שחרור אשקלון (מג’דל)
חילי צה"ל בכיכר החאן. צילום: לע"מ
העיר אשקלון שוכנת על חורבותיהם של חמישה יישובים ערביים: מג’דל, חמאמה, כפר הדייגים ג’ורה, כסס ונעליה שבאזור שדרות עופר. בתאריך 5 בנובמבר 1948 נכנסו חיילי גבעתי לעיר וכבשו אותה. תושבי המקום נכנעו ותלו דגלים לבנים. אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי, תלה שלט בכניסה ליישוב ועליו נכתב “מגדל גד מחדשת ימיה כקדם”. למושל צבאי מונה רס”ן עשהאל צוקרמן. למזכיר המושל הצבאי מונה דוד אפל, לימים יתפרסם כעיתונאי.
אורזים רימונים בבית האריזה יכין. צילום: משה מילנר.
מועצת מקומית אפרידר
בעקבות מגבית שנערכה בין יהודי דרום אפריקה הוחלט על הקמת עיר חדשה בישראל. בסוף שנת 1950 החלה בניית המועצה המקומית אפרידר (המורכבת מהמילים "אפריקה" ו"דרומית"). בשנת 1952 החלו לגור בה המתיישבים הראשונים. מי שעמד בראש חברת אפרידר ולאחר מכן בראשות המועצה המקומית אפרידר הוא ד”ר יחזקאל זונאבנד.
מרגל מצרי באשקלון
בתחילת שנות ה-60 התעורר חשד בנוגע לריגול, כאשר מכתב חשוד נשלח לכתובת ברומא הידועה ככתובת של המודיעין המצרי. ניסיונות האיתור הראשונים לא צלחו, אך בהמשך נמצא מכתב שנשלח מאותה הכתובת לאדם בשם זכי סלים בקיבוץ נגבה. בפברואר 1962 אותר זכי (בן סלים) קוצ’וק והוחשד כמי שאחראי לחליפת המכתבים החשאית. זיהויו הוודאי קיבל אישוש באוקטובר 1962, לאחר שבמכתב ששיגר לרומא הוא הודיע כי עבר להתגורר באשקלון. בינתיים הוא לא נעצר.
עם איתורו למדו בשירותי הביטחון הכללי כי קוצ’וק עבר מהקיבוץ שבו למד באולפן לעברית לדירה שהסוכנות העמידה לרשותו באשקלון, וכי הוא עומד להתגייס לצה”ל ב-5 נובמבר 1962. השב”כ אפשר את גיוסו בתיאום עם מחלקת ביטחון שדה של צה”ל, אך החשוד הוגבל מראש לשרת בתפקידים בלתי רגישים ותחת פיקוח הדוק. קוצ’וק הוצב לשרת כנהג במפקדת הג”א. הוא שירת בצה”ל שנה בלבד ושוחרר לבקשתו שחרור מוקדם בנובמבר 1963. בתאריך 19 דצמבר 1963 הוא נעצר בדירתו באשקלון. אחד השיקולים לעיתוי מעצרו היה כוונתו לשאת לאישה בחורה ישראלית שלא הייתה מודעת, כמובן, לזהותו האמיתית.
החקירה העלתה כי זכי (בן סלים) קוצ’וק הוא למעשה ארמני בשם קבורק יעקוביאן, יליד 1938, אשר נולד בקהיר שבמצרים להורים שנמלטו מטורקיה לאחר טבח הארמנים. יעקוביאן הועמד לדין על ריגול, ובמרס 1964 נדון ל-18 שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן, במרס 1966, הוא שוחרר במסגרת חילופי אסירים עם מצרים. הוא ושני מצרים נוספים הועברו למצרים תמורת שחרורם של שלושה ישראלים שעברו בטעות את הגבול לרצועת עזה.
שמות העיר
במשך זמן קצר נקרא המקום מגדל עזה, לאחר מכן מגדל גד ואז מגדל אשקלון. בשנת 1951 הוכרזה מגדל אשקלון כעיר עד לאיחודה עם מועצת אפרידר.
פועלים במפעל יובל גד. צילום: פריץ כהן, באדיבות לע"מ
איחוד אשקלון
בשנת 1955 אוחדו העיר מגדל אשקלון ומועצה מקומית אפרידר לרשות מקומית אחת שנקראה אשקלון. בראשותה של העיר עמד ד”ר יחזקאל זונאבנד. ישיבת המועצה הראשונה התכנסה ב-6 באוקטובר 1955 בבית העם במרכז אפרידר.
ועדה קרואה
השנים 1977-1975 היו שנים קשות לאשקלון, וכללו סכסוכים רבים בהנהגת העירייה, חובות העירייה זינקו מ-50 מיליון לירות ל-300 מיליון לירות, ואז החלו גם הסתבכויות פליליות של בכירים בעירייה, שהידוע בהם הוא מי שהיה אז סגן ראש העירייה ברוך אבוחצירה. חוסר התפקוד הביא לפיזור מועצת העירייה בנובמבר 1977 ולכינון ועדה קרואה בראשות יצחק ורדימון עד לבחירות בנובמבר 1978.
זהרה אלפסיה
מי שהייתה זמרת בחצרו של מלך מרוקו מוחמד החמישי, הגיעה בשנת 1964 להתגורר באשקלון בשכונת שמשון. אף שהייתה מפורסמת במרוקו ומצליחה, פה בישראל לא זכתה להכרה המגיעה לה. המשורר ארז ביטון כתב עליה את השיר הידוע שבו הוא מספר על הזמרת הגדולה של מרוקו המתגוררת באשקלון בבית דל ליד לשכת הסעד.
תחנת הכוח רוטנברג
פועלים בתחנת הכח רוטנברג. צילום באדיבות לע"מ
בשנת 1983 אושרה הקמתה של תחנת הכוח רוטנברג באשקלון. בחודש דצמבר 1983 החלו העבודות להקמת התחנה, ומשנת 1990 היא מספקת חשמל לכל אזור אשקלון.
העיתונאים המיתולוגים: עזרא ינוב ודוד אפל
דוד אפל הגיע לאשקלון מנתניה וכיהן כמזכיר המושל הצבאי. במשך שנים ארוכות הוא עבד כעיתונאי “ידיעות אחרונות”. ההישג העיתונאי הידוע שלו היה פרישתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון מתפקידו, זאת לאחר שההודעה על כך נמסרה לנשיא המדינה יצחק בן צבי ששהה בבית הנופש שלו באשקלון. אפל גם פרסם ספרים על תולדות אשקלון.
עזרא ינוב. זקן העיתונאים
בשנים 1960 עד 1992 עבד עזרא ינוב כעיתונאי ב”מעריב” ובמקביל שידר ב“קול ישראל”, ב”גלי צה”ל” ובשידור הערבי בטלוויזיה הישראלית. בסוף שנות ה-50 הוא הקים באשקלון את מערך התרבות, הנוער והספורט העירוני. החל משנת 1992 הוא עסק בקידום התיירות באשקלון, יזם וניהל פסטיבלים וירידים באשקלון והיה מי שהוביל את קמפיין “אשקלון ויש בה המון”. כיום הוא מנהל את אתר האינטרנט “תיירות דרום”. הוא כתב ופרסם ספרים על העיר אשקלון ופועל להכרה בה כעיר תיירות.
אלי אלעזרא
איש העסקים אלי אלעזרא נולד לפני 58 שנים במרוקו למשפחה מרובת ילדים. המשפחה עלתה לישראל כאשר אלי הקטן היה בן שנה. כבר בצעירותו עסק בפעילות פוליטית יחד עם חבריו אלי דיין ובני וקנין. הוא עמד בראשות פרויקט שיקום שכונות, ובשנת 198,9 בהיותו בן 29 שנים בלבד, עמד בראשות החברה הכלכלית של אשקלון. בשנת 1994 הוא החל לכהן כממלא מקום ראש העירייה דאז בני וקנין, אך בתוך זמן קצר הוא עזב לעולם העסקים. בשנת 2001 הוא רכש את חברת אפרידר והפך אותה לרווחית ומצליחה. שנה לאחר מכן הוא רכש את חברת אלבר והפך אותה למותג מצליח. בהמשך רכש את הכשרה חברה לביטוח והמשיך לרכוש עוד ועוד חברות ולהיכנס כשותף בחברות נוספות. כיום הוא עומד בראשות קבוצת אלעזרא המאגדת תחתיה את כל החברות שרכש.
אלי אלעזרא. צילום: דוד לוי
אלעזרא ידוע כפילנתרופ גדול. הוא הקים את “קרן אלעזרא לזולת”, שעוסקת בתרומה לחברה ומחלקת מלגות לימודים לסטודנטים ממשפחות קשות יום, והמרכז הרפואי ברזילי הוא אחד המוסדות שזוכים ממנו לתרומות.
משה ינאי
משה ינאי נולד בלוב ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שלוש. הם השתקעו בעיר עכו, אך מאחר שבעכו לא היה תיכון דתי הוא נשלח ללימודים בתיכון דתי בחיפה. לאחר שירות צבאי ולימודים אקדמיים הוא החל לעבוד כמורה בתיכון דתי באשקלון.
משה ינאי ז"ל. מר חינוך
בהמשך כיהן שם כסגן מנהל וכממלא מקום המנהל. בהמשך ניהל את קריית החינוך בעזתה (כיום: שדות נגב). שבע שנים ארכה כהונתו שם. בשנת 1979 נבחר ינאי לכהן כמנהל אגף החינוך תחת ראש העירייה דאז אלי דיין ותחת הבאים אחריו בני וקנין, שבתאי צור, רוני מהצרי ושוב תחת בני וקנין. ינאי הגיע לגיל פרישה בשנת 2011, אך כהונתו הוארכה שוב ושוב עד שנת 2013, אז פרש לפני פתיחת מערכת הבחירות והצטרף לרשימת הגמלאים. בשנת 2014 הוא הלך לעולמו. ינאי היא מר חינוך אשקלון, וכל חייו עסק בחינוך.
