הרדיו הישן
אם כשאומרים לכם "אספן ענתיקות", אתם מדמיינים ערימה של גרוטאות מאובקות וחסרות תועלת מפעם, כדאי מאוד שתחשבו שוב
הכירו את יוסי קטני. הוא בן 72, נהג אוטובוס בפנסיה והתחיל לאסוף דברים כבר בגיל 15. זה התחיל מרדיו ישן, זה ששימש את בני משפחתו. כשיצא מכלל שימוש, היה לו קשה להיפרד ממנו בשל הערך הסנטימנטלי, אז הוא תיקן ושמר, והוא פועל בביתו עד עצם היום הזה. מאז התווספו לרדיו הזה אינספור פריטים. יוסי מנקה אותם, מתקן ומשמיש. ברובם הגדול הוא משתמש על בסיס יומי בביתו. “כל מה שאני אוסף חייב לעבוד, אחרת אין לזה ערך מבחינתי, ואני מעביר אותו הלאה”.
מעביר למי?
“יש המון אנשים ברחבי הארץ שמתעסקים בזה. לכל אחד מאיתנו יש פריטים וגם חלקים. אז אם נניח אני לא מצליח לתקן משהו, אני מעביר את זה הלאה למישהו שיש לו את החלק החסר. יש כאן חוק, ברגע שאני מעביר משהו, אני מקבל בתמורה משהו אחר שאותו אדם לא הצליח לתקן, ולי יש את הכלים לעשות את זה”.
מה אתה מרגיש כשאתה משתמש בדברים הישנים הללו?
“זה מדהים, זאת נוסטלגיה, כי יש כאן המון דברים שגדלתי עליהם. הפתיליות של פעם, פרימוס, המסטינג שלי מהצבא. אני בטוח שיש צעירים שאפילו לא שמעו על הדברים הללו שאני מדבר עליהם. בצאת כיפור הגיעו אליי הילדים עם עשרת הנכדים שלי, והכנתי להם תה בקומקום משנות ה-50 שנמצא אצלי. כולם התפעלו, והנכדים אפילו אמרו שיש לתה טעם אחר. זה מחמם את הלב ומעלה זיכרונות, וזו תמיד תחושה נעימה”.
מאיפה אתה מביא את הדברים?
“יש המון דברים ששמרתי עוד מבית הוריי. במהלך השנים אני גם אוסף דברים. זה יכול להיות משהו שעיני צדה איפשהו, וזה יכול להיות גם מפניות של אנשים שיודעים שבזה אני עוסק. הייתי המון שנים נהג אוטובוס ועשיתי את הקווים של הקיבוצים מסביב, אז נוצרו חברויות, ומתקשרים אליי משם לפני שמחליטים לזרוק משהו”.
יש דברים שאתה אוהב במיוחד?
“הכול. אני אוהב כל מה שישן ועובד טוב. יש דברים שאני גאה בעבודה שעשיתי עליהם. למשל יש לי משקל מאזניים, שכשראיתי אותו, הוא היה כל כך לא יפה ומוזנח שלא ידעתי מה אני עושה איתו בכלל. גם לא היה ברור לי בכלל ממה זה עשוי. התחלתי לנקות ולשפשף, ולפתע נגלו לנגד עיניי צלחות נחושת מרהיבות. הם קיבלו אצלי מקום של כבוד בוויטרינה, ואני מחייך בכל פעם שאני מסתכל עליהם. יש לי כאן טלוויזיה קטנה 24 אינטש, שקנינו בשנת 70' מיד אחרי שהתחתנו, והיא עדיין עובדת. יש קומקום ישן שקניתי במרוקו, כי הוא הזכיר לי את הילדות. יש לי שעון מעורר שהתעוררתי לצליליו לפני המון שנים, ואני מפעיל אותו גם היום. יש כל כך הרבה דברים, באמת שזה בלתי אפשרי לבחור כמה”.
לחצו כאן להורדת האפליקציה של "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד
לחצו כאן להורדת האפליקצייה של "כאן דרום אשקלון" באייפון
מה אומרים בני המשפחה על התחביב הזה?
