במסגרת אירועי 70 שנה לאשקלון בחרה ועדה מטעם עיריית אשקלון בעשרה תושבי העיר לקבלת עיטור "יקיר העיר אשקלון 2018". העיטורים מוענקים לאישים בעלי הישגים ותרומה לעיר כאות הערכה והכרת תודה על פועלם.
בין הנבחרים גם יהושע באבאי. “כל חייו עסק בהתנדבות, הקים גמ”ח בגינת ביתו”, נכתב בנימוקים להענקת האות. “יחד עם מתנדבים ממועצת הנוער, בפעילות יום-יומית, יהושע היה מגיע אל הסוחרים בשוק ובשווקים המקומיים וגייס תרומות של מזון. בחגים הגמ”ח הגביר את העבודה ובעזרת תורמים אנונימיים הצליח הגמ”ח לייצר כמות גדולה של אריזות מכובדות שחולקו לבתי המשפחות הנזקקות והכול בסתר”.
סלי מזון מוכנים לחלוקה בגמ"ח באבאי
בני משפחתו, ובראשם בתו הרבנית ליבנת בן ישי, הם אלה שהמליצו עליו לקבלת העיטור. “במשך שנים באים אלינו לגמ”ח, באופן קבוע, מתנדבים ממועצת הנוער”, מספרת ליבנת, “הם אלה שנתקלו במקרה במודעה שחיפשה מועמדים ראויים לקבלת העיטור ואמרו לי שחייבים להמליץ על אבא. האמת שלא חשבנו שהוא ייבחר, כי הבנו שיש בין המועמדים אנשים גדולים. למרות שבאמת מגיע לו, אבא בסך הכול איש פשוט מהשכונה הדרומית של אשקלון, ואני שמחה שהוא זכה בסופו של דבר להכרה על פועלו. באמת מגיע לו”.
בשנים האחרונות בריאותו של באבאי רופפת, ובתקופה האחרונה הוא בעיקר מתאשפז בבתי חולים לפרקי זמן ארוכים, ולכן מתקשה מאוד לדבר ומי שמסייעת לו לאורך השיחה היא בתו ליבנת. במעט הכוח שהצליח למצוא ביקש להודות על הבחירה בו, אף שהחשיפה הזאת אינה נוחה לו. “כל החיים העדפתי לעשות דברים בשקט ולא להיחשף, לא הרגשתי שיש איזושהי סיבה לפרסם את זה”, אומר יהושע, “לא ידעתי שהם המליצו עליי ואם הייתי יודע, כנראה שהייתי מבקש מהם לא לעשות זאת. יחד עם זאת, אני שמח מאוד על הבחירה וזה מרגש אותי”.
איך נודע לכם על הבחירה בך?
יהושע: “ראש העיר התקשר לבשר ומאוד הופתעתי. הוא אמר דברים יפים ומילים חמות וזה מרגש, לא בכל יום ראש העיר מתקשר אלייך ומבקש להודות לך על העשייה, זה נחמד מאוד ומחמם את הלב”.
ליבנת: “ראש העיר ביקש למסור לו תודה רבה בשם תושבי אשקלון, ואבא מאוד התרגש בשיחה הזאת ולא דיבר הרבה. הוא רק אמר שהלוואי והוא היה יכול לעמוד על הרגליים ולתרום עוד ועוד”.
“מניח ארגז תפוזים ובורח”
באבאי, בן 72, אב לחמישה ילדים וסבא ל-16 נכדים, עלה מפרס בשנת 1951 ישר למעברה באשקלון. כבר מגיל קטן יצא לעבוד כדי לפרנס את הוריו ושבעת אחיו. ליבנת מספרת כי כבר מגיל צעיר מאוד דאג לעזור לקשישים ולמעוטי יכולת, גם מהמעט שהיה לו. בצעירותו עבד במפעל פירות הדר, וכבר אז ביקש מהמנהלים להפריש מעשר למשפחות נזקקות. “הוא היה הולך ברגל מהפרדס למשפחה- משפחה, דופק בדלת, מניח ארגז תפוזים ובורח”.
בהמשך החל לעבוד לפרנסתו כקבלן עפר ועזר להקים עשרות בתי כנסת ברחבי העיר אשקלון ללא תשלום. “הכול הוא עשה באהבה גדולה ומתוך רצון לנתינה. השמועה התפשטה די מהר, וכל מי שנקלע לקשיים בבנייה היה פונה ליהושע באבאי, והוא היה מגיע עוזר בחפירות והכול בהתנדבות”.
