"מאז האסון הבית שלנו עצוב ושקט": משפחתו של סמל דניאל סופר ז"ל מדברת

שלושה חודשים חלפו מאז האסון הנורא שקרע את לבם של בני משפחת סופר מאשקלון, כשדניאל, בנם האהוב, נהרג מתקרית פגיעת הכטב"ם בבסיס בו שירת בצפון הארץ.

דניאל ז"ל היה צעיר מלא חיים עם חיוך שהמיס כל אחד. הוא היה בנם של ג'נט וגדעון סופר, אחיהם של לירז, ליטל ויהונתן, ובן זוגה של אתי מדאר, אהבתו הגדולה. "הוא היה הדבק של הבית", סיפרה אימו ג'נט. "לכולם היה חיבור מיוחד איתו. הוא היה ילד של צחוק ושמחה. הבית היה מתמלא אור כשהוא היה נכנס, הוא ישר היה מרים את המצב רוח. אבל עכשיו הבית שקט, והכל השתנה".

משפחת סופר בהלוויה

ב-2.10.24, ערב ראש השנה, היה דניאל בבסיס שלו בצפון הארץ. הוא היה חניך במסלול ייעודי לקצונת קשר"גים בגדוד 13, חטיבת גולני. הוא אמור היה לצאת הביתה אבל עקב המצב הביטחוני, צה"ל הכריז על עוצר יציאות ודניאל נשאר בבסיס. באותו יום הוא אמור היה לציין את יום השנה הראשון שלו ושל אהובתו אתי מדאר. "הייתה ביניהם אהבה מיוחדת", אמרה אימו, "ואני כ"כ שמחה שהוא זכה לחוות כזה דבר. היה להם קשר כל כך מיוחד, וכולנו כבר ידענו שבסוף קורס הקצינים הוא מציע לה נישואין", סיפרה.

"מאז האסון, הבית שלנו שקט ועצוב"

"שבועיים לפני יום השנה שלהם – שהיה בערב ראש השנה, דניאל הזמין לה מתנה", סיפרה אימו. "כשהוא ראה שיש עוצר, הוא ביקש מאחותו, ליטל, שתביא לה את המתנה במקומו. ליטל אמרה לו שעדיף שיחכה להביא לה את המתנה בעצמו כשיחזור, אבל דניאל התעקש וליטל בסוף הסכימה. הוא שלח לאתי זר פרחים גדול, וליטל הגיעה אליה עם המתנה, והם עשו שיחת וידאו וזה היה מאוד מרגש. בוקר לאחר מכן הכל השתנה.

דניאל אביב חיים סופר ז"ל, יחד עם בני משפחתו וחברתו. צילום: אלבום פרטי

"ביום חמישי בשעה 6 בבוקר דפקו בדלת. ליטל הבת שלי התעוררה. בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת, אבל בדרך לדלת היא כבר התחילה להתפלל 'הלוואי שזה שכן'. היא הסתכלה בעינית, פתחה את הדלת, ואנחנו כבר התעוררנו מהצעקות שלה. היא צעקה 'אחי, אחי' ואני לרגע חשבתי שדניאל עשה הפתעה ובא, אבל עשיתי שני צעדים קדימה וכבר ראיתי שזה לא הוא, ומאותו רגע החיים הם לא אותם חיים".

דניאל אביב חיים סופר ז"ל. צילום: אלבום פרטי

גם עבור אתי, חברתו של דניאל, החיים השתנו מאז. "באותו בוקר הייתי בבית כנסת ואחותי באה לומר לי לחזור הביתה כי אמא שלי חולה", סיפרה אתי. "זה היה רק תירוץ להחזיר אותי הביתה. כשהגעתי, היו שם קרובי משפחה שלי, בת דודה של דניאל, בעלה, וחברה של אחותו של דניאל. הם אמרו לי 'תשבי' ואז התחלתי להילחץ. ופתאום בת דודה של דניאל אמרה לי 'דניאל נהרג'. התחלתי לצרוח ולבכות. זה אפילו לא תרחיש שעבר לי בראש שאי פעם יקרה. דניאל היה רק בהכשרה, הוא היה חניך".