“לצערי אשתי נהרגה בתאונת דרכים בדיוק לפני שבע שנים בערב חג סוכות. אני יודע שיש אולי נשים שהיו רוצות להוציא מהבית את כל הבלאגן הזה, אבל היא מאוד אהבה את זה. ההפך, הייתה תקופה שהדברים היו בחוץ ובמחסן, צברו שם אבק ועמדו חסרי תועלת. היא תמיד אמרה שכדאי שנכניס אותם פנימה וניתן להם יחס יותר ראוי כי אין לזה צורה. לאחרונה התחלתי לעשות את זה. רק השבוע קיבלתי ארון שהזמנתי במיוחד מנגר, כזה שיתאים לצרכים שלי, ולאט—לאט אני מכניס פנימה הכול. הילדים והנכדים מאוד גאים ומתלהבים, הם אוהבים לשמוע את הסיפורים שמאחורי כל הפריטים הללו”.
אני רוצה מכונית
אף שהוא מורה נהיגה ויושב כל היום בתוך רכב, התחביב של צביקה מרגלית זה כלי רכב או יותר נכון, רכבי אספנות
המורה לנהיגה צביקה מרגלית תמיד אהב מכוניות. הוא זוכר איך עוד בילדותו היה לוטש עיניים בכלי רכב חולפים, ובעיקר בזה של שכנו. “מרצדס מודל 62', דגם מיוחד שנפעמתי ממנו כשהייתי ילד וחלמתי שבבוא היום יהיה לי כזה”, הוא אומר.
הימים חלפו וגם השנים, והחלום הזה ליווה את מרגלית לאורך כל הדרך. שנים לאחר מכן, ברגע שיכול היה להרשות לעצמו כלכלית, הוא רכש את הרכב הראשון שלו, ואז זה התפרץ. הוא קורא לזה "המחלה", כי הוא באמת לא יכול לעצור ומשקיע שעות בהתעסקות סביב התחביב הזה, שהפך לחלק מרכזי בחייו. עד לאחרונה היה חבר בהנהלת מועדון החמש, אך נאלץ לפרוש בשל חוסר זמן. הוא עדיין, כמובן, חבר במועדון שבו יש קרוב לאלף חברים וחמשת אלפים מכוניות.
מה היה הרכב הראשון?
“אני לא אוהב להשתמש במילה ‘פשוט’ כשמדובר ברכבים, כי לכל אחד יש את הייחודיות שלו. אבל כן, אלה היו רכבים פשוטים יותר ממה שיש לי היום. אני קונה ומשקם, נוסע ולאחר מכן מוכר ומתקדם לרכב הבא. פעם נאלצתי לנסר עץ בשביל לחלץ מכונית שעמדה שם כל כך הרבה שנים עד שהוא צמח עליה. לרכבים שיש ברשותי היום יש ערך רגשי מיוחד, ויש לי חיבור אחר אליהם, לכן אותם אני לא אמכור, אבל בהחלט יכול להיות שיתווספו אליהם עוד”.
מה יש לך היום?
“שלוש מכוניות שברולט אימפלה מודל 62', את המרדצס 62', זאת שחלמתי עליה בתור ילד והייתה אצל השכן שלי, ושברולט אמבולנס מודל 66'. אני כרגע משפץ גם אפנוע BMW מודל 54'”.
מה מיוחד בהם שלא יוחלפו?
“המרצדס בגלל שזה חלום ילדות שסוף—סוף התגשם. האימפלה זה דגם מיוחד מאוד, היחידי בארץ, והוא חשוב לי. האמבולנס זה אוטו ששיפצתי לזכר הוריי שנפטרו”.
תחביב יקר יש לך.
“כן, זה תחביב שעולה הרבה מאוד כסף, עדיף לא לנקוב במספרים. אני לא מוציא את הכול בפעם אחת, עושה דברים בשלבים ולאט—לאט”.
מעניין אותך מי החזיק ברכב לפניך?
“לא, לא ממש. יש לי את תעודת הלידה של המצדס. במקרה של האימפלה, אני לא ממש יודע. מה שבטוח שלא מדובר באנשים מיוחדים, אז זה פחות חשוב מי הם היו”.
יש כבר רכב ששמת עליו עין לרכישה הבאה?
“כן, טנדר פורד שנת 73'. רוב האספנים אוספים רכבים פרטיים, אני אוסף גם טנדרים. הייתי לא מזמן בטיול בארצות הברית וביקרתי במשך שבוע בתערוכה של מכוניות אספנות, ושם ראיתי אותו והוא שבה את לבי”.
איזה תגובות אתה מקבל כשאתה נוהג עליהם?