“התחלתי לעבוד, הייתה לי הכנסה יפה והתפרנסתי טוב, ראיתי אנשים שמושיטים יד, אנשים שלא היה להם מה לאכול וזה כאב”, משחזר באבאי. “זה התחיל לאט לאט, ממספר קטן של אנשים בודדים וצמח. לא יכולתי להפנות ראש כשראיתי יד מושטת. זה לא קל לראות אנשים וילדים שאין להם מה לאכול, ואי אפשר להתעלם מזה”.
יהושע באבאי מטפל בגמ"ח
הרצון של באבאי לתת ולתרום הגיע מתוך המצוקה והקושי הכלכלי שממנו סבלה משפחתו בהיותו ילד, הוא זוכר עד היום את התורים הארוכים שבהם נאלצה אימו להמתין רק כדי לקבל חצי כיכר לחם עבור שמונת ילדיה. “על משחקים ומותרות בכלל אין מה לדבר. לכן כשהגעתי למצב שבו יכולתי לתת לאחרים, לא היה לי ספק שזה מה שאעשה. מעבר למוצרי המזון, שהייתי מביא בכל שבוע, הייתי נוסע פעם בחודש לשוק הכרמל בתל אביב, מביא טנדר עמוס במשחקים ומחלק לכל ילדי השכונה. רציתי שיהיה לילדים הללו כל מה שלא היה לי וריגש אותי לראות את האור שלהם בעיניים והציפייה שלהם לבואי. דאגתי לא רק לילדיי הפרטיים, אלא לכל ילדי השכונה, כאילו היו ילדיי. ידעתי היטב מה זה קושי ומחסור ורציתי שלא יחסר להם כלום”.
מאז שליבנת זוכרת את עצמה היה הבית שלהם עמוס בארגזים ובהם מצרכים שאסף יהושע עבור המשפחות הנזקקות. “אני זוכרת אותנו בתור ילדים קטנים, יושבים על ארגזים ועוזרים לאבא לעשות את החלוקה. כל הילדים לקחו חלק, אחר כך גם הנכדים, וככל שזה גדל גם הילדים של השכונה הצטרפו”.
באיזה בית גדלתם?
“בית שחינך לערכים ונתינה מוחלטת, בלי להטיל ספקות ולשאול שאלות. אבא היה אומר תוציאו מהפה שלכם ותתנו לאחרים, ככה אלוהים יגמול לכם פי עשרה. אבא איש צנוע ובעל חסד, מעולם לא רצה פרסום והתרחק ממנו וככה גם אנחנו חונכנו, לעשות הכול בשקט ובצניעות. אימא באה ממשפחה חרדית בירושלים, אבא ממשפחה מסורתית, וזה היה בית ששמר שבת וחגים. לפני עשר שנים חזרתי בתשובה שלמה, אבא מעולם לא דיבר ולא הביע את דעתו בעניין הזה, אבל בשנים האחרונות משהו בו נפתח קצת והוא אמר שהוא מאוד מעריך את מי שגדלתי להיות. תמיד הייתי הילדה הקטנה שלו ויש בינינו קשר מאוד מיוחד וחזק, ואני מודה לו על מי שאני היום”.
“100 משפחות קיבלו ארגזים”
מפעל החסד של באבאי החל בקטן, אך עם הזמן צבר תאוצה. תחילה היה זה יהושע שעשה כמעט הכול לבדו. “הוא היה מכתת רגליים בין כל מושבי הסביבה ומביא מהחקלאים את הירקות והפירות הכי טובים”, מספרת בתו. “מעמיס בידיים שלו ארגזים של עשרות קילוגרמים ודואג לסחורה הכי טובה שיש. התחילו להכיר אותו וכך נוצרו שיתופי פעולה עם אנשים טובים מהעיר, בעלי עסקים ואנשים אמידים אחרים, שנתנו ותרמו מדי שבוע ביד רחבה. גם הסוחרים בשוק שלנו נרתמו ונתנו כל שבוע ברוחב לב, הם אנשים מדהימים. כולם תורמים בסתר ומבקשים שוב ושוב לא להיחשף. הגענו ל-100 משפחות שקיבלו מאיתנו ארגזים עמוסים בכל טוב, וכל זה מתוך גינה אחת בבית פרטי בשיכונים. אנחנו לא עמותה ולא מפעל, ולמזלנו התקבצו סביבנו אנשים טובים שלקחו חלק והגיעו להתנדב, בהם גם אנשים שלהם עצמם לא היה”.
לבנת באבאי ובני הנוער המתנדבים בגמ"ח
יש מקרים שריגשו אותך במיוחד?