אישים פוליטים
אפרים צור (פיינשטיין) 1962-1900
שנות כהונה כראש עירייה: 1951-1950
צור נולד בעיר פינסק שברוסיה הלבנה ועלה ארצה ב-1922 יחד עם קבוצת חלוצים שייסדה את קבוצת גבת בעמק יזרעאל. בשנת 1936 התיישב בבאר טוביה. צור היה פעיל בענייני ציבור כל השנים ובקיץ 1950 התבקש לכהן כראש עיר ממונה במג’דל, יישוב שהיה עוד תחת שלטון הממשל הצבאי. הוא עמד בראש היישוב החדש, שלא היו לו מקורות הכנסה או מוסדות, וכל תושביו היו עולים חדשים חסרי כול. אף על פי שגילה מסירות ויוזמה, הוא לא מצא שפה משותפת עם חבריו למפלגה וכעבור שנה פרש מהתפקיד.
אליעזר מילרוד: 1962-1898
שנות כהונה כראש עירייה: 1955-1951
אליעזר מילרוד
מילרוד נולד באוקראינה וקיבל חינוך יהודי מסורתי. מנעוריו היה ציוני פעיל ועלה ארצה בעלייה השלישית ב-1920 יחד עם קבוצת חלוצים שנמלטה מרוסיה הקומוניסטית. הוא נמנה עם מייסדי היישוב הר כנרת, ובשנת 1932 נמנה עם מקימי כפר ביל”ו. במהלך מלחמת העצמאות התמנה לנציג האפוטרופוס לרכוש הנפקדים בדרום, ומיד עם כניסת חיילי גבעתי למג’דל בנובמבר 1948 פתח משרד במקום. מילרוד ליווה את ההתיישבות היהודית במג’דל וסביבתה, עסק בשיקום מטעים נטושים ופיקח על הרכוש הרב שנטשו הערבים. בקיץ 1951 נבחר מטעם מפא”י לראש עיריית מג’דל-אשקלון. הוא כיהן בתפקיד עד אוקטובר 1955, עת התאחדו שתי הרשויות תחת השם אשקלון, אז ויתר על ראשות הרשות לטובת ד”ר יחזקאל זונאבנד וחזר לכפר ביל”ו.
ד”ר יחזקאל (הנרי) זונאבנד: 1956-1901
שנות כהונה כראש עירייה: 1956-1955
יחזקאל זונאבנד
נולד בעיירה קטנה לוביץ שבפולין. בגיל צעיר התייתם ונדד למערב פולין. הוא למד באוניברסיטאות בגרמניה ואיטליה. בשנות ה-30 נשלח לרודזיה לבצע מחקר סוציולוגי, נשאר שם, הקים משפחה, השתלב בקהילה היהודית וקשר קשרים עם יהדות דרום אפריקה. זונאבנד התמחה בתכנון ערים והשתתף בכנסים בינלאומיים רבים בנושאים חברתיים שונים. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי וסיים את שירותו בדרגת רב סרן. בני משפחתו נספו בשואה. הוא הגיע לאשקלון בתחילת 1952 והתמנה לתפקיד יו”ר חברת אפרידר בעת הקמת השכונה. עם כינון המועצה המקומית הנפרדת אשקלון התמנה ליו”ר שלה, עד לאיחוד הרשויות ב-1955, אז התמנה לראש העיר הראשון של אשקלון המאוחדת. כעבור שלושה חודשים בלבד בינואר 1956 מת מהתקף לב.
אריה (ליאו) תגר: 1900-1967
כיהן כראש עירייה: 1965-1956
אריה תגר
אריה תגר נולד בשנת 1900 ברזנקה שבלטביה. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והתיישב בראשון לציון, שם היה פעיל ציבור וכיהן כחבר המועצה המקומית. כעבור שנה היגר לדרום אפריקה, שם היה פעיל ציוני מרכזי. בשנת 1952 חזר לישראל. היה חבר ההנהלה העולמית של קרן היסוד, חבר הוועד הפועל הציוני וציר בקונגרסים הציוניים. תפקידו כסגן יושב-ראש הסניף של הפדרציה הדרום אפריקאית בישראל וכחבר מועצת המנהלים של אגודת אפרידר, שבנתה את שכונת אפרידר באשקלון, הביא אותו לעיר, ובשנת 1956 מונה לראשות העירייה מטעם מפא”י, משום שלא היו מועמדים מקומיים לבחירות, אחרי מותו הפתאומי של ראש העיר הקודם ד”ר יחזקאל זונאבנד. בבחירות של 1959, הוא נבחר כראש עיר בידי התושבים. לזכות תגר נזקף איחוד חמש שכונות העיר הראשונות, פיתוחן והרחבתן לעיר. בית הספר “תגר שנקרא על שמו שונה בהמשך את שמו לאורט הנרי רונסון.
רחביה אדיבי (פיינשטיין): 1898-1972
שנות כהונה כראש עירייה: 1972-1965
רחביה אדיבי
אדיבי בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה למשפחה אמידה, ציונית ומשכילה. הוא עלה ארצה בגיל ארבע ובני המשפחה השתכנו ברחובות. למד בגימנסיה הרצליה ולאחר מכן למד הנדסה בארצות הברית. כשחזר הוא עבד במפעל המשפחתי לייצור שיניים תותבות ובהמשך כמהנדס בממשלת המנדט. משפחת אדיבי הגיעה למג’דל בסוף 1950 והיו מראשוני התושבים בשכונת אפרידר. ב-1954 פתח עם שותפו, בעל הון מדרום אפריקה בנק פרטי באפרידר, שנרכש מאוחר יותר על ידי בנק לאומי. אדיבי מונה למנהל הסניף הראשון וכיהן בתפקיד עד לפרישתו ב-1965. כל השנים היה מעורה בענייני ציבור, הוא נבחר ליושב ראש הוועד המקומי הראשון בשכונת אפרידר ועמד בראש כמה וכמה ארגוני התנדבות בעיר. ב-1965 התמודד על כהונת ראש העיר ברשימת בליכוד וגבר על רשימת מפלגת העבודה. כיהן בתפקיד עד פטירתו ביולי 1972.
אברהם בלסבלג: 1909-1991
כיהן כראש עירייה: 1972-1974
אברהם בלסבלג
בלסבלג נולד בעיר ז’שוב במערב גליציה והיה בן למשפחה חסידית ופעיל בתנועה הציונית מגיל 16. אחרי פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939 נמלט, יחד עם אישתו ובנו, לברית המועצות. אחרי המלחמה חזר לפולין ולמראה החורבן שהותירו הנאצים המשיך מערבה. היה בין המעפילים באונייה "אקסודוס, יציאת אירופה תש”ז" ויחד עמם הוחזרו לגרמניה. ב-1948 הגיע שוב והפעם לישראל. הוא התיישב ביפו. בלסבלג הגיע למג’דל בעקבות בן דוד, יחזקאל איש-כסית, שהפעיל באזור שתי מסעדות. הוא נרתם לפעילות מפלגתית במקום וכבר בבחירות של שנת 1951 נבחר נציג מפלגת הציונים הכלליים למליאת מועצת עיריית אשקלון. מאז כיהן בכל המועצות עד לפיזור המליאה בסתיו 1977 עת מונתה ועדה קרואה מטעם משרד הפנים. קיבל את תפקיד ראש העיר לאחר פטירתו של רחביה אדיבי.
אהרון חייבי: 1918-2005
כיהן כראש עירייה: 1974-1977
אהרן חייבי נולד בירושלים למשפחה שעלתה מתימן. מיד לאחר סיום לימודיו בבית הספר הגבוה למשפטים וכלכלה עסק בעבודות במשרות שונות בשירות המדינה ועסק בעריכת דין בין השנים 1948-1940. בשנת 1959, מונה חייבי לשופט בבית המשפט השלום באשקלון וכעבור עשור מונה חייבי לשופט מחוזי. הוא פרש מכס השיפוט בשנת 1973 לטובת פעילות פוליטית באשקלון במסגרת רשימת “המערך”. למרות שבמלך כהונתו הוא קידם מאוד את העיר מבחינת תשתיות, היא תיזכר לעד בשל פרשיות השחיתות שנגעו בהנהגת העיר. רבב אמנם אל דבק בו, אך הוא לא סיים את כהונתו וועדה קרואה החליפה אותו בשנת הכהונה האחרונה. הוא חזר להתגורר וגם חזר לעבוד כעורך דין. הלך לעולמו בשנת 2005.
אלי דיין: (1949-)
כיהן כראש עירייה: 1978-1991
אלי דיין
אלי דיין נולד במרוקו ועלה לישראל בשנת 1963. בשנת 1978 בהיותו בן 29 הוא התמודד מול שני תתי אלופים: נתק’ה ניר ואריה קרן. הוא הדהים את כולם לאחר שעלה לסיבוב שני מול אריה קרן אותו ניצח וכיהן בתפקיד ראש העירייה במשך 13 שנים. בבחירות לכנסת ה-12 הוא התמודד ברשימת המערך, ונבחר לראשונה לכנסת. בכנסת ה-13 שימש כיושב ראש סיעת העבודה ויושב ראש הקואליציה וכיהן כסגן שר החוץ תחת שמעון פרס ואהוד ברק. בשנים 2008-2003 כיהן כחבר מועצת העיר. כיום מכהן כיו”ר קרן אשקלון.
