"כשניתאי נולד. דאגתי לו מהיום הראשון בצורה אובססיבית", מספרת לרה מטודי, "לא הסכמתי שאף אחד יחזיק אותו או ייקח אותו ממני. כששלחתי אותו לגן, עד גיל שנה וחצי חיכיתי לו מחוץ לגן. ישבתי על ספסל לאורך כל היום כדי שחלילה לא יתחיל לבכות וירצה אותי ולא אהיה שם מיד בשבילו, שלא יקרה לו משהו".
23 שנים אחרי, עם כל הדאגה והרצון לשמור עליו, ניתאי בגר והחליט שהוא יוצא להילחם למען המדינה. הוא היה באמצע טיול באוסטרליה, אבל אירועי ה-7.10 גרמו לו לעצור את הטיול ולחזור לישראל, ולהצטרף ללחימה. "במשך חודשים הוא נלחם, נכנס ויצא מעזה", סיפרה לרה. "ולא משנה כמה פעמים אמרתי לו בדאגה אל תלך יותר למילואים, עשית מספיק, הוא ענה לי 'איך את חושבת שאני ארגיש אם אשב בסלון ואראה בחדשות שמישהו מהפלוגה שלי נפצע או נפל, ואני לא שם איתם?'. כזה היה ניתאי. אז הוא המשיך במילואים, נלחם למען המדינה שכל כך אהב, ונפל ביום שישי-23.8, על אהבת הארץ.
בראיון קשה וכואב עם הוריו של ניתאי, לרה וליאור מיטודי, שלרגעים רבים גם ריגש וחיזק, סיפר כל אחד מהם בנפרד על הבן שהיה ניתאי עבורם. על חוויות הילדות והבגרות, על החברות, על הקשר המיוחד, ועל הדברים שגילו עליו לאחר לכתו.
ניתאי (מימין) ומשפחתו בארוחה משפחתית. צילום: אלבום משפחתי
"ניתאי הוא היסודות של הבית"
"כמה ימים לפני שניתאי נפל, הייתי איתו בבית קפה בחגיגת יום הולדת של אבא שלי", סיפרה לרה. "הוא חזר איתי משם הביתה, ואז נסע לתל אביב לארוחת ערב עם הפלוגה שלו במסעדת 'משיה'. הוא העריך אוכל טוב ויין טוב ושפע.
"כבר ביום ההולדת הייתה לי הרגשה לא טובה. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. גם בבוקר יום שישי הרגשתי רע. משהו בלב שלי הרגיש מוזר ולא הצלחתי לנשום. רבתי עם אנשים בעבודה, ובצהריים נסעתי עם הבת שלי שי להרצליה, ושם אמרתי לה שאני חייבת לשתות קצת אלכוהול שישכיח ממני את התחושות הרעות". התחושות של לרה היו מוצדקות, ובשעה 17:00 היא הגיעה לביתה יחד עם בתה שי, שם הן קיבלו את הבשורה, שהחריבה את כל עולמה.
ניתאי ומשפחתו במפגש משפחתי. צילום: אלבום משפחתי
"אני תמיד אומרת לליאור אבא של ניתאי, ולילדים שלנו – שי וניב – שאנחנו בית אחד, אבל ניתאי הוא היסודות של הבית. הוא היה האור של הבית שלנו. בימי שישי שהוא לא איתנו בקידוש אין אור. אני יודעת שזה אולי ישמע קלישאה כי כל אימא תגיד את זה על הילד שלה, אבל ניתאי באמת היה אור. אלפי אנשים הגיעו לנחם אותנו בשבעה, ולכולם היו סיפורים טובים על ניתאי. הוא היה משהו מיוחד. הוא נלחם כי רצה שלדור הבא יהיה שקט".
במהלך ימי השבעה לרה שמעה שבאוסטרליה עשו לניתאי טקס בבית כנסת. "הוא היה צדיק וידעו את זה שם. הוא היה גיבור. הוא היה עוזר לכל אדם, לא משנה מאיפה הוא בא, לא משנה מאיזה עדה או דת. גם חברה שלו אמי, הייתה נוצרייה, וזה לא שינה לו כלום. הוא היה נותן כבוד לכולם", היא מספרת.