“היו הרבה משפחות שהחלו את דרכם כמשפחות נורמטיביות, התחתנו, לקחו משכנתא, ואז באו הילדים והם כבר לא יכלו לעמוד בתשלומים ובעול הכלכלי וברגע אחד קרסו. אלה משפחות שהתביישו לפנות לעזרה ובטח שלא פנו לרווחה ואנחנו דאגנו למלא להם את המקרר בשקט, מבלי שידעו מי אחראי לזה. היו הרבה מאוד מקרים בהם אחרי שהם התאוששו וחזרו לעמוד שוב על הרגליים, הם מצאו אותנו וביקשו לתרום ולהחזיר חסד וזה מאוד מרגש”.
“אבא הגיבור לא מצליח להחזיק כוס”
לפני כעשר שנים החלה בריאותו של באבאי להתרופף. במהלך השנים הוא עבר אירוע מוחי, התקף לב, שלושה צנתורים ואיבד חלקית את ראייתו ושמיעתו בשל מחלת הסוכרת. “הוא נאלץ להפסיק את עבודתו וגם היה לו כבר קשה לטפל בכל העניין הזה של הגמ”ח”, מסבירה ליבנת. “זה היה בבום אחד גדול, והוא לקח את זה מאוד קשה. היום, לצערי, הוא בעיקר בבתי חולים, מאוד חולה וחלש. האבא הגיבור שלי והגדול, זה שתמיד דאג לכולם, לא מצליח אפילו להחזיק כוס. אני עורכת הרבה מאוד הפרשות חלה ומתפללת עליו יום-יום שיזכה לגאולה, רפואה שלמה ואריכות ימים. המצב שלו מאוד קשה לי ואני חנוקה מדמעות”.
תחילה, כשעוד היה יהושע יכול לתפקד, הציעה לו ליבנת לקחת את המושכות לידיה. היא יצרה קשר עם תלמידי מועצת הנוער, שהיו נפגשים בכל שבוע סמוך לביתם, ואלה הרימו את הכפפה והתייצבו בכל שבוע בבית משפחת באבאי על מנת לסייע. “הם היו נוסעים עם אבא לשווקים, מלווים אותו ועוזרים לו להביא את הסחורה כדי שלא יתאמץ ולא ירים כבד. בערבי חמישי מגיעים אלינו הביתה ועוזרים באריזה ופיזור של הארגזים. יש לנו באשקלון ילדים שהם מלח הארץ, שחונכו לערכים ונרתמים לסייע לחלשים ללא קבלת תמורה. גם משטרת ישראל לקחו חלק ושלחו נערים ונערות שמעדו בדרך ורגע לפני שנעמדו מול שופט הגיעו אלינו לתרומה לקהילה”.
יהושע באבאי
“ילדיי הולכים בדרכי”
לאחרונה, בשל ההידרדרות במצבו הבריאותי של באבאי והאשפוזים הרבים, נאלצה ליבנת להקפיא את הגמ”ח השבועי. אך בראש השנה ובפסח הוא חוזר לחיים. “עכשיו, לצערי, זה נראה קצת אחרת. אנחנו מחלקים כרטיסים לרכישת סלי מזון ברשתות, שבעליהן לא הסכימו להפסיק את הפעילות והתרומה בשל מצבו של אבא. הם אלה שהתעקשו להמשיך ולתרום, גם אם זה בדרך קצת אחרת, ואני מאוד מודה להם על זה. כבר התחלתי בגיוס תרומות לראש השנה”.
לבנת באבאי ואביה
אז יהיה המשך לגמ”ח באבאי?
יהושע: “צר לי שאני חולה, אחרת הייתי ממשיך את זה עוד שנים רבות. ילדיי הולכים בדרכי, בעיקר ליבנת, שעושה הכול כדי שזה ימשיך ואני שמח על כך”.
ליבנת: “כולנו נמשיך את דרכו ובעזרת השם אבא יזכה לבריאות שלמה, יחזור לעמוד על הרגליים וימשיך במפעל החיים שהקים”.
בחודש דצמבר צפוי להתקיים האירוע החגיגי ובו יקבל יהושע את העיטור, יחד עם תשעה זוכים נוספים. “כשהתבשרנו שאבא זכה נשאתי עיני אל השמיים ואמרתי תודה לקדוש ברוך הוא. קיבלנו מתנה ואנחנו מרגישים שזה הכבוד האחרון שנוכל לתת לו” אומרת ליבנת “כבר הספקתי לשלוח הודעה לחלק גדול מהתורמים ולהודות להם על כך שהלכו איתנו בדרך הזאת, יש להם חלק גדול בהכרה שמקבל אבא היום. הזמנתי את חלקם גם לטקס ואני מאוד מקווה שיגיעו”. כעת מקווה יהושע שגופו לא יבגוד בו וגם הוא יוכל לקחת חלק בטקס המרגש. “ליבנת תשבור את הראש איך להביא אותי לשם. היא עשתה את כל הבלאגן הזה, עכשיו שהיא תתמודד עם זה”, הוא צוחק.