בני וקנין: (1950-)
כיהן כראש עירייה: 1991-2003, 2008-2013
בני וקנין. צילום דוד לוי
בני וקנין נולד בשנת 1950 במרקש שבמרוקו ועלה לישראל בגפו כנער בגיל ארבע עשרה בשנת 1965 במסגרת עליית הנוער. במשך 12 שנים כיהן כסגנו וממלא מקומו של אלי דיין. בשנת 1991 החליף את דיין בתפקידו וכיהן ברצף עד שנת 2003 אז פרש מתפקידו לטובת כהונה כיו”ר חברת פלאפון. בשנת 2005 מונה ליו”ר דירקטוריון חברת נתיבי תחבורה עירוניים. בשנת 2008 נבחר שוב לראשות העירייה לאחר שגבר בסיבוב השני על איתמר שמעוני. בבחירות בשנת 2013 הוא הפסיד לאיתמר שמעוני ומאז הוא מכהן כחבר מועצת העיר.
שבתאי צור: (1951-)
כיהן כראש עירייה בפועל: 2003
שבתאי צור נולד בשנת 1951 בואני שבגיאורגיה ועלה לישראל בשנת 1972. הוא כיהן כחבר מועצה בין השנים 1989-1985 ובשנים 2002-1989 כיהן כסגן של בני וקנין. בשנת 2003 צור מונה לראש העירייה. בבחירות שהתקיימו בסוף אותה השנה הוא הפסיד לרוני מהצרי. בשנת 2004 הוא מונה לשגריר ישראל בגאורגיה. לאחר מכן חזר לאשקלון שוב לפוליטיקה וכיהן כמשנה לראש העירייה ובשנת 2016 חזר לכהן כשגריר בגיאורגיה.
רוני מהצרי: (1958-)
כיהן כראש עירייה: 2003-2008
רוני מהצרי. צילום: אילן אסייג
רוני מהצרי נולד באשקלון בשנת 1958. שירת בצה”ל במשך 26 שנים ופרש בדרגת אלוף משנה. בשנת 2003, בתור מועמד די אנונימי הוא הצליח לעשות היסטוריה מקומית ולקטוע את השלטון ארוך השנים של סיעת אשקלון בתנופה שנמשך כשלושה עשורים. הוא ניצח אז את שבתאי צור שאף נתמך על ידי ראש הממשלה דאז אריאל שרון. בשנת 2008 הוא הפסיד במירוץ לראשות העירייה וכיהן כחבר מועצה עד שנת 2013. בבחירות הקרובות הוא מתכנן להתמודד שוב לראשות העירייה.
איתמר שמעוני: (1968-)
כיהן כראש עירייה: 2013- (הושעה ב-2017)
איתמר שמעוני
איתמר שמעוני נולד בשנת 1968 באשקלון. שימש יועץ לשר הבריאות דני נווה עד אמצע העשור הקודם. החל משנת 2005 ועד שנת 2013 שימש מנכ”ל חברת אתרים בתל אביב. בשנת 2008 הוא התמודד לתפקיד ראש העירייה והפסיד בסיבוב השני לבני וקנין וכיהן אז כאיש אופוזיציה לוחמני במיוחד. בשנת 2013 הוא התמודד שוב מול בני וקנין ובסופה של מערכת בחירות יצרית במיוחד הוא ניצח. כהונתו של שמעוני הפופולרי במיוחד נגדעה בתחילת שנת 2015 עם מעצרו בחשד לעבירות שחיתות חמורות. למרות שבשנת 2017 הוגש נגדו כתב אישום, הוא שוקל להתמודד לראשות העירייה בבחירות הקרובות.
תומר גלאם (1976-)
מכהן כראש העירייה בפועל: 2017 ועד היום
תומר גלאם נולד לפני 42 שנה. הוא עבד במשך שנים ארוכות בחברת החשמל. בשנת 2010 הוא נכנס למועצת העיר תחת הרשימה אחדות ישראל. בשנת 2013 לאחר הבחירות הוא מונה לתפקיד ממלא מקומו של ראש העירייה איתמר שמעוני. בשנת 2017 עם השעייתו של שמעוני, נבחר גלאם ברוב קולות של חברי המועצה לתפקיד ראש העירייה בפועל. בבחירות הקרובות הוא מתכוון להתמודד לראשות העירייה.
סגן השר יצחק (איציק) כהן
יצחק כהן
יצחק כהן נולד באשקלון בשנת 1951. כיהן כחבר מועצת העיר אשקלון במשך שתי קדנציות וחצי. בשנת 1996 נבחר לכנסת מטעם סיעת ש”ס, והוא מכהן בה עד היום. בכנסת ה-15 הוא כיהן כשר הדתות וכסגן שר האוצר. בשנת 2008 הוא מונה שוב לשר הדתות. בהמשך כיהן שוב ושוב כסגן שר האוצר. בשנת 2013 זכה באות אביר איכות השלטון.
ח”כ אבי דיכטר
אבי דיכטר. צילום: אורי קריספין
אבי דיכטר נולד בשנת 1952. הוא שירת במשך שנים שירת כלוחם בסיירת מטכ”ל ומילא תפקידים רבים בשירות הביטחון הכללי. דיכטר עמד בראש השירות בתקופת האינתיפאדה השנייה, בשנים 2000-2005. בעבר כיהן כשר לביטחון פנים וכשר להגנת העורף. כיום הוא מכהן, מטעם הליכוד, כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון.
ביטחוני
רצח אבי סספורטס ואילן סעדון
החיילים אבי סספורטס מאשדוד ואילן סעדון מאשקלון נרצחו בשנת 1989, על ידי אנשי ארגון החמאס. ב-16 בפברואר 1989 עלה סמל אבי סספורטס לטרמפ בצומת הודיה, ברכב נסעו שני אנשי חמאס מחופשים לחרדים, אשר רצחו אותו זמן קצר לאחר מכן. החיפושים אחר סספורטס לא העלו דבר.
אילן סעדון
ב-3 במאי 1989 יצא רב טוראי אילן סעדון לחופשה קצרה. הוא הגיע, יחד עם חברו, לצומת מסמיה בשעה 19:30 ועלה על רכב מסוג סובארו בצבע לבן בעל לוחיות זיהוי ישראליות. ברכב ישבו מחבלים מחופשים לחרדים. החוטפים תכננו להוביל את החייל למחנה הפליטים ג’בליה ברצועת עזה, אך לאחר שראו סיור של צה”ל בדרכם, שינו את כיוון נסיעתם ונסעו לכיוון פלמחים. במהלך הנסיעה נאבק סעדון בחוטפיו והם ירו בראשו. יומיים לאחר מכן, הוכרז סעדון נעדר. באותו היום נמצאה מכונית הסובארו הלבנה נטושה בפרדס ליד בית להיה, במכונית התגלו כתם דם גדול וטביעות אצבעותיו של סעדון. חיפושים נרחבים נערכו בין אזור צומת אחים לגדר רצועת עזה, בשדות מפלסים וברצועה. במהלך החיפושים התגלתה ב-7 במאי גופתו של אבי סספורטס ליד צומת גבעתי.
חודש לאחר תחילת החיפושים, הם הופסקו לאחר שלא העלו כל ממצאים. באוקטובר 1990 הכריזה הרבנות הצבאית על סעדון כחלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע, בני משפחתו סרבו לקבל את ההכרזה וערכו חיפושים באופן עצמאי.
לאחר הסכמי אוסלו, הביאו מגעים שקוימו בין הרשות לבין שני הרוצחים להתקדמות בחקירה. באביב 1996 מסר מוחמד נאסר אינפורמציה בדמות שתי מפות מצוירות המובילות לקבר. על פי המפות הוטמן סעדון באזור פלמחים. לאחר למעלה מחודש של חפירות והתקדמות איטית וקפדנית, נמצאו בצהרי 11 באוגוסט 1996 שרידי הגופה של אילן סעדון. ב-12 באוגוסט 1996 נערכה הלווייתו של אילן סעדון והוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון.
אופיר רחום
בבוקר 17 בינואר שנת 2001 יצא אופיר רחום בן ה-16, תלמיד בית ספר מקף עירוני ד’, לתחנה המרכזית בירושלים כדי לפגוש תיירת בשם סאלי, עמה התכתב במשך מספר חודשים דרך תוכנת ICQ. “סאלי” הייתה למעשה אמנה מונא, ערבייה נוצרייה ואשת פת”ח, בעלת תעודת זהות ישראלית. מונא הצליחה לרכוש את אמונו של רחום ולשכנע אותו להיפגש עמה בירושלים. משם נסעו השניים במכוניתה לפאתי רמאללה, שם הוא נרצח על ידי מחבלים שאיתם קבעה מונא מראש. לאחר שבני משפחתו של רחום הבחינו בהיעדרו הם החלו בחיפושים אחריו. תוך זמן קצר עלו חוקרי השב”כ על הקשר שניהל רחום עם מונא ועל המפגש שקבעו השניים. כוח של יחידת המסתערבים דובדבן בשיתוף עם השב”כ, פשט על ביתה של מונא שבביר נבאלא ועצר אותה. יום אחרי הרצח, איתרו כוחות הביטחון הפלסטינים את גופתו של רחום, העבירו אותה לבית החולים של רמאללה, וזמן קצר לאחר מכן מסרו את גופתו לכוחות צה”ל. מונא נידונה למאסר עולם, אך שוחררה בעסקת שליט.
