"פעם קראתי להם השטחים הכבושים, היום זו ארץ ישראל שלי"

סיפור חייו של רפי זגורי מרתק ומלא תהפוכות. האיש, שהתחיל בשנות העשרה שלו כפעיל של התנועה הסוציאליסטית "הדרור" במרוקו עבר דרך מפלגת מרצ ואירח בביתו את יוסי שריד ז”ל לחוגי בית, אומר היום בפה מלא שאינו רואה אלטרנטיבה לממשלת הימין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

הוא בן 82, חי באשקלון, נשוי בפעם השלישית, אב לשלושה ילדים, סבא לעשרה נכדים ולמרות גילו עדיין עובד. “כן, אנשים מרימים גבה, אבל אני עדיין עוסק בהנהלת חשבונות, ויש לי עסק עצמאי. אני מאוד פעיל ובהחלט מרגיש שיש לי עוד מה לתרום ולעשות”, הוא אומר. בעת הריאיון איתו הוא מציין שזיכרונו כבר בוגד בו מעט, אך בפועל הוא זוכר כל תקופה בחייו כמעט לפרטי פרטים.

פעילות חשאית במרוקו

כשהיה בן 18 הצטרף לתנועת "הדרור" במרוקו ארץ הולדתו, ובשנת 1955 נבחר להגיע ארצה על מנת לקבל הדרכה במכון למדריכי חו”ל ולחזור כדי לפעול למען הבאת העולים היהודים ארצה.

זגורי בצעירותו במרוקו

התנועה החלה לפעול בשנות ה-40 תחת השם "צעירי ציון", והיה זה מיזוג בין יוצאי מרוקו ותוניסיה ששמו לעצמם למטרה את עליית היהודים ארצה והרשמתם בקיבוצים. המיזוג בין השניים לא עלה יפה, והגרעין הזה התפרק על רקע חילוקי דעות פוליטיים ודתיים. התנועה במרוקו הצטרפה לקיבוץ המאוחד של מפ”ם והחלה להכות שורשים בערים רבות. היא גייסה את חניכיה בעיקר מקרב השכבות העממיות, ובתוך זמן קצר קיבלה דימוי אנטי דתי, ובשל צביונה המרקסיסטי המהפכני קמו לה מתנגדים רבים.

זגורי עבר במכון הדרכה מתאימה, שכללה הכשרה קדם צבאית, שימוש בנשק, פעילות חשאית, לימודים במכון בסדרת פעולות חינוכיות וכן הכשרה בעבודות שדה בקיבוצים. בשנת 1956 שב למרוקו, ממש בעת העצמאות שקיבלה מצרפת והאיסור לקיום פעילות ציונית במדינה. האיסור הזה לא הרתיע את הפעילים, והם נאלצו לפעול במחתרת ולעתים סיכנו את חייהם. אחד מהם היה זגורי הצעיר, פעיל נלהב שהגיע לעשות את המוטל עליו ולא נתן לאף אחד לעצור אותו. “בלתי אפשרי היה לעבוד בפומבי, אז עשינו את זה בשקט ובחוכמה. האיסור על הפעילות הציונית חייב שינוי בדפוסי הפעולה שלנו והיערכות מחדש גם בכל מה שקשור עם הקשר עם מדינת ישראל, הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועת האם בישראל”.

איך זה התבצע?
“היינו מחליפים מקומות מפגש, וכששבתי למרוקו השתכנתי בבית של חברי אלברט בן חיים בעיר מקנס ולא ברבאט, המקום שממנו באתי ובו גרו הוריי, על מנת לא לעורר חשד ושלא ידעו בסביבה שלי שחזרתי. היה צריך לעשות את כל הפעילות תחת כיסוי, כי בעיקר לא אהבו את המסרים שלנו, וברבנות לא קיבלו את זה שהיינו יוצאים לפעילות משותפת של בנים ובנות. אני הייתי אז עובד של משרד החינוך והתרבות במרוקו והשתדלתי לא לעורר חשד”.

