שבוע הפיזיותרפיה הבינלאומי שחל השבוע, הוא הזדמנות להאיר על מקצוע הפיזיותרפיה, שזכה לתשומת לב מיוחדת בעקבות מבצע "חרבות ברזל". פיזיותרפיסטים, שמשלימים את הטיפול הרפואי ומסייעים בשיקום פיזי ונפשי, הוכיחו את חשיבותם במיוחד בתקופה מאתגרת זו.
לילי שניידרמן, מנהלת מכון הפיזיותרפיה של מאוחדת באשקלון, היא דוגמה למסירותם של אנשי מקצוע אלה. היא תושבת קיבוץ גברעם במועצה האזורית חוף אשקלון, שפונתה עם משפחתה לתל אביב בעקבות אירועי ה-7.10, אך המשיכה לספק טיפול למטופליה הקבועים באשקלון, ולמטופלים רבים שהתווספו עקב המלחמה – ביניהם חיילי צה"ל שנפצעו, ותושבים הסובלים ממתח נפשי הנחשב לאחת הסיבות העיקריות לכאבי גב.
המלחמה לא הרתיעה לרגע את לילי. למרות שהותה הרחק מהבית והטלטלה הנוראית שעברו היא ובני המשפחה, התעקשה לילי להפעיל את מכון הפיזיותרפיה באשקלון כרגיל. תחילה בניהול מרחוק ובהמשך הגיעה מספר פעמים בשבוע מתל אביב למכון באשקלון, למרות האזעקות, הטילים והמצב הביטחוני. היא אף ערכה ביקורי בית אצל המטופלים, ואליה הצטרפו עם הזמן גם יתר צוות המכון.
לילי שניידרמן ומשפחה. צילום: פרטי
"החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי ולמרות המרחק הפיזי שנוצר ביני לבין מקום עבודתי חזרתי לעניינים ולא נתתי למצב הביטחוני להשפיע עליי", סיפרה. "התחלתי לאט ובהדרגתיות, תחילה מרחוק, ובהמשך חזרתי לעניינים 'פול טיים' מה שנקרא. הגעתי פיזית בכל יום מתל אביב לאשקלון למכון הפיזיותרפיה, ומשם הדרך לביקורי בית אצל המטופלים שלנו הייתה קצרה.
"היה לי חשוב לעשות את זה כי הבנתי שזו השליחות שלי והבנתי את המשמעות העצומה של שמירה על שגרה. דווקא בגלל שאני ומשפחתי חווינו תקופה מטלטלת, ללא שגרה יציבה, היה לי חשוב לשדר יציבות ולשמור על רצף טיפולים עבור המבוטחים שלנו. שמחתי לפגוש את המטופלים פנים מול פנים ולשמש השראה לשאר אנשי צוות המכון לפיזיותרפיה שהתגייסו אף הם והחלו לערוך ביקורי בית אצל המטופלים".
רק לאחרונה חזרו לילי ושאר בני משפחתה להתגורר בגברעם. לילי גרה עם משפחתה בעוטף כשמונה שנים. ב-7 באוקטובר, ניצלו חייהם של תושבי קיבוץ גברעם ממתקפת המחבלים הרצחנית, שהיו קרובים מאוד לשטחי הקיבוץ אך לא הצליחו להיכנס, הודות לכיתות הכוננות שהדפו אותם בגבורה.
התקופה שעברה עליה ועל משפחתה בחודשי הפינוי הייתה לא פשוטה עבורם. "המעבר מהקיבוץ השקט הרגוע, שלעיתים נדמה שהזמן שם עוצר מלכת לעיר סואנת, רועשת, נמהרת ועמוסה היה לא פשוט עבורנו בכלל", סיפרה לילי, "נוסיף על זה את מעברי הדירה התכופים בתוך תל אביב, הכאב על אובדן של הרוגי ונרצחי המלחמה, הפינוי מהבית שאהבנו והניתוק של הילדים מחבריהם ומבתי הספר אשר ללא ספק השאיר את חותמו על הילדים".
לילי וצוות המכון במפגש במהלך המלחמה. צילום: פרטי
"במהלך השהות שלנו בתל אביב פגשנו את הצד היפה של העם", מספרת לילי, "לא מעט אנשים נרתמו לסייע למשפחה שלי ולמפונים אחרים למצוא דירות ואפילו קיבלנו סיוע בכניסה אליהן ובכל ההתעסקות סביב מעבר הדירה. לצערי גם את הצד הפחות יפה פגשתי. זה קרה לנו בעיקר מול בעלי דירות שקיבלו את סבסוד הדירות עבור המפונים והעזו לגבות ממני וממשפחות נוספות כסף עבור השכירות. חלק מהדירות לא היו ראויות למגורים ולמזלי הן שופצו ונצבעו על ידי מחלקת התחזוקה של מאוחדת שנרתמה לסייע לנו".
עם חזרתה לביתה, מסכמת לילי את התקופה שעברה. "אין כמו בבית", היא אומרת. "חזרנו הביתה לקיבוץ בשעה טובה ממש לא מזמן אחרי כל התלאות שעברנו. הילדים חזרו לחברים איתם גדלו, למסגרות בהן גדלו והכל חוזר אט אט לקדמותו. אני שמחה בחלקי על המשך ניהול מכון הפיזיותרפיה במאוחדת אשקלון במסירות, במקצועיות, בלויאליות לתפקיד ובדאגה אין קץ למטופלים, והפעם מקרוב. כי בינינו, מה זה עכשיו לנסוע מגברעם לאשקלון? קטן עליי".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
