לפני כארבעה חודשים לקחו עוז סננס ואודי אסיאס החלטה קשה לסגור את מה שהפך עבורם למפעל חיים של ממש. הוא עדיין מתקשה לדבר על זה ולא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים על הסיבות שהביאו אותם להחליט על סגירה. “גולת הכותרת היא הבעיות שנתקלנו בהן מול בעל הנכס. זה לא שהבר לא עבד, הוא עבד יפה מאוד. אבל נכנסנו לסאגה מתמשכת שגזלה מאיתנו קצת יותר מדי ונאלצנו להחליט על סגירה, זאת הייתה החלטה מאוד קשה”, הוא אומר. להחלטה קדמו התלבטויות רבות ולילות ללא שינה. “הכי כאב לי על האנשים שהולכים איתי ומתפרנסים מהמקום הזה. יש אנשים שהולכים איתנו שנים רבות. אצלנו אין יותר מדי תחלופה, כי מי שמגיע מתאהב במקום ונשאר לאורך זמן, אנחנו ממש כמו משפחה”.
סננס מרוגש, כמעט לא מאמין שזה ריאיון פרידה מהמקום שהפך לו לבית והיה יקר וחשוב כל כך ללבו. במהלך הריאיון איתו קורים שני דברים שגורמים לו להזיל דמעה. שליח מאחת המסעדות מגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת, מתמהמה מעט ביציאה ואז אומר לפתע, “הצטערנו לשמוע” ונעלם. סננס לא ממש יודע איך להגיב לדברים: “אלה הדברים שהכי מרגשים אותי, אני מרגיש את החיבוק החם של כולם, וזה מפתיע, אבל גם מקל על ההתמודדות ומקשה עליה גם יחד. זאת סיטואציה מאוד מורכבת”.
סננס ואסיאס
“כתבתי ומחקתי”
השבוע בישר את הבשורה לכולם דרך פוסט בפייסבוק שלקח לו שעות ארוכות לכתוב. כשהוא נזכר באותם הרגעים ובתחושה בהם גרונו שוב נחנק. “חיכיתי שאשתי והילדים ילכו לישון וישבתי לכתוב. כתבתי ומחקתי ואז שוב כתבתי ושוב מחקתי, וככה אינספור פעמים עד שפשוט שפכתי את הלב, וזה מה שיצא. אני יושב שם, מסתכל על השורות שמבשרות על כך שהסטיגמה בר נסגר ופשוט לא מאמין שאני זה שכתבתי את הדברים האלה”, הוא אומר.
“אחרי כמעט עשור של חיי לילה נדירים, ערבים מיוחדים, הופעות שלא חלמתי שאני בעצמי יכול להביא, סטנדאפ ברמה הכי גבוהה שיש ועוד אינספור לילות מיוחדים בצער רב אני מודיע על סגירת בר הסטיגמה החל מתאריך 1.5.18”, הוא כתב. “במשך כמעט עשור שלם אני יכול לתאר את החברויות שנוצרו שם, את עשרות הברמנים, ברמניות, מלצרים ומלצריות שעבדו במקום, הלקוחות הטובים שהשאירו את חותמם בכל תקופה. אתם אלה שגדלתם איתנו, הכרתם אצלנו, התחתנתם איתנו ושיתפתם אותנו בשטויות שעשיתם. התמונות שאומרות הכול ומספרות סיפור על אותו לילה שביליתם אצלנו, על הלילות המפוצצים שכבר לא יכולנו להכניס עוד אנשים ועל הלקוחות האחרונים שבכל ערב היו עוזרים לברמנים לסגור את המקום. לכולכם אני רוצה להודות באופן אישי, לצוות הנוכחי שנמצא איתי כרגע, לכל עובד/ת שעבדו אצלי ונתנו מעצמם, לכל הלקוחות הקבועים בכל תקופה ותקופה, תודה רבה לכולכם”. רגע לפני הסגירה הוא הזמין את כולם למסיבת פרידה וסגירת מעגל במוצאי שבת 28.4 בשעה 22:00.