פיגוע בצומת אשקלון
חופית אייש ז"ל והאנדרטה לזכרה בצומת אשקלון
ב-25 בפברואר 1996, עיצומו של גל פיגועים ששטף את הארץ, בעקבות חיסולו של “המהנדס” יחיא עייאש, הגיע גם לאשקלון. מחבל מתאבד, שככל הנראה הצליח להגיע מרצועת עזה לאשקלון, התקרב לתחנת האוטובוס כשעליו חגורת נפץ. הוא התקרב לחיילים ולאזרחים ששהו באותה עת בטרמפיאדה והפעיל את חגורת הנפץ. בשל הפיצוץ נהרגה במקום החיילת חופית אייש ו-36 בני אדם נפצעו.
פיגוע בצומת אזור
ב-14 בפברואר 2001 ארע פיגוע הדריסה בצומת אזור, שגבה את חייהם של שמונה בני אדם, שבעה חיילים ואזרחית אחת. בפיגוע הקשה איבדה אשקלון חמישה מבניה: סמל רחל לוי (19), סמל כוכבה פולנסקי (19), רב”ט אלכסנדר מנביץ’ (18), רב”ט יסמין קריסי (18), סימה שטרית (30) וגם סמל ג’ולי ויינר (21) מזיקים וסמ”ר אופיר מגידיש (20) וסמל דוד אילוז (21), שניהם היו תושבי קריית מלאכי. 25 בני אדם, רובם חיילים, נפצעו.
הפיגוע בוצע על ידי מחבל פלסטיני תושב עזה, שהיה נהג אגד ונכנס לישראל באישור כשהוא מסיע פועלים ממעבר ארז לאזור המרכז. לאחר שהוריד את הפועלים חזר לכיוון חולון והחנה בשעה 7:30 בבוקר במרחק מאות מטרים מתחנת האוטובוס דרומית לצומת אזור. הוא המתין כעשר דקות ודהר עימו לעבר התחנה, בה המתינו באותה עת חיילים ואזרחים שהיו בדרכם לבסיסים ולמקומות העבודה. אבו-עלבה האיץ למהירות של 147 קמ”ש עלה על המדרכה ונסע לאורכה, תוך שהוא דורס את הממתינים ונמלט מהמקום. הוא עשה את דרכו חזרה לכיוון מחסום ארז, אך נעצר לבסוף בצומת גן יבנה בעקבות מחסומים שהציבה המשטרה. נגזרו עליו שמונה מאסרי עולם מצטברים ועוד 21 שנות מאסר בפועל. באוקטובר הוא שוחרר בעסקת שליט. במלאות שלושה שנים לפיגוע הוקם בכניסה לאזור אתר הנצחה בו מתקיימת האזכרה השנתית. במקום הפיגוע הוצב שלט ועליו נחרטו שמות ההרוגים.
חיבור לצבע אדום
נדמה שהאזעקות ומערכת כיפת ברזל תמיד היו חלק משגרת חייה של אשקלון, אך למעשה העיר חוברה לראשונה למערכת ההתרעה רק בשנת 2007 והיא הופעלה בעיר לראשונה כשנה לאחר מכן ב-27 בפברואר 2008. עד אז נפלו ברחבי העיר מספר טילי גראד ורקטות קסאם ללא התרעה, ומבלי שניתנה לתושבים ההזדמנות להגיע למרחב מוגן. מערכת שחר אדום הופעלה לראשונה בשנת 2004 בשדרות ויישובי עוטף עזה ולמרות שהותקנה בעיר, סירב ראש עיריית אשקלון דאז בני וקנין להפעילה, בשל החשש שזה יפגע בשמה של העיר ויוביל לירידה במחירי הדירות. בשנת 2006 שינו את שמה של המערכת לצבע אדום, בשל פניות של הורים שלילדיהם קוראים שחר, שביקשו לשנות את שם המערכת.
ככל שהירי לכיוון אשקלון גבר, גבר גם הלחץ של התושבים להפעיל את המערכת בעיר. לאחר מכן התברר כי המערכת אינה מכסה את כל האזורים בעיר והוחלט לחברה לאזעקות מלחמה רגילות, כצפירה עולה ויורדת.
נפילת גראד בקניון חוצות
אחת הנפילות הזכורות ביותר בעיר התרחשה ב-14 במאי 2008, אז שוגר לעבר ישראל טיל גראד שנפל בקומה השנייה של קניון חוצות בעיר. הטיל התפוצץ בשטחה של קופת חולים כללית, בעת שזו הייתה הומה במטופלים ואנשי צוות וקניון עצמו היה עמוס במבלים, בהם גם תלמידי כיתה ד’ מביה”ס אמנויות שחגגו יום הולדת ותלמידי נוף ים שחגגו בת מצווה. לפני הנפילה לא נשמע אזעקת צבע אדום, כיוון שבאותה תקופה העיר נותקה מהמערכת. 15 בני אדם נפצעו באירוע, בהם שלושה קשה, שניים בינוני והיתר קל וכ-60 בני אדם לקו בחרדה. אחת מהפצועות הזכורות ביותר מהאירוע הזה היא רופאת הנשים ד”ר מירלה סידרר. בעת הנפילה שידרה תחנת הרדיו המקומית דרום 101.5, שהייתה ממוקמת בקומה השנייה של הקניון, את יומן הערב שלה והפיצוץ תועד בשידור חי. האירוע הוביל לגל של תגובות זועמות הן בציבור והן מכל קצוות הקשת הפוליטי, שדרשו למצות את הדין עם ארגון חמאס שלקח אחריות על הירי.
הצבת כיפת ברזל
הירי של כיפת ברזל מעל אשקלון
בחודש אפריל 2011 הציב צה”ל באשקלון את כיפת ברזל, מערכת ההגנה מפני טילים לטווח בינוני. המערכת הוצבה בעיר לאחר עשרות טילים מסוג גראד, שנפלו בשטחה גרמו להרוגים, פצועים ונזק רב. שר הביטחון הוא זה שהנחה להציב את המערכת בעיר, לאחר ששבוע קודם לכן הוצבה הסוללה הראשונה בבאר שבע. תחילה דובר על כך שהמערכת תעבור את השלב הניסיוני ותנדוד בין אתרים שונים ברחבי הארץ, אולם לימים התברר שהיא הגיעה אלינו על מנת להישאר, ומוצבת בעיר עד היום. “זו החלטה נכונה, שתעניק ביטחון לתושבי העיר, ותחזק את החוסן שלה. בשבועות האחרונים עשינו מאמץ גדול לשכנע את מקבלי ההחלטות להציב את המערכת בסמוך לאשקלון, ואני שמח שקיבלו את דעתנו”, אמר אז ראש העירייה בני וקנין.
פלילים
רצח הרבנית ציונה סאמין
בתחילת חודש יולי 2008 נרצחה באכזריות הרבנית ציונה סאמין (62), רעייתו של הרב יוסף סאמין, במהלך שוד שהתרחש בביתם. הרב סאמין היה זה שגילה את גופת אישתו, כששב לביתו ומצא אותה כשהיא כפותה בחבלים, סרט דבק על פיה וללא רוח חיים.
הרבנית ציונה סאמין ז"ל. מאלבום פרטי
חוקרי המשטרה שהגיעו לזירה גילו שנלקחו ממנה תכשיטים והסיקו שסאמין נרצחה במהלך שוד. כחודשיים לאחר מכן התירה המשטרה לפרסום כי עצרה שניים מהמעורבים ברצח, נוריאיר פידיניאן בן 41 תושב העיר ואיגור קיגלמן בן 27 תושב בת ים. מאוחר יותר נעצר גם מיכאל רבייב. מכתב האישום עלה כי הם תכננו לפרוץ לבית, בזמן שאישה תשהה בו לבדה, לכפות אותה ולגנוב כסף ורכוש. פידיניאן היה זה שנכנס לבית, הבחין ברבנית במטבח וכזאת החלה לצעוק כפת אותה בידיה ורגליה וחסם את פיה. חבריו ערכו סריקות בבית, מצאו מספר תכשיטים וסכום של 20 אלף שקלים במזומן. בניסיון להוציא ממנה את מקום המסתור של הכסף החל פידיניאן לדקור את סאמין עד שהיא איבדה את הכרתה והפסיקה לנשום. שלוש שנים אחרי הרצח נגזר דינו של פידיניאן והוא נידון למאסר עולם.
שותפיו של פידיניאן הואשמו תחילה ברצח, אולם לאחר מכן חתמו על הסדר טיעון והוגשו נגדם כתבי אישום מתוקנים וקלים יותר. איגור קיגלמן, שהורשע בסיוע להריגה ובשוד בנסיבות מחמירות, נידון ל-11 שנות מאסר. על מיכאל רבייב, שהורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, נגזרו שנתיים מאסר בלבד.
רצח לאה דרנקין
אחת מפרשיות הרצח שזעזעו לא רק את העיר, אלא את המדינה כולה התרחשה בחודש בספטמבר 2009. לאה דרנקין הייתה נערה כבת 16, שיצאה לבילוי עם חברים במגרש החנייה הסמוך להיכל הספורט באשקלון.