היו פעמים שבכל זאת עוררת?
“כן, היו מקרים שנעצרתי והוזמנתי לבירור. למזלי זה נגמר באזהרה ושחררו אותי לאחר שאמרו לי להפסיק עם הפעילות הציונית, ואם לא — אכנס לבית סוהר. לחברים אחרים היה פחות מזל, היו כאלה שעברו עינויים והתעללויות, והיה אפילו חבר שנפטר כתוצאה מכך. היו כאלה שלאחר שנחשפו על ידי כוחות הביטחון נשברו ופרשו, אחרים המשיכו למרות הכול”.

תעודה שקיבל זגורי על פעילותו

מה היה בפעילויות הללו?
“’הדרור’ קשורה לקיבוץ המאוחד, והמטרה הייתה לחנך את העולים לעתיד להגשמת החלוציות בישראל. היינו מספרים להם על ארץ ישראל ונותנים להם את טעמה, עם שירי הארץ ומסורת של חגים ומועדים, שהייתה אחרת ממה שהכירו עד כה. אלה השנים שבהן החלה העלייה הבלתי לגאלית. היינו מגיעים לבתי היהודים, מודיעים להם על תאריך העלייה ונקודת המפגש ומתלווים אליהם לשם”.

היה בך פחד?
“לא חששתי כלל. היום אני מבין שכשצעירים יש איזשהו דחף כזה, ששום דבר לא מפחיד ולא מרתיע. רציתי לממש את האידיאל שלי, האמנתי בו בכל כוחי, ולכן הפחד לא הטריד אותי. להורים שלי לא סיפרתי כלל, הם חיו ברבאט, ולא היו מודעים לפעילות שלי”.

“ראו בי נטע זר”

שש שנים פעל זגורי במחתרת, כשאל הפעילות הציונית שלו התלוותה גם הגישה הסוציאליסטית שעליה חונך. “קיבלנו חינוך סוציאליסטי, והייתי משוגע על רוסיה של אותם ימים. הייתי בולע את ספרי הקומוניזם ואפילו החבאתי אצלי תמונה של סטלין. הערצנו את המהפכה הזאת, ואני שילבתי את המהפכה הסוציאליסטית עם הציונות. החלטנו שאפשר להיות סוציאליסטים גם בארץ, וזה המסר שהעברנו לעולים”.

עם ח"כ לשעבר רן כהן

בשנת 1962 עלה זגורי לארץ, החל לעבוד בבנק לאומי והצטרף למפלגת העבודה. בתום מלחמת לבנון הראשונה הלך שמאלה עוד יותר והעביר את תמיכתו למפלגת רצ של שולמית אלוני, שדיברה על זכויות האדם והאזרח ובהמשך גם על הנסיגה מיהודה, שומרון ועזה. “הרגשתי שהמלחמה הזאת הייתה מיותרת, ושזה לא הפתרון. באותה תקופה גם יוסי שריד פרש מהמערך. ראיתי בו מורה דרך מבחינה פוליטית, אז הצטרפתי ביחד איתו לרצ”. בבחירות לכנסת ה-12, שנערכו ב-1988, היה זגורי במקום התשיעי ברשימה של המפלגה, והיא קיבלה חמישה מנדטים. זגורי לא התאכזב והמשיך להיות פעיל נלהב של המפלגה גם בתחילת שנות ה-90 וגם אחרי שהסיעה התאחדה עם מפ”ם ושינוי והפכה למרצ”.

מודעת בחירות של מפלגת ר"צ

איך התקבלת בידי מי שנחשבו אז לאליטה האשכנזית?
“זאת הייתה ועודנה מפלגה אשכנזית-צפונית שמרוחקת מהעם ומהפריפריה. ראיתי את זה גם אז והבעתי את מורת רוחי מול שולמית אלוני. הם ראו בי נטע זר, מישהו שלא ממש שייך. למרות שהייתי מאוד מוערך גם על ידי אלוני וגם על ידי שריד, והיו בינינו יחסים טובים מאוד. לא פעם הצעתי שירדו קצת לעם, יתקרבו לעיירות הפיתוח ולפריפריה, אבל היא אמרה לי במילים האלה, ‘אם נלך לפי מה שאתה מציע, האשכנזים לא יצביעו לנו יותר’”.