היסטוריה. סטיגמה בר
דקות ארוכות לקח לו ללחוץ על כפתור השיתוף, אך ברגע שהלב שלו נחשף במרחב הווירטואלי הוא חש הקלה, בעיקר בזכות התגובות החמות שהציפו אותו מכל עבר. “לא ידעתי כמה אנשים אוהבים ומעריכים את הבר. זה עשור של פעילות, ואתה לא מצפה שבן אדם יבלה אצלך עשר שנים. אז תמיד יש את הקבועים שמתחלפים אחרי שנתיים-שלוש ומפנים מקומות לדור הצעיר. אבל התגובות שקיבלתי היו מכולם. זה קרע לי את הלב, אבל אני גם יודע שלא הייתה ברירה והיינו חייבים לעשות את המהלך הזה. כשראינו שזה כבר קשה מדי, אודי אמר, ‘נעשה את זה כמו שמורידים פלסטר’. וזהו, זה מה שעשינו”.
עוז סננס. צילום: אורי קריספין
השבוע הוא עשה צעד קשה נוסף ובישר את הבשורה לעובדים. עד יום שני האחרון שידר עסקים כרגיל ואז זימן אותם לישיבה. “הם היו בטוחים שאנחנו הולכים לדבר על התכניות לקיץ, כי תמיד בקיץ אנחנו מעלים הילוך. חיכיתי עד שאחרון העובדים הגיע ואמרתי להם שב-1.5 אנחנו כבר לא נהיה פה. היה קצת בכי, בעיקר שלי, הם חשבו שאני צוחק איתם, אבל מהר מאוד הבינו שזה רציני. מי שמכיר אותי יודע שאני לא נשבר בקלות, גם בתקופות הכי רעות ידענו לתת עבודה ולהתרומם כל פעם מחדש, אבל כשאין פרטנר לעשייה זאת בעיה”.
“הייתה סטיגמה על חוף דלילה”
סננס (34), נשוי לשלי ואב לשניים (2, 5), החליט על הפתיחה של הסטיגמה בר בשנת 2009, הוא היה אז רק בן 23, שנתיים אחרי שחרורו מצה”ל. תמיד היה מעורב בחיי הלילה וחלם להביא אותם גם לאשקלון. כשהוא אומר "תקופות רעות", הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. “אני איש של לילה, אף פעם לא אהבתי את הבוקר. לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי קם בשש בבוקר, נתקע בפקקים ומגיע בשמונה לאיזה משרד, ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, והחלום הזה תמיד בער בי”, הוא אומר.
אודי אסיאס. צילום: אורי קריספין
כשראה את המקום בחוף דלילה בעיר, שהיה באותה תקופה נטוש, מוזנח ומלא בגורמים מפוקפקים, היה לו ברור שהוא הולך להגשים את החלום שלו דווקא שם. “היה חשש קל, כי הייתה סטיגמה על המקום הזה. אפילו הציבו שם נקודת שיטור קטנה, כי היו שם הרבה מקרים של אלימות ועבריינות. החוזה הראשון שחתמנו היה תחת השם ‘שלושת הקופים’, ככה רצינו לקרוא לבר. אבל אז, באחת השיחות, עלתה שוב ושוב המילה ‘סטיגמה’, ואז אחד השותפים בא בהברקה ואמר לנו, ‘יש לנו שם חדש’, ככה נולד בר הסטיגמה”.
היו כאלה שניסו לשכנע אותך לפתוח במקום אחר?
“אני חושב שכמעט כל מי שדיברתי איתו היה נגד, אף אחד לא הבין איך אני מכניס את עצמי להרפתקה הזאת ועוד במקום כזה. אני האמנתי בכוח שלנו ובדרך שלנו ועובדה שהצלחנו. הסגירה עבורי היא לא כישלון, החזקנו דאנס בר במשך עשור כמעט, וזאת הצלחה אדירה”.
היו קשיים בדרך?
“בוודאי, תמיד יש קשיים ונקודות מפנה, שמהם צריך לדעת לצמוח ולהרים את הראש. כשהשותף עזב והחליט להקים בר מתחרה, זה היה משבר. בזמן מבצעים צבאיים בעזה, היה משבר. נקודת השבירה המשמעותית שלי הייתה בשנת 2015, כשהחלטתי לשפץ והעברתי את הבר מהמרכז לצד, זה אולי נשמע שולי, אבל אנשים לא קיבלו את זה, ואיבדתי המון לקוחות. אבל תמיד ידעתי לקום מהמשברים האלה, ושנה אחר כך כבר הסתכלתי מהצד וראיתי את המקום הומה אדם”.
סוגרים את הדלתות. סננס ואסיאס
איך קמים?