לאה דרנקין ז"ל
בשלב מסוים היא ביקשה מדורושוב לנוח במושב האחורי של הרכב כי לא חשה בטוב, והוא הבטיח שייקח אותה הביתה מאוחר יותר. זמן מה לאחר מכן דורושוב אכן עלה על ההגה ואיתו נוסעים נוספים. הוא הוריד את האחרים בבתיהם, אך את דרנקין השאיר באותו, הסיע אותה לגבעה 69 ושם אנס אותה. היא התעוררה משנתה והחלה לצעוק ולהגיד שתתלונן על המעשים שלו. דורושוב שמע את צרחותיה, כיסה את פיה ואפה וחנק אותה עד שהפסיקה לנשום. לאחר מכן גרר את גופתה, כיסה אותה בחול ודרס אותה. הוריה של הנערה הודיעו למשטרה על היעדרותה כבר בשעה 2 בלילה ומפקד התחנה הורה על חיפושים באופן מיידי. הטלפון של דרנקין אוכן וגם דורושוב עצמו אותר והיה זה שהוביל את השוטרים למקום בו קבר את גופתה של הנערה. רק בחודש יוני 2012 נגזר דינו של דורושוב והוא נידון למאסר עולם ולעשר שנות מאסר נוספות בגין אונס ורצח. בית המשפט קבע כי מחצית מהעונש על האונס תרוצה במטבר ומחצית בחפיפה למאסר עולם, כמו כן נגזרו עליו פיצויים על סך 180 אלף שקלים להוריה של הנערה
תשתיות
הקמת בית החולים ברזילי
בניין האשפוז החדש-ישן בברזילי
המרכז הרפואי ברזילי, פתח את שעריו ביולי 1961 כשהוא נושא את השם יחידת בריאות אשקלון. הוא כלל בשלב הראשון מחלקת ילדים, מחלקת יולדות ו-15 מיטות אשפוז לצורכי צה”ל. במהלך חמש השנים הראשונות לקיומו הגיע מספר מיטות האשפוז במרכז ל-150, ונוספו מחלקה כירורגית, אורטופדית ופנימית. בסוף 1966 הוקם במרכז בית ספר לסיעוד. מי שקידם את בנייתו של המרכז הרפואי היה שר הבריאות דאז ישראל ברזילי, שבעת כהונתו בשנית 1955-1961 נבנו שמונה בתי חולים בפריפריה. בשנת 1971, לאחר פטירתו של ברזילי, נקרא בית החולים על שמו. לאחרונה רשם המרכז הרפואי ציון דרך נוסף, לאחר שחנך את המיון הממוגן, בתום שנים ארוכות של סחבת ועיכובים.
פתיחת שלוחת אוניברסיטת בר אילן
מכללת אשקלון. החלה כשלוחה של בר אילן עד שקיבלה הכרה כמכללה. צילום: אלירם משה
בשנת 1967 נפתחה באשקלון שלוחה של אוניברסיטת בר אילן ובה נערכו לימודי הנהלת חשבונות, פקידות, מזכירות רפואית ולימודי תעודה לבנקאות. ההתחלה הייתה מקרטעת ומספר התלמידים היה דל מאוד. בסוף שנות ה-80 הוחלפה הנהלת השלוחה והפעילות בה החלה להתרחב. כשנתיים לאחר מכן בשנת 1990, בעת כהונתו של זבולון המר כשר החינוך קיבלה השלוחה הכרה כמכללה אזורית. תחילה למדו הסטודנטים לתואר ראשון במשך שנתיים ואת השנה השלישית לתואר השלימו בבר אילן. בשנת 1992 אישה האוניברסיטה למכללה להעניק תואר ראשון מטעמה ונפתחו בה חוגי לימוד חדשים ומגוונים. היום ניתן ללמוד במכללה לתואר ראשון בכלכלה, עבודה סוציאלית, מדעי הבריאות, מדעי החברה, מדעים מדויקים ומדעי הרוח ולתואר שני בכלכלה יישומית וקרימינולוגיה. אל מבנה הקבע שלה עברה המכללה בשנת 1998, קמפוס על שטח של כ-70 דונמים הכולל אולמות לימוד, מעבדות מחשבים ואלקטרוניקה, ספרייה, גלריה לאמנות ומעונות סטודנטים. כמו כן הוקם בשטח המכללה מרכז כנסים בינלאומי המכיל שלושה אולמות קונגרסים, אולם תאטרון וקולנוע.
סגירת רחוב הרצל והפיכתו למדרחוב
הרחוב הראשי של מגדל, רחוב הרצל, חוצה את השכונה לכל אורכה משדרות בן גוריון ועד לכיכר החאן ובמשך שנים ארוכות הוא היה כולו כביש. כעבור זמן מה הוחלט לסגור את החלק שמתחיל ברחוב צה”ל ומסתיים ברחוב הפלמ”ח ולסלול מדרכה רחבה, מה שמוכר בשם המדרחוב.
המדרחוב באשקלון. צילום: דוברות עיריית אשקלון.
שנות ה-80 היו ימי הזוהר של המדרחוב, שהיה שוקק חיים, עמוס במבקרים ובבתי עסק תוססים. החל מסוף שנות ה-90 החל האזור לאבד את לקוחותיו, שנטשו לטובת הקניונים והמרכזים המסחריים. הרחוב והשכונה כולה נשכחו והוזנחו והסוחרים המיואשים צפו בגסיסתו האיטית. בשנת 2013 הכריז ראש העיר דאז בני וקנין על שדרוג מגדל, על מנת להפוך את האזור שוב לפנינת התיירות של אשקלון. בסיום שלב א’ של הפרויקט הוחלף וקנין באיתמר שמעוני, שהציג לסוחרים תכניות חדשות ובישר על הכוונה לסגור את הרחוב לכל אורכו והבטיח לשנות את פניו. הסוחרים חיכו בכיליון עיניים, הוקמה מינהלת להתחדשות מגדל, אך החלו הדברים להסתבך, פרשת שמעוני התפוצצה והחברה הכלכלית וחברת גיאו-אתת שאמורה הייתה ללוות את הפרויקט החלו בתביעות הדדיות.
“בלב שכונת מגדל תמצאו מדרחוב תוסס ושוקק חיים המציע שפע חנויות ומסעדות, הניצבות בסמטאות צרות ומיוחדות. במדרחוב תוכלו ליהנות מאווירה מיוחדת במינה, המשלבת ישן עם חדש”, כך מתארת עיריית אשקלון באתר שלה את אזור מגדל, שככל הנראה לא התעדכן מאז שנות ה-80.
חתימת הסכם הגג
בחודש אוקטובר 2015 עשתה העיר אשקלון היסטוריה עם החתימה על הסכם הגג, שנועד לשחרר חסמי תכנון ולהביא להיתרי בנייה תוך זמן קצר. אשקלון הייתה העיר השלישית שחתמה על ההסכם עם ממשלת ישראל, אחרי באר שבע וראשון לציון והוא היה הגדול ביותר עד אז. במסגרת ההסכם נקבע כי ייבנו בעיר 33 אלף יחידות דיור בשבע שכונות חדשות, שלושה מחלפים חדשים ופתרונות תחבורה אשר יהפכו את העיר לעיר השישית בגודלה תוך עשור. מי שחתם על ההסכם היה ראש העיר איתמר שמעוני, שביקש טרם החתימה לקדם הענקת הטבות ותמריצים למפעלים וחברות שיבחרו להקים את העסקים שלהם באשקלון. כמו כן התנה את חתימתו במימון הממשלה לפיתוח תשתיות, מוסדות חינוך ומבני ציבור, פארקים ומחלפי תחבורה עוד משלב שיווק הפרויקט. למרות זאת רבים מתושבי העיר מביעים חשש שצניחה חדה באוכלוסיית העיר, תוך זמן קצר, תיצור עומסים כבדים על התשתיות העירוניות, שקיימים כבר כעת.
בניית המרינה כמתחם בילוי
המרינה באשקלון. צילום: אדי ישראל
בשנת 1992 החלה החברה הכלכלית לאשקלון את העבודות להקמת המרינה, שנפתחה כשלוש שנים מאוחר יותר. מתחם המרינה תוכנן עבור עגינתם של כ-600 כלי שיט והוא ידוע בקרב קהילת היאכטות העולמית. במקום נפתחו גם מסעדות ובתי קפה, שמהווים את מקומות הבילויים המרכזיים בעיר. לפני מספר חודשים נפתח במתחם המרינה גם ’מרינה מול, בבעלות איש העסקים אלי אלעזרא, שרכש את הקרקע בשנת 2013, לאחר שפרויקט הקמת הקניון על שטחה היה תקוע במשך שנים ארוכות. המרכז המסחרי החדש משתרע על פני 12,000 מטרים ונפתחו בו מסעדות, חניות, בתי קפה וקולנוע גדול ובו שמונה אולמות. מאז פתיחתו מושך אליו המתחם אלפי מבלים מאשקלון ומהסביבה כולה.
סלילת כביש רבין מדרום העיר לצפון
באמצע שנות ה-90 החלה סלילתו של כביש רבין, שחוצה את העיר מדרום לכיוון צפון. הוא נסלל על מנת להוות נתיב מהיר וקל למעבר בין שכונות העיר השונות ונפתח בחלקים. החלק הצפוני ביותר והאחרון של כ-600 מטרים, נחנך בשנת 2012 ונועד לחבר את השכונות הצפוניות. במהלך החניכה, שהייתה במעמד שר התחבורה ישראל כץ, אמר ראש העיר בני וקנין: “כביש שדרות רבין נסלל על פי חזון שלי לפני 20 שנה, עת בניתי את הכביש מתוך תפיסה שזה כביש חוצה מדרום לצפון. אני קראתי לו כביש איילון אשקלון”. הכביש אמור היה להקל על העומס הרב שנוצר בשל פיתוח החלק הצפוני של העיר ולהוות נתיב מהיר ליציאה מהעיר מבלי להעמיס על השכונות עצמן, אולם בשנים האחרונות הוא הפך לעורק תנועה ראשי ופקוק. השלב הבא בתכנית הוא להמשיך את הכביש צפונה כמה מאות מטרים, ובסמוך למכון טיהור השפכים יוקם מחלף, משם ימשיך מזרחה מצפון לבאר גנים ויתחבר במחלף לכביש 4, שיאפשר גישה לכל כיווני הנסיעה.