ניתאי מיטודי. צילום: אלבום פרטי
ניתאי אהב לראות עולם. הוא אהב לטייל וליהנות, רצה לחוות חוויות חדשות, להכיר וללמוד כמה שיותר. במשך עשרה חודשים הוא טייל באוסטרליה, שם הוא הכיר את בת זוגתו אמי, מצרפת, והתפתח ביניהם סיפור אהבה רומנטי. הם תכננו להמשיך את הטיול לתאילנד, היה להם כרטיס טיסה ל-15.10, אבל אירועי ה-7.10 גרמו לו לעצור את הטיול ולחזור לארץ. אביו של ניתאי, ליאור, שכבר היה מגויס למילואים ב-7.10, ניסה לעצור בעדו מלחזור לארץ, מתוך דאגה. "דיברתי עם ניתאי ואמרתי לו 'תמשיך ליהנות, אל תחזור'", אבל זה לא שינה כלום. ב-10.10 הוא כבר היה בארץ, התגייס למילואים ויחד עם הפלוגה שלו נכנס לעזה.
לרה מטודי סופדת לבנה ניתאי בהלוויה. צילום: אלדד עובדיה
"אני מודה על הזכות שיש לי להיות אבא של ניתאי"
את סיפורו של ניתאי הצליח לספר ליאור כמה ימים לאחר השבעה, כשהוא עוד מנסה לעכל את שקרה. הם היו אבא ובן קרובים במיוחד. "היינו קוראים אחד לשני 'אחי'. עד כדי כך היינו כמו חברים", הוא מספר בחצי גיחוך. "בימי השבעה ישנתי בחדר שלו, בבית של לרה אימו. היא אמנם גרושתי אבל היא אמא של הילדים שלי, והחברה הטובה שלי, ואנחנו עוברים את זה ביחד. כל אחד מאיתנו בבית נשבר בזמן שלו, וכל פעם שמישהו אחר נשבר אנחנו שם".
ניתאי מיטודי. צילום: אלבום פרטי
"לרה היא לביאה, אמא לתפארת", אומר עליה ליאור בגאווה. "היא אמרה לי שהיא מקנאה בי על הסיפורים שלי איתו, ועל כל החוויות שהיו לי עם ניתאי, אז אמרתי לה שלא תקנא בי, כי לה יש את הזכות להיות אמא שלו – להיות אמא זה לא כמו להיות אבא. זה משהו הרבה יותר גדול. ואני מודה על הזכות שיש לי להיות אבא של ניתאי. ידעתי כל החיים איזה בן גידלתי, אבל עכשיו, אחרי השבעה, אני רואה את זה בעיניים אחרות מאנשים אחרים שיצא להם להכיר אותו, ורק מהסיפורים שסיפרו לי בכל הימים האלה אני מתמלא גאווה פי כמה וכמה, ומבין איזה זכות יש לנו להיות ההורים שלו".
"הוא כתב שיר אהבה, בהתחלה חשבתי שזה לבת הזוג שלו, אבל זה היה למדינה"
אחרי שניתאי נפל, ליאור מצא בחדר שלו, בין החפצים האישיים, מפית צהובה של מסעדה עם מילות שיר. "היו שם שני בתים ופזמון", הוא מספר, "וזה היה נראה כמו שיר אהבה שהוא כתב לאמי חברה שלו. סיפרתי לבת שלי, והיא אמרה לי שניתאי כבר השמיע לה את זה ואפילו ניגן לה את השיר, אבל זה לא היה מוקדש לאמי, זה היה שיר למדינה. הוא פשוט אהב את המדינה. הוא גם אהב את העיר אשקלון. החיילים סיפרו לי שכשהם היו בעזה בקידוש, הוא ראה את הארובות של אשקלון ואמר להם שהוא מרחק נגיעה מהעיר שלו. ואם מישהו היה אומר מילה רעה על העיר הזאת הוא מיד היה יוצא להגנת העיר".
ניתאי מיטודי. צילום: אלבום פרטי
ליאור מטודי מצדיע לבנו ניתאי בהלוויה. צילום: אלדד עובדיה
היו עוד טקסטים שלו שמצאת?
