אמש נערך בהיכל התרבות הטקס המרכזי לציון יום השואה והגבורה תשפ"א. הטקס השנה צוין בסימן 'קול זיכרון' וקטעי ההקראה, השירים ושזירת הסיפור של הערב סופרו דרך עיניה וקולה של ילדה יהודייה בגרמניה שגדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר זכויות היהודים נשללות ושואה פורצת. הסיפור הינו מקרה מן המציאות של שורדת שואה שנלחמה וזכתה להינצל מן התופת ומן המוות בתקופה זו.
בטקס השתתפו שורדי שואה ולקחו חלק בקטעים האמנותיים. שולבו קטעי עדויות של ניצולים תושבי העיר ששזרו את כל הערב מסיפורים שונים לסיפור אחד גדול וכולל. כמו כן, שולבו במסך קטעי עדויות של ניצולים תושבי העיר אשקלון, שהתחברו לתיאורים והסיפורים ששמעו ברקע מאותה הדמות. הסיפור נסוב סביב אותה ילדה וקטעים בדמותה מתוך יומנה הוצגו כאשר היא בגיל 10, 15 ו-23 עם עלייתה ארצה.
טקס יום השואה באשקלון. צילום: אלדד עובדיה
כעשרים תלמידי תיכון 'אורט הנרי רונסון' עלו לבימת הטקס עם דגלי ישראל וחולצות המשלחת שלהם לפולין וברקע תמונותיהם מהמסע לפולין. נציג המשלחת סיכם את חוויתם ולמידתם מהמסע והסביר כי כעת מוטמעת בליבם לנצח תחושת 'הנזכור ולא נשכח'.
טקס יום השואה באשקלון. צילום: אלדד עובדיה
כמו כן, בהמשך הטקס קרא החזן ישראל קרבר את תפילת "אל מלא רחמים" ופרק תהילים וקדיש על נספי השואה והודלקו כשישה נרות זיכרון על ידי שישה שורדי שואה שונים לזכר ששה מיליון נספי השואה.
הטקס היה מרגש, עוצמתי ועדותם של שורדי ושורדות השואה היה הכרחי וחלק בלתי נפרד מעלילת הערב ושימור זיכרון השואה.
ראש העירייה בטקס יום השואה באשקלון. צילום: אלדד עובדיה
ראש העיר, תומר גלאם, נשא דברים:
"אנחנו נמצאים כאן הערב, יחד, וזה לא מובן מאליו. זה לא מובן מאליו כי רק לפני חודשים ספורים היינו מסוגרים בביתנו ומרוחקים אחד מהשנייה. שנה שלמה נאלצנו לשנות את אורחות חיינו ואת שגרת חיינו על מנת להתמודד עם מגפת הקורונה.
בימים אלה, אנחנו מתחילים לראות את האור וחוזרים, בצעדים זהירים ואופטימיים, לשגרת החיים המוכרת. שגרת חיים שנעה בתקופה זו בין שמחה לעצב, בין יגון לזיכרון, בין צער לגבורה, בין שואה לתקומה.
השואה היא לא רק תקופה חשוכה בהיסטוריה של העם היהודי או בהיסטוריה של מדינות אירופה. השואה היא התקופה החשוכה והאפלה ביותר בתולדות האנושות כולה.
היא התקופה שבה הצליח הצורר הנאצי, יימח שמו, להפוך רעיון אומלל ובלתי נתפס – מהלכה למעשה.
פעולה שאורגנה בשיטתיות, באכזריות נעדרת כל סממני אנושיות, היגיון או שביב של חמלה.
רעיון שלא הייתה לו כל זכות קיום אך הוא תודלק בצורה בלתי פוסקת על ידי עדר של אנשים צמאי דם, תאבי רוע וחסרי לב.
לא עיניים תמימות של ילדה או ילד זכים וטהורים, לא זעקות שבר של אם ואב, לא הקשישה והקשיש שבקושי יכלו לעמוד על רגליהם, לא קברי האחים, לא הצרחות מפלחות הלב שעלו מתאי הגזים, לא הגופות שנערמו על המשאיות, לא עשן המשרפות – לא הצליחו להניא אותם מליישם את הרעיון ההזוי שרקמו בשם שנאת היהודים שהוציאה אותם מדעתם.
וככל שאנחנו הצלחנו, יזמנו, המצאנו פיתחנו והתפתחנו, כך גברה וגברה השנאה שלהם עד שהפכה ליוקדת ומאכלת. אנטישמיות מעוררת חלחלה וזעזוע שכל המילים, הסיפורים והתיאורים לא יוכלו להמחיש את עומק התהומות, הכאב, הצער והאימה אליהם נפלו ששת מיליון אחינו ואחיותינו. שכל חטאם היה שהיו יהודים.
שורד השואה, אלי ויזל זכרו לברכה אמר: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס".
ואתם, שורדות ושורדי שואה יקרים, אתם נס החיים.
כשאני מסתכל עליכם, חיים בינינו, אני נמלא בהתרגשות,
בהערכה עמוקה ובהשראה עצומה.
אתם, שעברתם את התקופה הנוראה ביותר בהיסטוריה, הצלחתם לקום מהצער הגדול, להקים את ביתכם, לבנות ולגדל משפחה.
הצלחתם להמשיך לחיות.
אך ככל שהזמן חולף והשנים עוברות, הולך ופוחת מספרם של שורדי השואה שחיים בינינו.
חובתנו האזרחית, הציבורית והחברתית היא להמשיך להקשיב, לשנן ולהנציח, ואילו אתם, המשיכו לספר, לכתוב ולתעד.
העדויות שלכם, מסמלות עבורנו את החיים, את התקווה, את התקומה ואת הבנייה של העם היהודי בארץ ישראל.
הן אות וסמל עבורנו כיצד ניתן לקום מעפר ולבחור בחיים, כיצד לבנות ולהיבנות מחדש.
חובתנו המוסרית היא לדאוג לכל צרכיכם ומעל במה זו, אני מבטיח לכם, כי עיריית אשקלון תעשה הכל כדי למלא כל מחסור וכל צורך, כל בקשה ולו הפעוטה ביותר, כדי לאפשר לכם המשך חיים טובים ומכובדים, כראוי לאלו שניצחו במלחמה הקשה מנשוא ומאז סוחבים על גבם את משא התופת ובליבם צלקות, שלעולם לא יגלידו.
הזיכרון חשוב, אולי החשוב ביותר אך לצידו אנחנו חייבים לנקוט בפעולות כדי למגר את האנטישמיות וכדי לגדוע כל ניסיון להמעיט מהזוועות שעברתם.
עלינו לפעול בנחישות ובאחדות למען הערכים עליהם מושתת החברה הישראלית, בארץ ובעולם, ערכים של רעות, אחווה, שלום ועשייה למען האחר. עלינו לוודא כי בשום מקום בעולם לא מתרחשות זוועות נוספות, ללא הבדלי גזע, דת ומין.
עלינו להמשיך להגשים את החלום אותו לא הספיקו להגשים ששת מיליון הנרצחים, ואותו אנו מגשימים כיום, בעצם היותנו כאן, בארץ ישראל על אדמת ישראל.
ומעל הכל עלינו להבטיח בקול רם, חד וברור:
לעולם לא נשכח ולעולם לא עוד.
יהי זכרם של קורבנות השואה נצור בליבנו לעד".
