עובד מיוחד עם צרכים מיוחדים: השנה הטובה של ליאור ישראל

לפני חודשיים צלצל ראש העירייה בפועל תומר גלאם לצלם המצליח אדי ישראל ובישר לו שאחרי 17 שנים אחיו ליאור, שסובל ממוגבלויות, יהפוך מעתה, לאחר מאבק ממושך, לעובד עירייה. 17 שנים עבד ישראל אצל חברת "המשקם", בהתחלה במחלקת הגינון ואחר כך בתחזוקה של אצטדיון סלה, ששם החל לעבוד אחרי שנת עבודה אחת בעירייה. 17 שנים של מאבקים מצד משפחתו הגיעו לסיומן. כעת הוריו של ישראל,

אדי, ליאור ותומר גלאם. צילום: אורי קריספין

יהודה ורחל מספרים מה המחיר שנצרכו לשלם עבור ליאור, כיצד התמודדו עם הקשיים ומה המסר שאנו כחברה יכולים ללמוד מהמקרה של בן הזקונים שלהם: לתת הזדמנות גם לשונה.

יהודה, סא"ל בדימוס וסמח"ט באוגדה 880, ואשתו רחל הביאו לעולם את בנם השלישי ליאור, שהגיע אחרי אדי ושי המבוגרים ממנו. לימים יחליטו השניים לא להביא לעולם עוד ילדים. כשהיה ליאור בן שלוש הבחינה רחל שקצב ההתקדמות שלו איטי מהרגיל, הוא לא התהפך על הבטן לבדו והתקשה לזחול. רחל, אימא במשרה מלאה, שכן בעלה נמצא בצבא, לקחה את בנה לבדיקה ושמעה מהמאבחנת תשובה שלא ציפתה לה: "הבן שלך מפגר". רחל מיאנה לשמוע ויותר מכך מיאנה לקטלג את בנה ולוותר עליו. היא נלחמה בכל הכוח ובכל האמצעים שעמדו לרשותה לתת לבנה את העתיד הטוב ביותר שאפשר.

"הבן שלי לא מפגר"

"בהתחלה העירייה רצתה לשים אותו ברמה ד'", אומרת האם. "המעריכה נתנה לו הערכה חמישה חודשים לפני הזמן, כאשר בגילים האלה בכל יום יש התפתחות. כעסתי נורא, אמרתי לה: 'הבן שלי לא מפגר, יש לו בעיית מוטוריקה, הוא לא יכול לעשות שני דברים ביחד. זה לא הופך אותו למפגר'. אמרתי לעירייה: 'את הילדים שלכם תקחו לשם, אני לא שמה שם את הילד שלי'. העירייה הסכימה לפתוח לי גן בברנע שלא היה בו כלום. אני מימנתי הכול, הבאתי טלוויזיות וקומקומים. היו בגן הזה שניים-שלושה ילדים. אחרי זה, בשנה השנייה, פתחו בעתיקות גן לחינוך מיוחד בעולי הגרדום. לקחתי אותו שוב למעריכה, והיא אמרה לי: 'רחל, אני מורידה את הכובע בפנייך'. הסברתי לה שכמו תינוק, כל יום יש התפתחות. דאגתי להכניס אותו במשך יומיים ברציפות לגן רגיל, כי הוא לא היה רגיל לרעש והוא היה משתגע, אז רציתי להרגיל אותו לכמות של אנשים, שיבין שהשד לא נורא. ניגשתי למפקחת, והיא אישרה לי. לא ביקשתי כלום, רק שיהיה שם חמישי-שישי. הגננת התנכלה לו. כאשר הוא שיחק במשחקים, היא אמרה לשאר הילדים: 'אז מה אם הוא מפגר, תקחו לו את המשחק שלו, אל תוותרו'. אני לא ידעתי מזה, אבל הסייעת ניגשה אליי ואמרה לי שהיא לא מסוגלת לשמוע את זה. הלכתי והתחבאתי מאחורי הגן, ואני שומעת את הילדים מתנכלים לו. קמתי וצעקתי כמו מטורפת. אמרתי לגננת: 'את לא מתביישת לעשות ככה לילד? ככה את מחנכת את הילדים? לילד שלי לא חסר כלום, היה לו גן משלו, רק רציתי שהוא יהיה בחברת ילדים'. לשמחתי, אחרי כמה זמן היא פוטרה משם. עצוב שמפקידים בידי אנשים כאלה".

