אין אדם שמכיר את עיריית אשקלון יותר טוב מגולדה פולט. יותר מ-47 שנים היא חיה את מסדרונות העירייה, ראשי ערים מתחלפים, מנכ"לים הולכים ובאים, אבל פולט תמיד נמצאת שם.
"הייתי מתקשרת לעגלונים ומשיגה עגלון עם סוס". פולט
ממרום ניסיונה דווקא אירוע אחד השפיע במיוחד על ראיית העולם שלה ועל כך שהדבר הכי חשוב לה עכשיו הוא שידאגו להורים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. האירוע שגרם לה לזה התרחש לפני כמה שנים כאשר בתה ובעלה המתגוררים ביבניאל נסעו למירון והשאירו את ילדיהם עם בייביסיטר, "יש להם בריכה בגינה. הנכד שלי היה אז בן שנה וחצי חמק מהבית והגיע לבריכה", היא מספרת. "חיפשו אותו בכל מקום ומצאו אותו צף בבריכה. הצילו אותו, אבל הוא נשאר נכה, מחוסר חמצן. הם אמנם לא באשקלון, אבל אני יודעת מקרוב כמה קשה להתמודד עם ילד נכה. חשוב לי שבאשקלון יהיה מענה להורים עם ילדים עם צרכים מיוחדים".
מתנה לחתונה – קביעות
את התפקיד הראשון שלה בעירייה קיבלה פולט כשהייתה רק בת בגיל 16. זה קרה אחרי שהיא למדה בבית הספר לפקידות את רזי מכונת הכתיבה ושמעה שמחפשים פקידה לאברהם גבריאלי שכיהן בתפקיד מהנדס מים וביוב בעירייה. "גבריאלי המהנדס היה אדם מהדור הקודם, בוס קשוח. בסוף כל חודש היה אומר לי שהוא הולך לפטר אותי, ואני הייתי הולכת הביתה בדמעות. מגיעה למשרד שוב, עובדת כל החודש, ואז שוב בסוף החודש היה חוזר ואומר שהוא מפטר אותי. כך זה נמשך שנתיים. לחתונה שלי בגיל 18 הזמנתי כמה עובדים מהמשרד והזמנתי גם את הבוס. הוא בא לחתונה ואמר לי 'הבאתי לך את המתנה הכי טובה שיש', שאלתי, 'מה?' והוא ענה לי 'קביעות'", היא משחזרת.
פולט עובדת בעירייה כבר משנת 1970 וזוכרת שכבר אז הבטיחו שיעברו לבניין חדש, ומאז היא באותו בניין ברחוב הגבורה. היא נכנסה לעבוד כשראש העירייה היה רחביה אדיבי. היא לא זוכרת ממנו הרבה, אבל כן זוכרת שהוא היה אדם מאוד צנוע. "איש טוב", היא אומרת עליו.
"חייבי ידע להקשיב ולומר מילה טובה". אדיבי, בלסבלג וחייבי
היא התחילה לעבוד במה שנקרא אז מפעל המים. "המשרד שלי היה בקומת הכניסה של בניין העירייה, היום יש שם חנויות". שנה וחצי לאחר שנכנסה לתפקידה נפטר ראש העירייה אדיבי, ומי שנבחר במקומו היה ממלא מקומו אברהם בלסבלג שכיהן עד שנת 1975, כולל התקופה הלא פשוטה של מלחמת יום הכיפורים. בינתיים פולט עברה לעבוד גם במחלקת תעבורה. "לא היו אז מחשבים. את הקריאות של השעונים היינו קוראים ורושמים בספר ומחשבים ביד. במחלקת התעבורה היו אחראים על צביעת מעברי החציה והכבישים. הייתי מתקשרת לעגלונים, משיגה עגלון עם סוס כדי שהצבע יעמיס עליו את העגלה עם הצבע. יום אחד התקשר אליי אחד העובדים: 'תשמעי', הוא אומר לי, 'תודיעי לבוס שלך שהסוס עם כל עגלת הצבע משתולל באמצע הכביש'. היום אני נזכרת בימים אלה בחיוך. היינו עושים ימי גיבוש, כל מחלקה ואגף. הכול היה קטן יותר ואישי יותר", היא מספרת.
בשנת 1975 נבחר לתפקיד ראש העירייה השופט אהרון חייבי, שאותו פולט זוכרת במיוחד. "הוא היה אדם מיוחד. הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה, אפשר היה להיכנס, לדבר. הוא ידע להקשיב ולומר מילה טובה".
"העירייה נתנה לי צ'אנס". פולט כיום. צילום: אורי קריספין
בשנת 1977 סערה עיריית אשקלון בשל פרשיות שחיתות הקשורות למי שכיהן כסגן ראש העיר דאז ברוך אבוחצירא, הידוע היום בתואר הבבא ברוך. פולט לא אוהבת להיזכר בתקופה הזאת וגם מתקשה לדבר עליה. "זו הייתה תקופה מאוד טעונה, והביאו ועדה קרואה לעיר. הוועדה כיהנה עד הבחירות, ואז נבחר אלי דיין. אלי דיין היה אישיות. איש חמים, נעים הליכות, מכבד כל אחד, מדבר בגובה העיניים. לא משנה מי היה נכנס אליו עם הטענות הכי קשות והעצבים הכי גבוהים, היה יוצא עם חיוך. עד שנת 1980 עבדתי במחלקת המים, זו תקופה שבה העיר התחילה לפרוח. היה פרויקט שיקום שכונות והרגשנו טוב. אחר כך בני וקנין ואלי דיין עשו רוטציה. בני היה תותח, הוא ניהל את העיר, והרגשנו טוב את העבודה שהוא עושה. בני היה תמיד נחמד, היה לו חוש הומור נהדר, באמצע הרצאות הוא היה מצחיק אותנו", היא נזכרת.
