בית הדין הרבני באשקלון דחה את בקשתו של גבר גרוש לבטל את תשלום הכתובה לגרושתו, זאת לאחר שהביא עד שטען כי האישה קיימה קשר אינטימי עם גבר זר עוד בתקופה בה היתה נשואה לבעלה הראשון. גזר הדין כבר ניתן והגבר הפסיד בשני ערעורים שהגיש לבית הדין הגדול ולבג"צ. הפעם ניסה הגרוש להביא ראיה חדשה לכאורה, כדי לשלול מהאישה את הכסף שהוא מחוייב לשלם לה לאחר שגרשה.
כידוע, ההלכה מורה כי אישה אשר בתקופת נישואיה קיימה יחסי מין עם גבר אחר מפסידה את כתובתה ובעלה, לכשיגרש אותה, פטור מלשלם לה את הסכום שבו התחייב תחת החופה.
מקובל לחשוב כי אישה המתגוררת בבית אחד עם גבר, שנחשב מן הסתם בן זוגה, גם מקיימת איתו יחסי מין מפעם לפעם, אלא שההלכה לא מסתפקת במה ש'מקובל לחשוב' אלא דורש הוכחות חותכות. ואם אין כאלה הרי שמה ש'מקובל לחשוב' לא באמת קרה. האמנם?
בית הדין הרבני באשקלון. לא בגדה. צילום: אלירם משה
העד שהביא הגרוש העיד על "שמועות כלליות ביישוב שהאישה אינה שומרת על ההלכה ועוד בהיותה נשואה הייתה מוכנה ומזומנה לקשר רומנטי עם אנשים זרים, ובנוסף עדות של חברו (שגם הוא בגדר שמועה משום שאותו אדם לא הופיע בבית הדין, אלא הוא עד מפי עד לכל היותר) שהוא עצמו היה בקשר עם האישה ואף חי עמה כדרך שחיים איש ואשתו".
בית הדין פסק כי האישה לא מפסידה את כתובתה בגלל שמועות והן אינן עדות. עוד מסר העד, שראה את בעלה הנוכחי של האישה, כשהיה איתה בקשר בטרם גירושיה ונישואיה עמו. בעדותו סיפר כי "התייחד עמה, גיפף ונישק וכדומה" ובית הדין מסתייג מדבריו מפני ש"לא הייתה עדות על מעשה בעילה ממש, אולם לדברי העד אין ספק שזו הייתה משמעות ההתייחדות שלהם. שהרי אם הוא ישן עמה בבית, אין לכך משמעות אחרת" לשון פסק הדין. אלא שלפי ההלכה זה לא מספיק. ההלכה דורשת עדות חד משמעית לקיום 'מעשר כיעור'.
העד טען שראה את השניים בחצר ביתם אך לא ראה אותם בתוך הבית יחד. לדבריו העובדה שמידי בוקר ראה את הגבר יוצא מהדירה לעבודתו ומשום כך אין ספק ששהה איתה בלילה. אך בית המשפט לא השתכנע מהדברים ועצם העובדה שילדיה הבוגרים של האישה התגוררו עמה בבית בימים בהם שהה הגבר בביתה, משמעותם שלא היו יחסי אישות. דבר שכיום כבר אינו קיים בעידן זה ונשים רבות אינן נמנעות מלקיים יחסים גם כשילדיהן הבוגרים מתגוררים באותו בית.
לבסוף מטיל בית המשפט ספק במהימנותו של העד שאמר תחילה שהאמת היא נר לרגליו אך במהלך העדות סתר את עצמו פעם אחר פעם. בנוסף לזאת קובע בית הדין כי גם אם עדותו של העד היתה עדות, היא עדיין עדות יחיד וההלכה מחייבת לפסוק דין על פי שני עדים.
בית הדין דחה את העתירה וקבע "פסק הדין שניתן בעבר – בעינו עומד".