“חושבים על הלקוחות כל הזמן, המון סבלנות, עבודה קשה ותפילות. יושבים וחושבים מה אפשר לעשות כדי להחזיר את הבליינים אלינו, לתת להם חוויה אחרת ושונה. כך עשינו ערבי קונספט מיוחדים, היה ערב נשים – שאם אני אפרט עליו, יצטרכו להרוג אותי אחר כך – הבאנו הופעות של מיטב האמנים בארץ וערבי סטנדאפ. נלחמתי קשה והצלחתי החזיר את הווייב למקום, אפילו אני לא האמנתי”.
אף על פי שעוז סננס הוא הפנים של הסטיגמה, יש לו שותף, אודי אסיאס, שרק לפני כשלוש שנים נכנס כבעלים. “ביליתי במקום בצעירותי, וכשהכרתי את עוז הצעתי לו שותפות, ויצאנו לדרך משותפת. תמיד אהבתי את המקום מאוד ועשה לי חשק להיות חלק מכל הדבר הזה. הכרתי את עוז בתור איש עסקים טוב, אבל מעל לכול כאדם עם לב טוב”, אומר אסיאס.
איך אתה מסכם שלוש שנים?
“כיף גדול, המון חוויות שיישארו איתי תמיד. גם למדתי הרבה מהתקופה הזאת. קשה לסכם, זה מאוד עצוב ולא פשוט. אם לי עצוב, אז אני רק יכול לתאר לעצמי מה עובר על עוז שצריך לסכם ולהיפרד אחרי עשור. אני מבטיח שלא אמרנו את המילה האחרונה וצפויות עוד הפתעות בהמשך, אנחנו לא עוצרים כאן”.
"לא הייתה ברירה". סננס. צילום: אורי קריספין
מה תרצה להגיד לעובדים וללקוחות?
“תודה ענקית לכולם, תודה לכל מי שהלך איתנו בדרך הזאת וגרם לכל הדבר הזה לקרות. הצלחנו לעשות את זה ביחד”.
מה אתה הולך לעשות עכשיו?
“לנוח עם האישה והילדים”.
“דברים שהשתיקה יפה להם”
לאורך השנים מיצב את עצמו הסטיגמה לא רק כבר שנכנסים אליו לשתות ולשמוע מוזיקה, אלא למוסד תרבותי של ממש. אמנים מהשורה הראשונה הופיעו בו לאורך השנים, לצד ערבי הסטנדאפ הכל כך מזוהים עם המקום. מטבעם של ערבים כאלה ואחרים נוצרות במקום חוויות שסננס אומר כי יתקשה לשכוח.
לילה שגרתי בסטיגמה
כשסננס נשאל איזה חוויות הוא ייקח לעצמו מהשנים הארוכות, הוא בתגובה צוחק ומשיב: “את רוב החוויות אני מעדיף לשמור לעצמי, יש דברים שהשתיקה יפה להם. היו הרבה מאוד תקריות מצחיקות ומביכות, כי כשאתה נמצא בסביבה של אנשים ששותים, זה משהו שקורה די בקלות. לחלק מהאנשים זה אולי נשמע קצת לא נעים, אבל זאת החבילה של חיי הלילה. אני חושב שהרגעים שבהם ראיתי את האנושיות וטוב הלב של האנשים, הם אלה שילוו אותי. הבליינים שנשארו עד הסגירה כדי לעזור לברמנים לסגור, העובדים שהסיעו הביתה בליינים שיכורים כדי שלא ינהגו, השיחות שלנו. במהלך השנים הללו היו הרבה מאוד אנשים שנגעו בי, ואני נגעתי בהם, וזה מרגש ולא מובן מאליו”.
יש תכניות לפתוח מקום אחר?
“לא, כרגע ממש לא. קיבלתי כמה וכמה הצעות, אבל אני נותן לעצמי שנה כדי לחשוב ולהיות יותר עם המשפחה שלי. אני לא רוצה לפסול שום דבר, אבל נטיית הלב שלי אומרת לי לעזוב את התחום כי קצת שבעתי ממנו ולהיות שכיר. כשאתה עצמאי אין לך רגע של שקט, המון דאגות וחששות, ואני חושב שדי מיציתי את זה. יחד עם זאת, אני לא מתחייב לשום דבר כרגע, הכול פתוח”.
תרצה להגיד משהו אחרון לכל מי שליווה אתכם?
“אני רוצה להגיד תודה לכל אחת ואחד שלקח חלק, בלעדיכם לא הייתי שורד חודש. תודה לכל מי שסימס והתקשר ופשוט חימם לי את הלב והפך את החוויה הקשה הזאת לקצת יותר רכה”.
