבד. "גם היום, אחרי שלוש שנים של פעילות, המספרים של הפעילים אינם קבועים ומשתנים כל הזמן. קשה מאוד להחזיק פה מעמד, זה דורש המון זמן וכוחות נפשיים ובשגרת היום-יום לא הרבה מצליחים להחזיק מעמד", היא אומרת.
לדבריה, הדבר קשה עוד יותר נוכח העובדה שאין להם את הכלים, האמצעים והתנאים לנהל את המאבק הזה כמו שצריך. בעבר נפגשו גם עם ראש העירייה איתמר שמעוני, שהבטיח לסייע אך לטענתם כלום לא נעשה. "נפגשנו איתו שלוש פעמים, כל פגישה דמתה לקודמת. שמענו שוב ושוב את אותן הבטחות וכלום לא קרה. לא ביקשנו הרבה רק לדאוג לנו למקום שנוכל לעבוד ממנו ולסייע לנו עם בית דפוס, להדפסת החומרים. הוא אמר שיסייע בכל מה שדרוש, דאג לכתבות בעיתונים ומיד אחר כך נעלם. אם ככה מתנהל ראש עיר שיש לו תושב שבוי, מה אני יכולה לצפות מאחרים. אני מאוד מקווה שעכשיו, כשתומר גלאם הוא ראש העיר בפועל, הדברים יתחילו להשתנות. לצערו של אברה הוא נופל על כל הפרמטרים שהופכים אותו לשקוף. הוא מתמודד נפש שחור משכונת מצוקה. אלה בדיוק האנשים שהחברה נוטה להתעלם מהם. זה מתיש וקשה, אבל אני אופטימית, אחרת כבר מזמן הייתי מרימה ידיים, אברה יחזור הביתה".
מעיריית אשקלון נמסר: "ראש העירייה בפועל, תומר גלאם, הנחה את הגורמים המקצועיים לבחון את טענותיהם של משפחת מנגיסטו ולסייע להם בכל הנדרש, על מנת להקל עליהם בתקופה הקשה שהם חווים".