"בני היה תותח". מקבלת תעודה מבני וקנין
העיר אשקלון התקדמה, וגולדה מצאה את עצמה נותנת שירותי פקידות למחלקת תעבורה, מחלקת תרבות הדיור וגם למחלקת רכב. "הייתי מזכירה אחת שנותנת שירותי מזכירות בשלוש מחלקות. אפרים פוסט היה מזכיר העיר – אז היה תפקיד כזה – הוא היה בן אדם משכמו מעלה, איש טוב. היה אפשר להיכנס אליו חופשי, לדבר, לספר, לשפוך את הלב, והוא היה מרגיע. כל הזמן אמרו לי שהתפקיד שלי בשלוש מחלקות הוא זמני, אבל כולם מכירים את הפתגם שמה שזמני נשאר קבוע, ואני עבדתי מאוד קשה, אבל בסוף העניקו לי תעודה של עובדת מצטיינת".
הזוג הראשון במלך שאול
פולט, נולדה במעברה ג' לפני קצת יותר מ-63 שנים להורים מהגרים מעיראק שעלו למעברה בשנת 1951. בהמשך הם עברו להתגורר בשכונת גבעת ציון. אשקלון הייתה אז עיר קטנה, וגולדה למדה בבית הספר גורדון. "בגיל 18 התחתנתי עם אייקי פולט. הכרנו במועדון ריקודים שהיה אז באשקלון. הגעתי עם חברות, הוא הזמין אותי לרקוד, ואחרי תקופה החלטנו להתחתן. היינו הזוג הראשון שהתחתן במלון המלך שאול", היא מציינת.
"הכרנו במועדון ריקודים". גולדה ואייקי פולט ביום החתונה
בינתיים נולדו לגולדה ואייקי שלושה ילדים. הבן רונן פולט, שמאי מקרקעין, נשוי לאורלי פולט, שמנהלת את פרויקט "עיר ללא אלימות". "יש לי שתי בנות שחזרו בתשובה. ההחלטה שלהן הייתה הפתעה בשבילנו. אנחנו משפחה שומרת מסורת, וזה לא היה פשוט, אבל היום זה כבר טבעי בשבילנו", היא אומרת ומציינת כי זו הסיבה שיש לה 17 נכדים.
פולט עם בנותיה ונכדיה
לאחר שנים של עבודה החליטה פולט שזה הזמן להתקדם והתחילה ללמוד. "הוצאתי בגרות מלאה בבית ספר בשמשון ואז התחלתי לגשת למכרזים. זה היה בשנת 2002. בני וקנין היה עדיין ראש העיר, ומתוך 17 מועמדות זכיתי בתפקיד מזכירת אגף. הרגשתי בעננים. העירייה נתנה לי צ'אנס, המנכ"ל אברהם בן דוד עודד אותי, זאת הייתה תחושה טובה להתקדם במקום העבודה. משנות האלפיים העיר גדלה, יש יותר פוליטיקה, ואני ממש לא פוליטיקאית, אף פעם לא הייתי. היום אני מתגעגעת לתמימות שהייתה אז, לחברות הטובות מהעבודה, להצגות בקולנוע אסתר, לפסטיבל הזמר שהיו לוקחים אותנו עם הילדים, וכל ילד קיבל שקית עם ממתקים. זה כבר לא אותו הפסטיגל, אלה לא אותם ימים".
יכולתי לפרוש, אבל טוב לי
כמו בתחומים רבים, גם התחום הפקידותי והמשרדי עבר שינויים רבים. "מאז שנכנסתי לעירייה היו כל כך הרבה שינויים, העבודה השתנתה מקצה לקצה. מבחינה טכנולוגית, הכול היום יותר מהיר ומדויק ויש מעקב. אז זה לא היה כך, היה רישום ידני, והעבודה הייתה קשה. אבל העבודה הייתה הבית השני, היו חברויות שהתחילו בעבודה וגלשו גם לטיולים בשבתות עם המשפחות והילדים. פעם היה נהוג לערוך 'ערב עדות', כל אחת הייתה מבשלת ומביאה. אלה היו חגיגות נהדרות, היינו חברות נפש".
פולט עם עמיתיה בתאגיד המים. צילום: אורי קריספין
פולט שעובדת כיום בתאגיד המים "מי אשקלון" זוכרת היטב את חברותיה, עובדות העירייה הוותיקות שכבר פרשו לגמלאות, אבל היא עדיין ממשיכה לעבוד למרות שכבר עברה את גיל הפנסיה. "אדית אלון, היא עבדה כעוזרת המנכ"ל בן דוד, היא כבר פרשה. שמחה קניזו בלולו עבדה אצל מהנדס העיר ירון, איש מקסים וחברותי. תקווה סעדון הייתה מזכירה של בני וקנין. גם אני יכולתי לפרוש, אבל טוב לי בעבודה, זכיתי לעבוד עם אנשים מקסימים. כשעבדתי עם דוד כהן הרווחתי חבר אמיתי. הוא היה הפיצוי לעבודה הקשה. היו מגיעות אינספור תלונות לתרבות הדיור, תלונות של סכסוכי שכנים ומפגעים. אהבתי לעבוד שם, הקשבתי לאנשים עם המון סבלנות, גם לתלונות מעצבנות, היה חשוב לנו שאנשים יצאו מרוצים".