תרבות ורכילות
סגירת קולנוע רחל
קולנוע רחל נחנך בשכונת אפרידר בשנת 1956 ונהרס לפני למעלה מ-20 שנה, במקומו נבנה מרכז מסחרי. הוא נקרא כך על שם אימו של יעקב זלקין, עולה חדש מצרפת שיזם את בנייתו ונפטר לאחר מספר שנים. את המקום המשיכה להוביל איתו. קולנוע רחל תוכנן על ידי האדריכלים נדלר. האולם הכיל 760 מושבים ובתחילת הדרך בנוסף לסרטים שהוקרנו שם אירח המקום גם הצגות. הקולנוע היה מקום בילוי מרכזי, בעיקר עבור תושבי השכונה, שהמשיכו בתום הקרנת הסרט לבילוי לילי באחת המסעדות במרכז המסחרי. בבניין פעל גם תאטרון אשקלון, קבוצת תאטרון מקומית, ששרדה תקופה קצרה בלבד. בשנת 1967 התקיים במקום פסטיבל קולנוע, שמשך אליו גם שחקנים מפורסמים. כניסת הטלוויזיה פגעה אנושות בפעילות הקולנוע, שנסגר לבסוף ועמד נטוש שנים ארוכות, עד שהקרקע נמכרה ליזם שהקים בשטחו את המרכז המסחרי.
איתן קסנטיני
איתן קסנטיני. צילום: אורי קריספין
אז לפני שהכרתם את מחזיק הספורט לשעבר בעיריית אשקלון איתן קסטיני כחבר מועצה נזכיר שאיתן היה הבעלים המיתולוגי של קפה בר מסעדה פישנזון במרינה באשקלון. ואיך אומר המשפט הדרך לבניין עירייה נסללת דרך חיי הלילה.
הפרופסור לקפה
רוזה חטב
רוז’ה חטב מאשקלון. ואם הוא לא ברשימה המכובדת הזו אז מי כן. לפני 40 שנה הוא נכנס לתודעה ומאז אין פיסת עיתון באשקלון בפרט ובארץ בכלל שרוז'ה לא כיכב. הדמות הכי צבעונית בדרום ומלאת החיים הבעלים של קפה אספרסו במדרחוב אשקלון שמזמן הפכה למקדש של מפורסמים, אנשי תקשורת ומה לא.
כוכבי הריאליטי הגדולים
יוסי ועינב בובליל
יוסי ועינב בובליל אשקלון. אב ובת שעשו היסטוריה ונכנסו ביחד לבית "האח הגדול" בעונה הראשונה והכניסו לחיינו מושגים המלווים אותנו עד היום. כמובן שלא נשכח את הדו קרב הסוער בין מחנה הבובלילים לבין מחנה הפרידמנים. אמנם מי שזכתה הייתה נציגה מ”הפרדימנים” שפרה קורנפלד אבל עינב בובליל שסיימה אגב במקום הרביעי תיזכר ביחד עם אביה בהופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה כליהוק מבריק עם תכניות נוספות שבהן כיכבו האב והבת.
מלכת היופי
שביט ויזל
בשנת 2010 נכנסה לחיינו הדוגמנית האשקלונית המצליחה שביט ויזל. שביט נולדה באשקלון ואחרי שבע שנים עברה עם משפחה לקיבוץ בארי שבנגב. אל תתפסו אותנו בקטנה כי בכל זאת היא משלנו ויש במה להתגאות. הפרצה של שביט החלה מיד אחרי השחרור מצה”ל היא נרשמה לתחרות מלכת היופי הארצית וזכתה בתואר הנכסף מלכת היופי של ישראל לשנת 2010. רשימת הקמפיינים שלה ארוכה ומכובדת רוברטו קוואלי, ג’ורג’ו ארמני, קסטרו, reebok, גוטקס ועוד. היא כיכבה בתצוגות אופנה מסביב לעולם, הופיעה על שערים של מגזינים בארץ ובעולם . שגרירת יופי כבר אמרנו.
הדוגמניות
אדר גנדלסמן
לאדר גנדלסמן ולירז מסילתי מאשקלון יש מכנה משותף, שתיהן זכו בתואר נערת ישראל וייצגו את מדינת ישראל, כל אחת בשנת הכהונה שלה, בתחרות העולמית מיס יוניברס. לירז מסילתי בשנת 1996, ואדר גנדלסמן בשנת 2017.
ספורט
מוריס ז’אנו
מוריס ז׳אנו (מימין). צילום: גייל מיכאלי
מוריס ז’אנו הוא אחד מסמלי הכדורגל בעיר אשקלון ונחשב לאגדה גדולה בכדורגל הישראלי. הוא גדל במחלקת הנוער האשקלונית, אך לא שיחק בה תקופה נכבדה כיוון שכבר בגיל צעיר זכה ללא מעט עיניים בוחנות עקב כשרונו הגדול. בזמן גיוסו לצה”ל, הוא ניגש למבחנים לאליפות חיל האוויר בכדורגל, שם פגש את כדורגלן הפועל תל אביב, יעקב אקהויז, שהמליץ לו להגיע ולהיבחן בקבוצתו. לאחר שהתאמן בשורות האדומים ביקשה הקבוצה להחתימו, אך באשקלון הערימו קשיים על המעבר, וז’אנו נכנס לשנת הסגר. במהלך השנה בה לא שיחק, נותק הקשר בינו לבין התל-אביבים, ובשנת 80 הוא חתם בהפועל באר שבע, שם ערך את הופעתו הראשונה בליגה הבכירה. שנה לאחר מכן, ז’אנו חתם בשורות האלופה באותה עת, הפועל תל אביב, ומאז הכול היסטוריה. לז’אנו חמש הופעות במדי נבחרת ישראל, שתי אליפויות וגביע מדינה, והוא נחשב לסמל אדום, אך מעל הכל גם לגאווה אשקלונית. כיום הוא המנהל המקצועי במחלקת הנוער של הפועל אשקלון.
ללו אנקה
מימין: ללו אנקה בצעירותו
ללו אנקה נחשב למעוז ההגנה האשקלונית בסוף שנות ה-80 ולאורך כל שנות ה-90. הוא גדל בהפועל אשקלון, והיא הייתה הקבוצה היחידה בה שיחק כל הקריירה שלו, שנגדעה בעקבות פגיעה בברכו במהלך משחק מול בית”ר ירושלים.
ללו אנקה. צילום: דוד לוי
אנקה, אחד מסמלי המועדון ומי שענד את סרט הקפטן, היה גם יקיר האוהדים ויחד עם בועז מאיר, נחשבו להגנת ברזל. אנקה, שלעולם לא עזב את אשקלון, שימש לאחר הפרישה גם כמנכ”ל המועדון וכיום הוא המנהל הכללי של מחלקת הנוער.
מנשה עלוואה
מנשה ובנו אור עלאווה. צילום: אורי קריספין
מנשה עלוואה הוא אחד מהכוכבים הגדולים ביותר שידעה הפועל אשקלון בכל הזמנים. הוא אמנם שיחק בשורותיה רק שלוש עונות, אך הספיק להותיר חותם וכיליד העיר אשקלון, הביא גאווה גם כאשר שיחק בשדות זרים, זאת כיוון ש-11 שנים מהקריירה שלו שיחק בליגת הראשונה. הבלם לא נחשב לכישרון גדול, אך הנשמה, הלב וההקרבה שהפגין במשחקו ניצח את הכל והביא את הקריירה שלו לנסיקה גדולה. לאחר הפרישה ובשלב מאוחר יותר, הפך לבעלים של הפועל אשקלון בצוותא עם יוסי פרטוק וגם מינף את עצמו בתחום האימון.
קרלוס צ’קאנה
הכדורגלן היהודי-ארגנטינאי, קרלוס צ’קאנה, הספיק לשחק בכמה וכמה מועדונים בישראל אך נקשר במיוחד רק לשניים מהם: הפועל אשקלון והפועל רמת גן. באשקלון, הוא נחשב לשחקן אהוד במיוחד לאחר שקיבל יחס חם ועוטף ברחוב ובמשחקי הקבוצה.
קרלוס צ'קאנה. צילום: ספי מגריזו
בעונת 04/05, הוא סיים כמלך השערים בליגה הארצית עם 15 כיבושים והיה שותף בכיר לעלייה לליגה הלאומית, להגעה של הפועל אשקלון למעמד חצי גמר גביע המדינה ולזכייה בגביע הטוטו. עד היום הוא זכור כאחד השחקנים האהובים ביותר ששיחקו במדים הכחולים.
יובל נעים
יובל נעים. צילום: אורי קריספין
גם זקני העיר ואוהדי הכדורגל הוותיקים יותר יודעים להצביע היום על יובל נעים, כמאמן הכי גדול והכי מצליח שהיה להפועל אשקלון בכל הזמנים. כל עונה שאימן באשקלון הייתה מלווה בהישגים יוצאים מגדר הרגיל, לאחר שהמסע שהחל בליגה א’ לא נעצר גם בליגת העל. השיא היה כמובן השארת הקבוצה בליגה הראשונה כנגד כל התחזיות והסיכויים. לנעים, שמורה פינה של כבוד בהיסטוריה של העיר אשקלון, וספק אם בעתיד יהיה מאמן שיצליח לגבור על ההישגים שלו.
