המילואימניקית: רחלי דאבוש לא מתעייפת

רנ”ג (מיל’) רחלי דאבוש, בת 61, עדיין עושה שירות מילואים פעיל ומתייצבת בכל פעם שקוראים לה. היא התגייסה בשנת 1974 למשטרה הצבאית כפקידה של מפקד מרחב ויצאה מדי פעם לתפקידי דיוור כי רצתה לחוות את העבודה שבשטח. בתום השירות הסדיר נאלצה להשתחרר, אף שמאוד רצתה לחתום קבע. “לא היו תקנים באותם ימים ויצאתי לאזרחות”, היא מספרת.

רחלי דאבוש. צילום: דו"צ

אחרי שעברה תהליך מפרך של מיונים התקבלה לעבוד במשרד הביטחון באשקלון, אך כעבור שלושה חודשים קיבלה הצעה לחזור לצה”ל. מבחינתה, זאת בכלל לא הייתה שאלה. היא חזרה לצבא לשירות קבע בתקן קצינת קישור בתחום קבע במילואים. לימים הייתה לראש מדור מילואים באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט”ל). “חזרתי באהבה רבה ולא חשבתי בכלל שאולי אני מפספסת משהו בחוץ. תחום המילואים נגע בי באופן אישי. אני אוהבת לטפל באנשים, והרגשתי שהתפקיד תפור עליי”.

היו חרטות בדרך?
“אף פעם לא. מאוד רציתי לחזור לצבא כי אני אוהבת את המסגרת הזאת והרגשתי שאני תורמת ועושה משהו משמעותי”.

באותה תקופה עזבה דאבוש, תושבת אשקלון, את העיר ועברה להתגורר בתל אביב. “זה היה נוח, כי שירתי במרכז ולא יכולתי לעשות את הנסיעות הללו כל יום. עזבתי את אשקלון, אבל כל המשפחה שלי נשארה כאן”, היא מספרת. לפני כחמש שנים חזרה לעיר בשל מחלת אביה שנפטר בינתיים. “לאבא שלי ז”ל היו בעיות רפואיות, אז חזרתי כדי להיות קרובה. היום אני זמינה ופנויה גם עבור אמי בת ה-84, שאמנם יש לה מטפלת, אבל היא צריכה אותי קרוב. אני מאוד אוהבת את אשקלון ובינתיים אני פה, אבל שום דבר לא חתום וסופי, ויכול להיות שעוד אחזור לתל אביב. בינתיים אני מסתפקת בביקורים תכופים”.

דאבוש מקבלת אות מידי הרמטכ"ל אהוד ברק והאלוף יורם יאיר (יה-יה)

“רחל דאבוש — שם נרדף למילואים”

קרוב ל-30 שירתה דאבוש בצה”ל ועברה יחד עם המערכת הצבאית כברת דרך. היא עצמה חתומה על לא מעט שינויים ותמורות שחלו במשך השנים בכל תחום המילואים.

יש משהו שאת גאה בו במיוחד?
“קודם כול, כל מה שקורה היום בתחום המילואים לא דומה בכלל למה שהיה בעבר. זה גם לא באותם היקפים בגלל חוק המילואים. אני חושבת שכל משימה שהוטלה עלינו, עמדנו בה בצורה הטובה ביותר. כשמטפלים בכוח אדם זה מורכב, יש את הצרכים של המערכת, את המגבלות וכמובן את הצרכים ומגבלות של חייל המילואים, וצריך לדעת ולסנכרן בין כל הדברים בצורה הטובה ביותר, וכך שכולם יצאו מרוצים. על מנת שכל זה יעבוד כמו שצריך התעסקתי גם בתחומים שהם מעבר לכוח אדם, כי לי היה חשוב שאותו מג”ד או מ”פ שיוצא למשימה או אימון יצא עם כל הכלים שיאפשרו לו לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. נתתי להם את התחושה שיש להם על מי לסמוך, כי באמת היה אכפת לי והייתי מעורבת בהכל”.