עם השרה לשעבר שולמית אלוני ז"ל

ואיזה תגובות קיבלת מבית?
“גם בסביבה שלי הייתי עוף מוזר בזמנו. זה לא היה טריוויאלי שמרוקאי שעלה ממרוקו וחי באשקלון מחזיק בדעות שמאלניות. הייתי הולך ברחוב, והיו אומרים לי ‘שלום שולה’, צוחקים, מזלזלים, היו אפילו כאלה שקראו לי בוגד”.

ניסית להסביר?
“בוודאי. באותה תקופה האמנתי באידיאל ובדרך ועשיתי חוגי בית עם יוסי שריד אצלי בבית. רציתי שיכירו קצת מעבר לסטיגמות, ניסיתי לשכנע. המושג ‘שמאל’, כפי שהוא השתרש עם השנים, הוא מוטעה לחלוטין. בארץ זה מקוטלג לשטחים כבושים ואהבה לפלשתינאים. אני לא מבין מתי זה קרה, ולמה זה נהיה ככה. היום מבחינתי שמאל זה ש”ס, אם נתעלם לרגע מהעניין הדתי. מפלגות השמאל בהגדרה שלהן שמות את הפוקוס על החלשים והשכונות, העניין הישראלי-פלסטיני אמור להיות שולי”.

עם ח"כ יצחק בוז'י הרצוג

“מרצ היא נישה”

בשנים האחרונות הוא התרחק מהפוליטיקה, דעותיו השתנו כמעט מהקצה אל הקצה, ואפילו הפרישה של זהבה גלאון לא עניינה אותו והוא לא טרח לברר את פשר המהלך. “אני כבר לא מתעסק עם זה, פחות מעניין אותי העניין הזה כי אני כבר לא שם. היום כבר הבנתי שלא משנה כמה תסביר ותנסה, בסופו של דבר זה עניין אמוציונלי. רוב האנשים מצביעים מהרגש. יתלוננו, יתלוננו, ובסוף יצביעו ביבי”.

באופן מפתיע גם הוא יצביע, ככל הנראה, ביבי. האיש שאירח בביתו את יוסי שריד והאמין בפתרון שתי מדינות לשני עמים חישב מסלול מחדש ופנה פנייה חדה ימינה. “לפני שלוש שנים ביקרתי לראשונה ביהודה ושומרון והחסרתי פעימה. ראיתי את הנופים, כאילו נשארו מתקופת התנ”ך, והבנתי שאסור לוותר על זה. פעם הייתי קורא להם השטחים הכבושים, היום זו ארץ ישראל שלי, ההמשך הישיר של החלוציות והציונות, אי אפשר לעצור את זה, אסור לעצור את זה. אם נעשה כך, מה יהיה עלינו”.

עם ח"כ לשעבר אריה "לובה" אליאב ז"ל

אז איך נפתור את הסכסוך המתמשך?
“הגעתי למסקנה שאין לנו פרטנר, אבל הפלסטינים תלויים בנו, וגם הם יודעים את זה. הם ישרדו אך ורק בזכותנו ובזכות הכלכלה שלנו והקיום שלנו. צריך לעשות קונפדרציה, אפילו אולי לצרף את ירדן, ממש כמו מדינה אחת”.

מה דעתך על המצב הפוליטי היום בארץ?
“פחות או יותר כמו פעם, רק שהדעה האישית שלי השתנתה. מפלגת העבודה איבדה גובה וממשיכה לאבד, קשה לה מאוד להביא בוחרים לקלפי. מרצ היא נישה, מנותקת מהעם ואליטיסטית, וכזאת היא תישאר. דברי הלעג של חבריה והזלזול בעדות המזרח או הדתיים לא מוסיפים לה. ויש את ביבי, שאני לא רואה בינתיים מישהו שיכול להחליף אותו. אני חושב שהוא עושה עבודה טובה ומייצג אותנו כמו שצריך. זאת לא ממשלה גרועה, היא אפילו לא רעה. נכון להיום אני לא רואה אישיות אחרת באופק, אין אף אחד שיכול לתפוס את מקומו ולהחליף אותו”.