ברק יצחקי
ברק יצחקי. צילום: אורי קריספין
הילד המקומי והצנום גדל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון והספיק לשחק שנתיים במדי הקבוצה הבוגרת, טרם עזיבתו לבמה המרכזית. הוא הספיק לקטוף בהפועל אשקלון שני גביעי טוטו בליגה הארצית: בעונות 01/02 ו-02/03. יו”ר הקבוצה דאז, יוסי פרטוק, מכר אותו לבית”ר ירושלים הגדולה ומאז הוא אחד מהכוכבים הגדולים של שנות ה-2000 בכדורגל הישראלי. עם שלוש אליפויות ברזומה, שני גביעי מדינה, שניים נוספים בגביע הטוטו ותואר מלך השערים של ליגת העל בעונת 08/09, משחק יצחקי כיום במכבי תל אביב ונחשב לשגריר האשקלוני המוצלח ביותר.
איתמר שרביט ז”ל
איתמר שרביט
אמנם לא מדובר בספורטאי מצליח, אך בוודאי בדמות שנחקקה בלבבות אוהדי הכדורסל בעיר אשקלון. איתמר שרביט ז”ל, היה איש המשק המסור של קבוצת אליצור אשקלון והלך לעולמו בגיל 34 לאחר מאבק במחלת הסרטן. היא שימש בתפקיד במשך עשור וחצי, עד שהתגלו אצלו בעיות בריאותיות שמנעו ממנו לתפקד. לאחר לכתו, חבריו אוהדי הקבוצה, הנציחו את שמו במחווה בלתי רגילה כאשר החליטו להוסיף את השם "איתו" לקבוצת האוהדים החדשה שנפתחה. מעבר לכך, שרביט לנצח יישאר סמל למסירות, נתינה והקרבה וחלק ממשפחת הכדורסל האשקלונית.
אבי סוכר
אבי סוכר. צילום: שרון בוקוב
באמצע שנות ה-2000 נחשב אבי סוכר לשחקן הנשמה של אליצור אשקלון המיתולוגית. הוא היה שותף לרגעי השיא של המועדון: עלייה לפיינל פור והגעה לחצי גמר גביע המדינה, ולא התקשה לכבוש במהרה את לבבות האוהדים. עד כדי כך, שאותם אוהדים הובילו לקמפיין מיוחד, שהביא לבסוף לזימונו של סוכר לנבחרת ישראל באותה תקופה. העונה, כאשר פגש סוכר כמאמן את אליצור "איתו" אשקלון הוא אמר ל"כאן דרום" בהתרגשות גדולה: “אני זוכר לאוהדים האלה הרבה דברים טובים, מאוד התחברתי אליהם, אשקלון זו עיר של כדורסל”.
דיאנה וייסמן
שוברת שיאי. דיאנה ויסמן. צילום: שרון בוקוב
היא אמנם רק בת 19, אבל דיאנה ויסמן כבר הספיקה להיכנס לספרי ההיסטוריה של האתלטיקה בישראל ושל אשקלון בפרט. היא מחזיקה בתואר אלופת ישראל בריצת 100 ו-200 מטרים והיא שיאנית ישראל בריצת 60 מטרים.
דיאנה ויסמן. צילום: אורי קריספין
לאצנית הצעירה אשר מתגוררת באשקלון ומייצגת את מועדון מכבי ראשון לציון, מצפה עתיד מזהיר בתחום והיא צפויה להמשיך ולנפץ שיאים.
שלמה טובאי
כשהיו צועקים לשלמה (תלתלים) טובאי "דהר!", הוא היה רץ ואי אפשר היה לעצור אותו. 17 שנה הוא שיחק כמגן ימני בהפועל אשקלון, וגם הוא כמו לא מעט אשקלונים בשנות ה-70 וה-80, שיחק כל הקריירה בהפועל אשקלון. אז, להיות שחקן בית נחשב לערך עליון ולסמל על החולצה הייתה חשיבות, שאבדה בעידן של היום.
דרט בויד ז”ל
רק בשבוע שעבר, ציינו באליצור אשקלון את השנה ה-15 למותו של שחקן הכדורסל שכיכב במועדון בתחילת שנות ה-2000. רבים מאוהדי הקבוצה מכנים אותו כזר הגדול ביותר ששיחק בשורות המועדון.
בויד ז"ל
בויד איבד את חייו לאחר שנהרג בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור בדרכו חזרה מאזור הקריות, כמה שעות אחרי ניצחון ענק על קריית ביאליק שהוא עצמו היה האחראי הישיר אליו. ארבעה ימים לאחר מכן, חבריו לקבוצה עלו למשחק מכריע, ניצחו ועלו ליגה עם דמעות והרבה כאב. בויד נחשב לווינר גדול, שחקן כדורסל מהשורה הראשונה ואחד מהדמויות הבולטות בהיסטוריה של אליצור אשקלון.
אחיעד בוקרה
אחיעד בוקרה
שחקן אליצור איתו אשקלון, אחיעד בוקרה, הוא השחקן המזוהה ביותר עם אליצור אשקלון, כנראה מאז ומעולם. הרבה מעבר לכישרון המשחק שלו ולנאמנות שגילה לסמל, הוא שיחק כל חייו בכחול לבן של אליצור, ולמרות הצעות שונות ממקומות קוסמים יותר, בחר באהבת הקהל המקומי. הוא הקפטן והלב הפועם של קבוצת האוהדים הכחולה וזה אפילו גובר על מספרים ונתונים.
אוריאל בר יוסף
אוריאל בר יוסף
לא הרבה יכירו את השם ואת פועלו, אך אוריאל בר יוסף הוא ממקימי אגודת הפועל אשקלון בענף הסיף, באמצע שנות ה-60. בר יוסף, ממוצא רומני, שימש בעצמו כסיף בקבוצת מכבי רמת גן לאחר שעלה ארצה. בשנת 72, כאשר זכתה קבוצת הגברים האשקלונית לראשונה באליפות ישראל לקבוצות, שימש בר יוסף כמאמן-שחקן. תחתיו, פרחו בין היתר סייפים נוספים כמו שרלי אופלגר, אוהד בלוה ואנטון גורביץ’. בר יוסף נחשב עד היום כמייסד הענף באשקלון וזוכה לכבוד גדול בענף הסיף.
פרוספר אזגי
פרוספר אזגי. צילום: שרון בוקוב
פרוספר אזגי הוא ללא ספק הבעלים הכי ססגוניים ומתוקשרים שהיו להפועל אשקלון בכדורגל מאז ומעולם. שמו בהחלט הולך לפניו, ולצד ההצלחות והכישלונות שלו בקבוצת הכדורגל, האישיות הבוטה והלקסיקון שיצא מפיו הביאו אותו לקדמת הבמה, זאת למרות בעלותו על קבוצה שנחשבת לקטנה בכדורגל הישראלי. השיא התקשורתי שלו היה כמובן חיקויו בתוכנית הסטירית בובה של לילה. בפן המקצועי, ברזומה של אזגי 12 שנות עשייה בהפועל אשקלון, מתוכם הצלחה במפעל גביע המדינה, שלוש עליות ליגה, שלוש ירידות ליגה ותואר גביע הטוטו של הליגה הארצית.
שלומי עמר
שלומי עמר. צילום: ארכיון הפועל אשקלון
בגיל תשע החל לשחק שלומי עמר בקבוצת הילדים של הפועל אשקלון ומאז עבר כברת דרך ארוכה במועדון הכחול. כבר בגיל 17 הוא הוקפץ לקבוצה הבוגרת ומיד הפך לשחקן הדומיננטי ביותר בקבוצה. בתחילת שנות ה-90 ובהמלצת מאמנו מאיר נמני ז”ל, הגיע למבחנים במועדון הפאר, מכבי חיפה. הוא יצא עם המועדון הירוק למחנה אימונים בהולנד, הרשים וחתם לשתי עונות, מתוכן מימש רק אחת ובסיומה חזר לקבוצת נעוריו. עמר, קשר בתפקודו, ניחן היה ביכולת טכנית טובה ונחשב לאחד מסמליה של הפועל אשקלון באותם שנים. עמר אף פתח את הדלת לשחקן בית נוסף, זוהר מאיר, שעשה אף הוא את דרכו למכבי חיפה.
גד בוקובזה
הקשר ההתקפי, גד בוקובזה הוא מוותיקי שבשחקני הפועל אשקלון. רק אנשים שראו כדורגל מסוף שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70, ידעו לספר לנו על האיכות והכישרון של שחקן הבית. בוקובזה נחשב לבועט פנדלים מחונן ומדויק ביותר, ולשחקן בעל בעיטות מסובבות, כאלו שהיו מוצאות את הרשת אפילו מעמדת הקרן. לאחר קריירה ארוכה בהפועל אשקלון, בוקובזה זכה גם למשרת המאמן במועדון, וכיום זוכה למקום של כבוד בהיכל התהילה האשקלוני.