דאבוש בשירות הסדיר

היו גם המון שינויים טכנולוגיים שנכנסו במהלך השנים.
“נכון, הצבא היה צריך להתאים את עצמו כל הזמן למה שקורה מסביב. נכנסו תוכנות חדשות, על מנת שהדברים יתחילו להיעשות בצורה ממוחשבת, ובזמן שכולם לא האמינו ואמרו שאי אפשר לנהל בצורה ממוחשבת את נושא הקצאות המילואים, אני אמרתי שאפשר. כל דבר חדש שנכנס, למדנו אותו על בוריו ולקחנו את כל התהליכים והשינויים בצורה חיובית. אני לא מכירה את המושגים ‘אי אפשר’ או ‘לא ניתן’. הכול עניין של רצון ושל מה שמוכנים לעשות לטובת העניין. אני הייתי מאוד טוטאלית והתמסרתי כל כולי. וכמובן שאני גאה בצוות שלי ובמפקדים שלי, שתמכו בי ועזרו לי לעמוד בצורה מכובדת בתפקיד הכל כך מיוחד ומורכב הזה”.

מה הוא היה מבחינתך?
“במובן מסוים אלה היו החיים שלי, ואני הייתי הכתובת של כל המפקדים, כי הכול התנקז בסופו של דבר אליי. רחל דאבוש והצוות שלה היו שם נרדף למילואים. למרות זאת, היה לי כיף גדול, כי כשעושים משהו באהבה, עושים אותו כמו שצריך. אין שום דבר שמשתווה לתחושה שחשתי אחרי כל פעילות מבצעית מוצלחת, כשראיתי שהכול תקתק כמו שצריך”.

“מילואים? לפחות בעשור הקרוב”

ובכל זאת, למרות האהבה הגדולה ותחושת השליחות, הגיעה דאבוש לגיל שבו הרגישה צורך לפרוש. לאחר שהשתחררה מקבע עבדה בארגון גמלאי צה”ל במשך שלוש שנים. היום היא עושה מילואים במדור ביקורת באט”ל, עורכת הכנה לביקורת אכ”א ובנוסף חונכת ומדריכה פקידות קישור בטיפול באנשי מילואים. “אני נשארת במילואים מכיוון שאני מרגישה שיש לי עדיין מה לתרום. אני חונכת את הקצינות הצעירות וחולקת איתן את הידע שלי בתחום, ועדיין מרגישה שאני מצליחה להשפיע ולתרום”.

את מרגישה הבדל במוטיבציה של חיילי המילואים של אז לעומת היום?
“הכול שונה היום ונראה אחרת לגמרי. עניין המילואים מורכב מהחיילים עצמם וגם מהמערכת. יש מקרים שבהם המערכת פולטת, ולפעמים מדובר באנשים שמאוד רוצים להישאר ולתרום, וזה מעציב אותי ברמה האישית, למרות שאני מבינה לחלוטין שמדובר בסופו של דבר בצורכי המערכת. מבחינת מוטיבציה של החיילים עצמם, הם נמצאים במצב לא פשוט כי שילוב של מילואים, משפחה ועבודה הוא תמיד מורכב ובוודאי בימינו. בוודאי שזה לא קל, אבל זאת המדינה שלנו, ואנחנו צריכים לדאוג לה. ממה שאני רואה בשטח, וראיתי תמיד, מה שמביא למוטיבציה גבוהה זה הגיבוש. כשיש גרעין טוב ומגובש שמבוסס על חברות, כולם מתייצבים. החיילים אוהבים את הזמן הזה ביחד, זה כיף גדול עבורם, והם מגיעים באהבה. בזמן חירום אין בכלל על מה לדבר: המוטיבציה בשמים, וההתגייסות הזאת מחממת את הלב כל פעם מחדש”.

במה את עוסקת היום?
“אחרי שהשתחררתי עבדתי שלוש שנים בארגון נכי צה”ל, אבל אז החלטתי שאני לא רוצה לעבוד יותר אלא להקדיש את עצמי להתנדבות בקהילה. בעבר התנדבתי בבית ספר ועבדתי עם ילדים. מסיבות אישיות כאלה ואחרות זה זז קצת הצדה, אבל אני בהחלט מתכוונת לחזור ולהתנדב בקרוב. עשיתי גם קורס מחנכות לגיל הרך, ואין לי ספק שזה יהיה עם ילדים”.

עד מתי תמשיכי לעשות מילואים?
“כל זמן שיצטרכו אותי ואני ארגיש שאני חיונית ותורמת, אני אהיה שם. לדעתי, זה יהיה לפחות בעשור הקרוב. הצבא זה הבית, ואני מאוד אוהבת לחזור לשם”.