דניאל אביב חיים סופר ז"ל. צילום: אלבום פרטי

בדמעות חנוקות משחזרת אתי את צעדיה מיד לאחר הבשורה. "הלכתי לחדר, לקחתי את השעון שקניתי לו מתנה לשנה שלנו, לקחתי את המכתב שכתבתי לו, לבשתי את השמלה שהוא קנה לי, לקחתי את הפוטר שלו, בקבוק מים שומר קור שהוא קנה לי, ואת הדובי שהוא הביא לי, וככה יצאתי מהבית. לקחתי את כל מה שמזכיר לי אותו עליי והייתי עם זה כל השבעה".

דניאל נקבר בחלקה הצבאית באשקלון ביום ראשון שלאחר חג ראש השנה. אלפים ליוו אותו, לא מעכלים את שקרה. "אני לפעמים מנסה לחשוב שאולי כל זה היה חלום בלהות", אומרת ג'נט אימו. "אני מחכה שהוא ידפוק בדלת, שהוא יתקשר לפני שבת או בצאת שבת. תמיד יש לי את הציפייה הזאת שהוא פתאום יכנס לבית, למרות שאני יודעת שזה כבר לא יקרה".

דניאל אביב חיים סופר ז"ל. צילום: אלבום פרטי

"ההנצחה שלו היא הדבר היחיד שנותן לי מזור לכאב"

מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ג'נט?

"שבועיים לפני שהוא נפל הוא היה בבית וחזר לסופ"ש. בבוקר חזרתו לבסיס הוא היה חולה, ואמרנו לו שכדאי שיישאר ויוציא גימ"לים, אבל הוא אמר שהוא לא משאיר את המחלקה לבד. הוא היה כל כך מסור שגם כשהוא חולה הוא העדיף ללכת לבסיס".

משפחת סופר

את מרגישה כעס על הדרך בה הוא נהרג?

"המחשבה שאם לפחות הייתה להם התראה לפני והם היו מצליחים להגיע למיגונית, כל זה היה נמנע. קשה לי מאוד עם מה שקרה, אבל כעס לא יעזור ולא יחזיר את הבן שלי. במקום להתמקד בכעס אני מתמקדת בלהפיץ את האור שלו. דניאל אהב לעשות טוב, הוא אהב את הדת ואת התורה. אהב ללכת לבית כנסת, ואני רוצה שיהיה ספר תורה לעילוי נשמתו. ההנצחה שלו היא הדבר היחיד שנותן לי מזור לכאב".

דניאל אביב חיים סופר ז"ל, ואתי מדאר. צילום: אלבום פרטי

לפני כחודש נולד להוריו של דניאל, נכד ראשון – אורי. ג'נט מספרת שדניאל חיכה מאוד להולדתו ולצערה לא זכה לראות את האחיין הראשון שלו. "אני זוכרת את היום שבו סיפרנו לו על זה שאחותו בהריון", אומרת ג'נט. "עשינו לו הפתעה והכנסנו לו מוצץ לתוך קופסא של נאגטס שהבאנו לו לבסיס. בהתחלה הוא לא הבין, ואז כשנפל לו האסימון, הוא התחיל לבכות מרוב ההתרגשות שיהיה לו אחיין. כזה היה דניאל. הוא היה רגיש, אוהב, משפחתי, מחובר לכולם. אהבנו אותו כל כך. בכל פעם שהוא היה רק יוצא מהחדר בבית הוא היה עובר לסבב חיבוקים אצל כולם בסלון. הוא היה מתוק וילד טוב. הוא העריך את הדברים הקטנים בחיים וידע ששום דבר הוא לא מובן מאליו. הוא אהב להיות עם חברים ולבלות עם סבא וסבתא ועם אתי החברה שלו. הוא אהב לאכול טוב ולהכין מנות מיוחדות, תמיד כינינו אותו 'פודי' כי הוא היה אוהב אוכל טוב".