שוקו נומדר
שוקו נומדר. צילום: ארכיון הפועל אשקלון
שוקו נומדר הוא החלוץ הטוב ביותר בכל הזמנים של הפועל אשקלון והכוכב הבלתי מעורער של המועדון הדרומי. מספר 10 בכחול, הפך לכדורגלן היחיד שידע לסחוף אחריו אלפי אוהדים של הפועל אשקלון ולהכניסם לאקסטזה כמעט בכל משחק בו שותף. נומדר, היה מהשחקנים הבודדים שהיה מגיע למשחקים לאחר שבוע של חוסר רצינות באימונים, אך ידע על כר הדשא לעשות את מה שחלוצים רבים וטובים אחריו, לא ידעו לעשות בעקביות ולאורך זמן: לכבוש שערים. למרות הביקורות על התנהלותו החובבנית באימונים ועל חיי ההוללות שניהל, שוקו היה פורע שטרות על המגרש והביא את עצמו למעמד של אליל בקרב האוהדים. נומדר לא סיפק באותן שנים בהן היה מלך אשקלון רק גולים, אלא גם בעיקר כותרות מפוצצות בעיתונים ונחשב לאחד שלא דופק חשבון ואומר כל שעל ליבו. בתחילת עונת 92/3, הוא הטיל פצצה והודיע שהוא עוזב את אשקלון, דבר שהכה באוהדים כרעם ביום בהיר. נומדר הסביר בזמנו בדרכו שלו כי לא הסתדר עם המאמן לופא קדוש ז”ל ולא אהב את מצבת השחקנים שנבנתה. בנוסף, בראיון פרידה שערך עם העיתונאי יוסי נחום, אמר בביטחון: “אני הולך גאה עם הראש למעלה, כאשר הדבר הכי יקר בקריירה הארוכה שלי אלו האוהדים של הפועל אשקלון”. החלוץ, שהעלה פעמיים את הפועל אשקלון ליגה, הוא גם מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים. מעבר להטבעת החותם באשקלון, נומדר שיחק גם במכבי תל אביב, בהפועל רמת גן ובקבוצות נוספות שהיו נחשבות למובילות בכדורגל הישראלי. יחד עם זאת, בכל הזדמנות שניתנה לו, תמיד טען כי הבית האמתי שלו הוא באשקלון ושהתקופה שלו במדים הכחולים היא התקופה היפה והזוהרת ביותר בקריירה. נומדר היה מאוד מודע לעצמו וליכולות שלו, וצניעות לא הייתה חלק מרשימת התכונות שלו. בראיון אחר שקיים לאחר הפרישה סיפר בנומדריות ששייכת רק לו: “פעם הייתה תכנית ספורט ברדיו בה העלו את החלוץ שלום אביטן לשידור והוא אמר ‘שלום אביטן הוא החלוץ הכי טוב בארץ’. שבוע לאחר מכן, העלו אותי לשידור ושאלו אם אני מסכים לדברים של שלום אביטן, ואני עניתי: ‘שלום אביטן הוא החלוץ הכי טוב בארץ כשאני בחוץ לארץ’”.
עונת 96/7 – העלייה הראשונה של הפועל אשקלון לליגה הבכירה
את משחק העלייה של הפועל אשקלון מול עירוני אשדוד, בסיום עונת 96/7 ספק אם יצליחו לשכוח אוהדיו השרופים של המועדון. הפועל אשקלון ניצחה 0:1 קטן, שהיה שווה למועדון הצנוע עלייה ראשונה בהיסטוריה לליגה הבכירה. באותה תקופה, המפגשים בין הפועל אשקלון לבין עירוני אשדוד נחשבו ללוהטים במיוחד. שתי הקבוצות שיחקו בליגה הארצית, והתמודדו זו מול זו על כרטיסי העלייה לליגה הלאומית, אז הליגה הראשונה בישראל. במחזור ה-14 נפגשו השתיים לראשונה באשדוד, והקבוצה האשקלונית ניצחה 1:0 משער של טל הכט. מפגש הגומלין היה מותח במיוחד: משחק העונה, מחזור אחד לסיום – אשקלון ראשונה, אשדוד שנייה. אצטדיון סלה באשקלון מעולם לא היה גדוש יותר, כאשר על פי ההערכות, נכנסו אליו יותר מ-8,000 אוהדים, הרבה יותר מהקיבולת שאושרה על ידי המשטרה. כל זה, רק כדי לראות את יוסי שושני כובש את שער הניצחון, מעלה את קבוצתו לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה בישראל, ושולח את האוהדים למזרקות הסמוכות לאצטדיון, לחגיגות מטורפות עד השעות הקטנות של הלילה.
עונת 04/05 – חצי גמר גביע המדינה
עונת 06/07 – גמר גביע המדינה
עונת 14/15 – הדחת בית”ר ירושלים מהמפעל
באותם שנים, נחשבה הפועל אשקלון לקבוצת גביע טיפוסית שעושה צרות לקבוצות הגדולות ומפתיעה את עולם הכדורגל עם הגעה לשלבים מתקדמים. בעונת 04/05, הקבוצה עלתה מהליגה הארצית לליגה הלאומית, אך זה היה הישג השיא שלה באותה עונה. לאחר שברבע הגמר הדהימה את בני יהודה מליגת העל עם 0:3 מוחץ, היא הגיעה למעמד חצי הגמר באצטדיון רמת גן לראשונה בתולדותיה. שם היא פגשה את מכבי הרצליה, והודחה רק בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים. שנתיים מאוחר יותר, אשקלון כבר עשתה קפיצת מדרגה משמעותית יותר והייתה פסע קל מזכייה היסטורית בגביע המדינה. בהדרכתו של המאמן מירו בן שמעון, הקבוצה האשקלונית חלפה מעל משוכות כמו הפועל באר שבע, מכבי השקמה/רמת חן, הפועל חיפה והפועל רמת גן, ונעצרה רק בגמר הגביע על ידי הפועל תל אביב, שוב על ידי פנדלים אכזריים שניפצו את החלומות של אלפי האוהדים הכחולים שגדשו את אצטדיון רמת גן. בעונת 16/17, כשאשקלון עוד שיחקה בליגה א’, היא פגשה בסיבוב ט’ המוקדם את הטוענת לכתר האליפות מליגת העל, בית”ר ירושלים. עם שלל כוכבים ומעמד של מועדון גדול, לא היה ברור על כר הדשא מי הקבוצה מליגת העל ומי משחקת בליגה השלישית. בתום משחק רווי מתחים ודרמות, הפועל אשקלון הדיחה את בית”ר ירושלים בבעיטות וחוללה את הסנסציה הגדולה ביותר באותה עונה.
עונת 06/07: משחק שש ההארכות בין אליצור אשקלון להפועל ירושלים
בחרנו במשחק בו אליצור אשקלון אמנם הפסידה (151:146), אבל המשחק לכשעצמו היה אחד מהענקים ביותר שידע הכדורסל הישראלי ומאז מעולם, ובטח הארוך ביותר. המשחק, שנכנס לפנתאון, כלל לא פחות משש(!) הארכות. ירושלים הגיעה עם רשימת שחקנים מפחידה שכללה את מריו אוסטין, טרנס מוריס, הוראס ג’נקינס, מאיר טפירו ויוריצה גולמאץ. אשקלון ניסתה להחזיר אש בעיקר עם מרקוס האטן וריקרדו מארש. המשחק היה ארוך כל כך, שבהארכה השישית נשארה ירושלים עם חמישיית גבוהים על הפרקט ואליצור מנגד עם חמישיית גארדים, לאחר שכל שאר השחקנים כבר יצאו בחמש עבירות. פיסת היסטוריה של ממש.
עונת 94/5 – גול העלייה של דקל יצחקי
מחזור הסיום של אותה עונה היה גם מכריע וחורץ גורלות. בזמן שהפועל אשקלון ואור יהודה נלחמות ראש בראש על כרטיס עלייה בודד לליגה הארצית, הגיע מחזור הסיום. ערב המחזור, אשקלון אחזה במקום הראשון והקדימה את אור יהודה, השנייה, בנקודה אחת בלבד.
דקל יצחקי
המשמעות: תוצאת תיקו של הפועל אשקלון מול הפועל לוד לצד ניצחון מנגד של אור יהודה, וחלום העלייה היה נגוז. המגרש בלוד, שהיה מלא מפה לפה, ראה עד הדקה ה-78 חלוקת נקודות עם תוצאה של 1:1. בדיוק בדקה זו, הגיח דקל יצחקי ובשער דרמטי קבע ניצחון ענק לאשקלון והביא במו רגליו את העלייה לליגה הארצית. יצחקי שכבש את השער המשמעותי ביותר בקריירה, פתח את הדלת לשתי עליות נוספות רצופות שהגיעו לאחר מכן.
המסע הגדול של הפועל אשקלון: מליגה א’ לליגת העל כולל הישארות היסטורית
אם ניקח את התקופה כולה, הרי שמדובר בפרק הזמן המוצלח ביותר שידעה הפועל אשקלון בכל הזמנים. במשך שלוש עונות עשתה הפועל אשקלון את הבלתי יאומן, כאשר עלתה מליגה א’ לליגה הלאומית, מהלאומית לליגת העל, ולבסוף להפתעת כל הכדורגל הישראלי, גם הצליחה לשרוד לראשונה בתולדותיה בליגה הראשונה. כבראשה עמדו שחקני עבר כמו דרור אלמלם, צ’יקו מגיה, חנוך אמר וזוהר מאיר ועם תמיכה בלתי מסוייגת מצד עיריית אשקלון, אשקלון רשמה את השנים הטובות ביותר שלה בכדורגל ונכנסה לדפי ההיסטוריה, כאשר ההישארות שלה בליגת העל באה על חשבונה של הפועל תל אביב, שנשרה לליגה הלאומית, באופן דרמטי ובמחזור האחרון של העונה.
עונת 97/8 – סמיר זמפיר מנצח את מכבי תל אביב
במפגש הראשון בהיסטוריה בין הפועל אשקלון למכבי תל אביב, לפני 20 שנה באצטדיון סלה, הייתה זו דווקא הקבוצה הצנועה מהדרום שיצאה עם ידה על העליונה והדהימה את קבוצת הפאר התל אביבית עם שער ניצחון של השחקן הרומני של הקבוצה, סמיר זמפיר. עבור מכבי תל אביב, זו הייתה אחת מנקודות השפל באותה עונה קשה, ואילו עבור אשקלון, ככל הנראה הניצחון הגדול ביותר מאז ומעולם בליגה הראשונה.