"אני נוסע איתם כל הזמן, ובימי שישי יש לנו מפגש קבוע של מועדון החמש. אנשים מסתכלים, צופרים, יש נהגים שמוציאים יד מהחלון ומרימים אצבע. אין מצב שרכב כזה יעבור על הכביש, ולא תהיה התייחסות אליו, זה מחמיא וזה כיף גדול”.
גיליון אספנות
באוסף של סימון לוי מאשקלון יש מאות עיתונים, ובהם כל האירועים החשובים בהיסטוריה העולמית והישראלית במאה השנים האחרונות. יש לו אפילו את הגיליון הראשון של “כאן דרום”
סימון לוי, אספן עיתונים, בן 59, נשוי ואב לשלושה ועובד במשרד האוצר. את התחביב שלו הוא החל בעת שירותו הצבאי, כשהעיתון היה מצרך נדיר ומאוד מבוקש. “זה היה לפני למעלה מ-40 שנה. שירתי אז בסיני, ובכל פעם שהיה מתגלגל לבסיס איזשהו עיתון או אפילו פיסת נייר עם כתבה, כולם היו עטים עליהם. מבחינתי, שם למדתי להעריך את הדבר הזה ולאהוב את זה. שמרתי אחד ועוד אחד עד שזה כבר השתלט עליי והתחלתי לחפש דברים אחרים. הלכתי אחורה בשנים, הרבה אחורה, וחיפשתי כתבות על כל
מיני אירועים חשובים שעניינו אותי ושמרתי. יש לי עיתונים שלמים מתאריכים חשובים וגם אלפים של קטעים מתוך כתבות”.
איפה אתה מחפש כתבות בארץ ובעולם?
“בארץ יש חנויות בתל אביב, ששם שומרים עיתונים ישנים וספרים יד שנייה. הרבה פעמים זה מגיע אליהם מבתים של אנשים מבוגרים שנפטרו, ומישהו פינה את ביתם והוציא משם את ההיסטוריה הזאת. אני מגיע לשם לעתים די קרובות, מדפדף ומחפש דברים מעניינים. אני מוצא גם הרבה פעמים דברים שקשורים לאשקלון. כשאני בחו”ל אני מביא עיתון מכל מדינה שאני מבקר בה”.
אתה הולך לפעמים במטרה למצוא כתבה ספציפית?
“בדרך כלל לא. אני הולך ומדפדף ורוכש את מה שמעניין אותי. ספציפית את העיתון של הקמת המדינה חיפשתי שנים, בסוף מצאתי בחנות בנחלת בנימין. לפעמים אני מוצא תיעודים של אירועים היסטוריים שקרו ממש במקרה. בגדול, אני כל כך מעורב ומעורה שקשה מאוד להפתיע אותי”.
איזה כתבות הכי יקרות לך?
“אי אפשר לבחור, כי באמת יש בידיי תיעוד של אירועים חשובים ומכוננים. יש לי עיתון מ—8 במאי 1945, מהדורה של ‘דבר’ שמכריזה על סיום מלחמת העולם השנייה. יש אחד מ-1969, הנחיתה של אפולו 11 על הירח. ב-1955 מצאו נפט בארץ, וחשבו שזה ישנה את פניה של המדינה כולה, אבל בסוף הייתה שם כמות מזערית”.
אתה מוצא את עצמך יושב ומדפדף בבית?
“בוודאי. לפעמים סתם בלי סיבה, לפעמים יש לזה איזשהו הקשר אקטואלי. למשל לפני מונדיאלים אני הולך אחורה וחוזר שוב למונידאלים של פעם. לא מזמן עלה לכותרות הסיפור של הרצח של אורון שאול בשנת 80', אז דפדפתי בעיתונים ששמרתי מאז”.
איפה מאפסנים את כל העיתונים הללו?
“הם מסודרים, ואני כורך כל שנתיים בנפרד, הכול בצורה מאוד מסודרת כדי שיישמר ויהיה נוח להתמצא. מבחינת מקום פיזי, זה לא תופס הרבה, העיקר שיש מקום בלב”.
מדברים על מותו של הפרינט, מה אתה אומר על זה?
“אין ספק שהפרינט ירד, אבל הוא כאן והוא יישאר ולא ילך לשום מקום. אני באופן אישי לא חסיד של האינטרנט. אין שום דבר שיכול להחליף את תחושת הדפדוף באצבעות, זו חלק מהחוויה כולה. העיתונים הישנים הם פיסת היסטוריה, וכשאני מדפדף בדפים הצהובים, אני מרגיש לרגע שאני נוגע בה”.