"הייתה לו מחברת עם שירים ומשפטים. אני זוכר משפט אחד שהוא כתב – ש'הנכס הכי חשוב שלנו הוא היכולת לשמור ולטפח זה את זה, ותמיד לזכור להיות אדם'. ואני יודע שהיו לו עוד שירים שהוא כתב, חלקם הוא הלחין והשמיע לי, הוא כתב עם הומור מגניב, אהבתי לשמוע אותו".
מה אתה מתכוון לעשות עם השירים?
"את השיר שהוא כתב על המפית אני רוצה להעביר ליוצרים שהוא אהב – עידן עמדי, שלמה ארצי, אביתר בנאי – שאותו הוא אהב מאוד והוא אפילו הגיע להלוויה לשיר".
הזמר אביתר בנאי בהלוויה של ניתאי מטודי ז"ל. צילום: שירן פרץ יח"צ
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"בפעם האחרונה שהוא יצא הביתה הוא יצא לימים שני עד רביעי. היינו יחד ביום רביעי, אח"כ הוא הלך ליום הולדת של סבא שלו אבל אני זוכר שמשהו הרגיש לי שונה באותו יום. הוא נסע לישון אצל חבר שלו בבאר שבע. ביום חמישי התקשר להגיד שהם נכנסים, ומשהו שוב הרגיש לי מוזר בגוף, ואז בשישי בצהריים דפקו אצלי בדלת".
ניתאי ואביו ליאור. צילום: פרטי
"ההמתנה לבשר ללרה הייתה כמו סרט אימה"
ברגע הבשורה ליאור היה לבד בביתו. הוא דאג כיצד הילדים ולרה יקבלו את הבשורה ומיהר להגיע אליהם ולחבק אותם. "כשהודיעו לי חשבתי מיד על ניב הבן שלי הקטן שחזר מהטירונות ובדיוק עלה לישון. שי ולרה נסעו להרצליה וידעתי שלילדה יש נשק בבית ופחדתי שהבן יעשה משהו, אז התקשרתי מהר לאחי שגר ליד, סיפרתי לו לצערי את הבשורה בטלפון, ואמרתי לו שילך מהר לניב. ואז אחרי כמה דקות ניב מתקשר אליי ואומר לי 'אבא תגיד לי אם זה נכון או לא נכון', אמרתי לו בצער 'כן, זה נכון ואני בא לחבק אותך' ואז חיכינו ששי ולרה יחזרו הביתה וכל ההמתנה הזאת לבשר לה הייתה כמו סרט אימה".
ניתאי מטודי ז"ל. צילום: פרטי
כעבור זמן מה, לרה ושי הגיעו לאשקלון, "כשהן גילו את מה שקרה, שי התעלפה לי בידיים וגם לרה, והפרמדיקים ניסו לייצב אותן שוב ושוב והן התעלפו בכל פעם מחדש. אז גם הבנתי שאני צריך ללכת להורים של לרה לספר להם שניתאי לא איתנו, ומאז אני מתמודד עם הדבר הזה. מה שקרה לנו זה מטלטל ומזעזע, ומצד שני, ברוך ה' ותודה לאל יש לי כוחות וחיזוקים שאני מקבל מהילד, ואני מאחל לעם שלנו שהגיע הזמן שנתעשת ונתחיל לראות אחד את השני ורק אז נהיה אור לגויים", אומר ליאור.
ניתאי מטודי ז"ל. צילום: פרטי
הוא אומר כי המטרה האישית שלו היא שבכל פעם שהוא יספר על ניתאי זה להעביר מסר אחד לעם שלנו: "ניתאי היה רוצה שנהיה באהבת חינם. כי כזה ניתאי היה. אני לא רוצה את השנאה הזאת שיש במדינה. אני מאחל לכל אחד בעם שלנו שנצליח לראות אחד את השני, נעצור את הכאוס, ונהיה מאוחדים. הלוואי וכולם יניחו את האגו בצד, לפחות טיפה, ונתעלה מעל. ואת זה אני מתכוון להעביר את זה בכל שביל וערוץ, כדי להמשיך את ניתאי הלאה".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