מתי הכי קשה לכם?

"החוסר שלו בבית מורגש. אמנם הוא לא היה בבית באמצע שבוע כי הוא היה בבסיס, אבל סופי שבוע, שבתות וארוחות שישי – בלעדיו הם לא אותו דבר. אנחנו כבר לא יושבים בשולחן האוכל בבית. כשיש ארוחה, אני פותחת שולחן פלסטיק בסלון ועליו אנחנו אוכלים. אנחנו לא מסוגלים לראות את המקום שלו חסר, את הכסא שלו ריק, בלעדיו. רק המחשבה של לראות את הכסא שלו ריק שוברת אותי. אנחנו גם לא מכינים את המנות שהוא אהב לאכול. קשה לנו. הצחוק שלו והנוכחות שלו בבית חסרה. השטויות והריצות שלו וההשתוללויות שלו עם אחיו הקטן יהונתן (בן 13) חסרים מאוד. הבית הוא כבר לא אותו בית".

דניאל אביב חיים סופר ז"ל. צילום: אלבום פרטי

"הוא היה האהבה הגדולה ביותר שלי"

גם אתי, מתמודדת עם ימים לא קלים מאז. היא מחכה ללילות כדי להתכנס בתוך עצמה ולהיזכר בדניאל. "אני מוציאה את הפוטר שלו, לוקחת קצת מהבושם שהוא השאיר לי ומשפריצה על הבגד. קוראת מכתבים שלנו, מסתכלת על תמונות. אני אפילו מקפידה לנעול את הנעליים שהוא קנה לי בכל יום, רק כדי להרגיש שהוא איתי", היא מספרת בכאב.

דניאל אביב חיים סופר ז"ל, ואתי מדאר. צילום: אלבום פרטי

ויחד עם זאת, היא גם משתפת ברגעים המשעשעים שלהם יחד. "לדייט הראשון שלנו הוא הביא לי זר פרחים ושווארמה. זה היה כמה ימים אחרי ה-7.10.23 וישבנו מתחת לבניין כי רצינו להיות ליד מרחב מוגן. שיחקנו טאקי ואכלנו. ומאז הוא היה האהבה הגדולה ביותר שלי", היא מודה. "אהבנו ללכת לאכול ולהכין אוכל יחד והבילויים שלנו היו כל כך פשוטים ותמימים. אפילו ביום לפני הגיוס שלו – מה שהוא בחר לעשות זה לא מסיבות או יציאות לבילויים, הוא אכל טוב וישב לראות 'בוב ספוג' עם החברים. כזה היה דניאל, הפיץ אור וטוב, וחום וחיוך אמיתי, ותמימות, וזה מה שאנחנו רוצים שיזכרו ממנו".

אחת מדרכי ההנצחה שמשפחתו של דניאל יחד עם חברתו אתי היו רוצים, היא מקום לאוהבים. פינת הנצחה שתיקרא 'הפינה של אתי ודניאל'. "הכי אהבנו לשבת יחד בדשא ליד חוף חופית", מספרת אתי. "ושם הייתי רוצה שתהיה פינה לאוהבים. לא אנדרטה, אלא פינת ישיבה יפה שאוהבים יבואו לשבת שם, לדבר, להכיר, לצחוק ולאכול. ממש כמו שאני ודניאל היינו עושים. וככה יזכרו אותו. את האדם שהוא היה, את האהבה שהוא הביא לעולם".

המשפחה פתחה לאחרונה בקמפיין איסוף תרומות עבור מיזמי ההנצחה לזכרו. לחצו כאן כדי לתרום.

לכניסה לעמוד אינסטגרם לזכרו של דניאל לחצו כאן.

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך