מאז ה-7.10, מחכים בני משפחתו של עדי אוחנה ז"ל שנהרג מירי כוחותינו לקבלת אחריות מצד היורים. יותר מ-350 ימים עברו מאז אותה שבת, ושום גוף מהמדינה להגיע למשפחתו של עדי ז"ל, להסתכל בעיניהם של בני משפחתו ולהתנצל. גם לא לתת הסברים.
בני המשפחה, בהם הוריו בני ה-86, בתו בת ה-9 וחמשת אחיו, כואבים ובוכים את לכתו מדי יום, והשבוע ציינו אזכרת שנה למותו. "כל בני המשפחה עדיין לא מעכלים את האסון שקרה לנו", אומרת בדמעות אחותו תמי. "הוא נהרג ככה ביום אחד, ואנחנו דורשים תחקיר על מה שהיה. אנחנו רוצים לדעת למה עדי, בחור תמים, שבסך הכל רצה לחזור הביתה מיום עבודה בתחנת חשמל, נורה למוות ללא רחמים".
עדי ז"ל היה בין הדמויות האהובות בעיר. במשך שנים הוא ניהל את קבוצת הכדורסל אליצור אשקלון, ובהמשך גם שימש כמנהל ושופט. בשלוש השנים האחרונות הוא עבד בחברת חשמל, בתור הנדסאי מכונות. "הוא היה פסע מלקבל את הקביעות שחיכה לה כל כך", מספרת תמי אחותו. "הוא היה בשיא שלו, אהב לעבוד, כל פעם שהיינו אומרים לו שהוא עובד יותר מדי, הוא היה עונה שהוא אוהב את העבודה שלו וכיף לו".
עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
"העובד צעק שהם הורגים את חבר שלו"
בשבת ה-7.10 עדי היה במשמרת בחברת החשמל. עקב המצב הביטחוני, אסרה הנהלת החברה על העובדים לצאת משטחה, עד לקבלת הודעה אחרת, ובמשך כל אותה שבת העביר עדי את היום בעבודה.
מה אתם יודעים על מה שקרה באותה שבת?
"קודם כל, את כל מה שאני יודעת על התקרית, חקרנו בעצמנו. לא קיבלו הודעה רשמית מעולם, לא על הפגיעה בו ולא על זה שהוא נהרג. באותו בוקר עדי הגיע לעבודה ב-6 וחצי בבוקר, זמן קצר לאחר שהחלו המטחים. ערב קודם עוד היינו יחד אצל ההורים שלי. מהרגע שהחלו המטחים החל בינינו שיח שנמשך לאורך כל שעות היום. דיברנו בעיקר על ההורים שלנו שהיו לבד בבית, ועל כך שאנחנו רוצים לשלוח אותם לאחותי שגרה בצפון. הזמנו עבורם מונית שתיקח אותם הישר אליה, ועדי כל הזמן בדק איתי אם הם הגיעו בשלום.
"הוא היה צריך לסיים את המשמרת בשעה 15:00, ובכל ההתכתבויות שלנו – האחים איתו, אמרנו לו שלא יצא מהעבודה כי יש בחוץ קטסטרופה. הוא התקשר אליי אחרי כמה זמן מטלפון קווי כי לא הייתה לו קליטה בטלפון ואמר לי לא לדאוג, שלא משחררים אף אחד ואין החלפת משמרות עד הודעה חדשה. הפעם האחרונה שדיברתי איתו שוב הייתה ב-19:00, כשאני יודעת שהוא נמצא בעבודה בתחנת החשמל".
עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
אך את מה שעבר עדי בשעות שלאחר מכן, נודע למשפחה רק אחרי כמה שעות. "בסביבות 20:30 הגיעה משמרת להחליף אותם. עדי יצא מהעבודה עם הרכב הפרטי שלו – ג'יפ רנו כסוף. אחריו היה עוד רכב עם חבר שהיה איתו במשמרת, ואחריהם מיניבוס הסעות של עובדי חברת חשמל. כשעדי פנה ימינה לכיוון מבקיעים, הוא הגיע למחסום שלא היה נראה כמו מחסום רגיל – לא היו לו סימני היכר של מחסום משטרתי או צבאי של כוחותינו. עמדו שם אנשים רעולי פנים, עם נשקים שלופים. בזמן שכל היום התקשורת מדברת על מחבלים בכבישים, אני מניחה שהדבר ההגיוני הראשון שעדי חשב עליו הוא להימלט מהם. הוא עשה פרסה והתחיל לנסוע וכמו שאני מכירה את עדי אני גם משוכנעת שהוא גם רצה להזהיר את הרכבים שמאחוריו מלהתקרב למחסום ולהציל את עצמם".
אבל במחסום עמדו כוחות הביטחון וסיבוב הפרסה שביצע עדי, כנראה עורר את חשדם כי מדובר במחבל. "הוא הספיק להתרחק 20 מטר עם הרכב, והם הסיקו משום מה שהוא מחבל. אבל אם זה היה מחבל, הוא היה אמור לדהור לכיוונם ולנסות לפגוע בהם. במקום זאת הוא ניסה להימלט, עם רכב שאפילו לא היה חשוד. פתחו עליו כיתת יורים בלי רחמים. הרכב שלו נעצר מהירי, התחיל להתחפר בחול, והם המשיכו לירות. בלי נוהל מעצר חשוד, בלי אבחנה. העובד שנסע מאחורי עדי ורכב ההסעות עצרו בצד. העובד יצא אליהם והתחיל לצעוק לעברם שהם הורגים את חבר שלו, והם מצידם צעקו עליהם והתחילו לתחקר אותם 'מה אתם בכלל עושים פה בכביש?'".
"חברת החשמל שחררה אותם כמו צאן לטבח"
יחד עם הטענות של המשפחה לכוחות שירו בעדי, הם מעלים טענות גם נגד חברת החשמל. "מבחינתנו, זה שהשער של חברת חשמל נפתח, עושה אותם לא פחות אשמים", היא אומרת, "לא היה שום סנכרון בין חברת החשמל לבין מי שהקים את המחסום. אני מרגישה שחברת החשמל שחררה אותם לכביש כמו צאן לטבח. לא היה צריך לפתוח את השער הארור הזה. לצד העובדה שהם ליוו אותנו מאז מה שקרה, תמכו נפשית, באו לשבעה, לאזכרות, עשו לא מעט טקסים להנצחה, יש להפריד בין הדברים. גם אם המשטרה אומרת לכם שניתן לשחרר, לא הייתם אמורים לשחרר אותם בלי ליווי. אני לא יודעת מי הקב"ט שנתן את ההנחיה לעובדים לצאת לכבישים כשיודעים מה הולך בחוץ".
עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
איך התבשרתם על מותו של עדי?
"את עדי פינו באמבולנס לביה"ח ברזילי. הטלפון היחיד שקיבלנו היה מחברת ילדות של עדי, שעובדת במיון בברזילי והייתה במשמרת באותה שעה, ובמקרה זיהתה אותו בין הגופות. היא התקשרה לאחי הגדול ואמרה לו 'תגיע לבית החולים'. כשהגענו לבית החולים הבנו שהנורא מכל קרה, אבל את הגופה כבר פינו למחנה שורה. נסענו לשם, ביקשנו לראות את עדי, הם אישרו שהוא שם אבל מרוב גופות לא נתנו לנו לראות אותו, לא ידעו למצוא אותו. ניסינו למצוא פתרון, שלחנו מכתבים למח"ש, למשטרה, לבן גביר, לכל מי שרק אפשר, כדי שנוכל לראות את עדי, שנוכל להביא אותו לקבורה ושמישהו יספר לנו מה קרה שם, אבל זה לא קרה. לבסוף, רק אחרי 8 ימים קברנו אותו".
הנצחת עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
התייחסות חברת החשמל לטענות המשפחה: "חברת החשמל כואבת ומצטערת על מותו של עדי אוחנה ז"ל עובד החברה. במהלך השבת, 7.10.2023, כל איזור תחנת הכח רוטנברג היה תחת מתקפה מסיבית של ירי טילים ולחימה על הקרקע. לאור המצב, עם תחילת הלחימה באזור, החברה פעלה במדויק לפי הנחיות משטרת ישראל ובהתאם הנחתה את העובדים ותזמנה את עיתוי החלפת המשמרות. חברת החשמל מחבקת ומתאבלת יחד עם משפחת אוחנה על אובדנו של עדי ז"ל".
"אנחנו אפילו לא יודעים מי הכוח שירה בו"
אין ספק שאירועי אותה שבת שחורה גרמו לכאוס אחד גדול במדינה, אך לטענת משפחתו של עדי ז"ל, למרות הכאוס, מישהו היה צריך לבוא ולהסביר מה היה. שנה אחרי המקרה, זה כאמור עדיין לא קרה, וכל ניסיונותיהם לקבל מידע במהלך שנה שלמה לא נשאו פרי, אז הם החליטו לעשות צעד ולהגיש עתירה לבג"צ במטרה לקבל חומרים ופרטים על האירוע.
"אנחנו יודעים מה קרה שם רק משמועות", היא מספרת, "אנחנו אפילו לא יודעים מי הכוח שהיה שם וירה בו – צבא, משטרה, מג"ב, יחידה מיוחדת, אנחנו לא יודעים כלום, ובמשך שנה שלמה מתעלמים מאיתנו. ומה אנחנו בסך הכל מבקשים? בוא להסתכל להורים ולילדה שלו בעיניים ולספר מה היה".
עדי אוחנה ז"ל ובתו יובל. צילום: אלבום פרטי
מי מסר ליובל בתו את הבשורה?
"באותו לילה כשקיבלנו את ההודעה, התחלנו לעשות טלפונים ולעדכן אנשים. יובל הייתה אצל אמא שלה באותו לילה ושמעה את הבשורה ממנה".
איך היא מתמודדת היום?
"היא ילדה מדהימה, והיא כמו כולנו מתמודדת עם הכאב בדרך שלה. יובל הייתה בתו היחידה של עדי, והוא אהב אותה בכל נפשו. בכל הזדמנות שלהם יחד הוא היה עושה איתה פעילויות כיפיות, לוקח אותה לקמפינג, טיולים, מוזיאונים, טבע, סרטים, הוא השקיע בה את כולו. היא לומדת בכפר סילבר, והיא רוקדת בלהקת היפ הופ באשקלון, ולפני מספר חודשים הייתה פרימיירה של החוג בו היא רוקדת בהיכל הספורט באשקלון, ויובל הקדישה ריקוד סולו לאביה ז"ל. כל מי שהיה שם לא הצליח להישאר עם עין אחת יבשה. בריקוד היא הביעה את כל הרגשות שלה, את הייסורים, את הגעגועים, את הגאווה, היא ביטאה את הכל".
יובל אוחנה, לצד תמונה של אביה עדי ז"ל. צילום: אלבום פרטי
"חג בלי עדי הוא לא חג"
יחד עם הציפייה לקבל תשובות על האירוע בו נהרג עדי, מנסים בני המשפחה להנציח את עדי בכל דרך אפשרית. גם העיר אשקלון הקדישה ימים לזכרו ואירגנה שלושה ימים של 'סטריט בול' – אירוע ספורט שמשך אליו מאות אנשים. בית הספר בו למד – אורט רונסון, הנציחו אותו יחד עם חללים נוספים בוגרי בית הספר, וכעת המשפחה עובדת על הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו.
יובל אוחנה, לצד תמונה של אביה עדי ז"ל. צילום: אלבום פרטי
"בשבעה ובאזכרות הגיעו המוני אנשים, ביניהם דורות של שחקנים שאימן, יחד עם משפחותיהם", מספרת תמי. "כל האנשים שהגיעו סיפרו על עדי ועל האדם הצנוע שהיה. הוא אהב לתת בסתר, אהב לעזור לאנשים. מכל הסיפורים עליו אני והמשפחה נשארנו פעורי פה, והסיפורים עליו ממשיכים להגיע עד היום, עם טלפונים שאני מקבלת על אנשים שהוא עזר להם. גילינו עליו המון דברים שלא ידענו, בין היתר על קבוצת פייסבוק שהוא ניהל שהיו בה כמעט 8,000 חברים, ועסקה בסרטים והמלצות עליהם – בזה הוא היה מומחה. באותה שבת בבוקר הוא אפילו פרסם פוסט בקבוצה, העלה תמונה של רקע שחור עם לב שבור, וזה היה הפוסט האחרון שהוא העלה כשהיה בחיים. הרבה אנשים באו ותמכו וחיבקו אותנו, ועשו הרבה כדי להנציח אותו. רק מלראות את זה התרגשתי מאוד, ובכל פעם אני מסתכלת למעלה ואומרת לו 'תסתכל תראה כמה אוהבים אותך כולם".
הנצחת עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
עדי אוחנה ז"ל. צילום: אלבום פרטי
איך ייראו החגים עכשיו בלעדיו?
"אנחנו נהיה עם ההורים בחגים, אנחנו מקיפים אותם והם אף פעם לא לבד, אבל לחגוג – אנחנו לא חוגגים את החגים בלעדיו. אנחנו נקיים את המצוות, אבל חג בלי עדי הוא לא חג. מבחינת אמא שלי, הזמן נעצר מלכת ב-7.10. הוא היה בן הזקונים שלהם ותמיד היה סביבם. הם אהבו אותו כל כך והוא היה העוגן שלהם. מאז ההודעה על מותו, אמא שלי רק מחכה לרגע להצטרף אליו".
עדי ז"ל והוריו. צילום: אלבום פרטי
עדי אוחנה ז"ל ובתו יובל. צילום: אלבום פרטי
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