הבן שלנו לא מפגר. ליאור עם ההורים יהודה ורחל. צילום: אורי קריספין

רחל אומרת בבטחה: "לא השקיעו בו. כשמחליפים שלושה-ארבעה מורים בכיתה א', קשה להסתגל ולתת ביטחון במורה. ליאור הוא כזה שעד שהוא לא מכיר אותך טוב ויבטח בך, הוא לא יסגור אחריך את הדלת. לצערי, זה גרם שעד היום הוא לא יודע לקרוא ולכתוב. הוא יודע לצלם בראש את הצורה שבה זה נכתב, להוציא שמות בטלפון, למצוא שירים ביוטיוב, אבל לקרוא ולכתוב הוא לא יודע. אני בטוחה שהוא יכול היה להתפתח יותר, אבל אז לא הייתה מערכת כמו היום".

"תן לו תו ראשון, והוא יגיד לך איזה שיר"

למרות זאת, יהודה מודע לכך שמצבו של ליאור היה יכול להיות גרוע יותר. "אנחנו משלמים על ליאור מחיר יקר. לא בגלל המצב שלו. בגלל שהוא טוב, אנחנו כל הזמן רוצים שיהיה לו יותר טוב. הוא חי בזכות, לא חי בחסד. אם נסתכל על המצב הגרוע ביותר שהוא מרותק לכיסא גלגלים או משותק, מה היה עושה? לשמחתנו, הוא עצמאי. קם בבוקר, שותה קפה, הולך לעבודה, חוזר, אוכל, נח קצת ויוצא, שומע מוזיקה – זה מרגיע אותו. תן לו תו ראשון, הוא יגיד לך מי הזמר ואיזה שיר".

אנציקלופדיה של שירים. ליאור מול המחשב. צילום: אורי קריספין

בעבר התגוררה המשפחה ברחוב אלי כהן, וכאשר רכשו מגרש ברחוב בית אל, בירידה המובילה לים, הם תכננו את הבית בצורה המתאימה ביותר לליאור. יהודה עורך לנו סיור בבית ללא קירות. הפוביה של ליאור ממקומות סגורים גרמה לכך שכל החלונות בבית יהיו חלונות, כדי שהוא ירגיש שהוא נמצא במקום פתוח. עד היום ליאור עולה שמונה קומות ברגל כדי לבקר את אחיו. ליאור גם חושש מהליכים פולשניים, ובשל כך הוא נותר עם שלוש שיניים קדמיות בלבד. "אין לנו בעיה של ביטוח או כסף, זה הוא מפחד", אומר יהודה. "הגענו למרפאה של סיכון גבוה בבית חולים הדסה עין כרם ובקושי הצלחנו לטשטש אותו. המנתח אמר לנו שהוא יישאר בלי שיניים כי אפשר לעקור בהרדמה, אבל אי אפשר להשתיל בהרדמה. עשו לו גשר. השיניים נפלו והגשר נשאר. אני לא יודע אם עד היום אין לו עוד ברזל בפה. שישה כדורי הרדמה לא הצליחו להשכיב אותו. בכוח הכניסו אותו לחדר ניתוח במשך שבע שעות. זה מראה כמה הוא חזק".

"הוא לא יודע מה זה חופש"

למרות בעיות המוטוריקה, ליאור ניחן בתכונות מיוחדות כמו זיכרון צילומי ומוסר עבודה גבוה. "לליאור יש זיכרון חזותי", מספרת האם. "פעם אחת ניסע למקום, ולא צריך יותר GPS. זה לא יתואר. אנשים ששכחנו מהם הוא מזכיר לנו מי הם, מאיפה אנחנו זוכרים אותם, איפה נפגשנו. לפעמים זה לא נעים כי אנחנו כבר לא זוכרים את האדם הזה בהרבה מאוד מקרים. אין פעם שאנחנו לא הולכים לטיילת, והוא לא מספר לנו על כל האנשים שנמצאים שם. המבוגרים מבינים אותו ואוהבים אותו. כל ערב הוא יוצא עם האופניים החשמליים לטייל, לפגוש אנשים ולשמוע מוזיקה". אף שליאור כבר בן 37, הוריו עדיין צריכים להגן עליו מפני הסביבה. "מספר פעמים קנינו לו אופניים חשמליים. כל פעם ילדים ביקשו ממנו סיבוב, והוא ילד טוב, נותן להם, אבל הם לא מחזירים לו. אז הרגלנו אותו לא לתת יותר למי שהוא לא מכיר", הם מספרים.

על אופניים. ליאור ישראל. צילום: אורי קריספין

יהודה, איש צבא לשעבר, בטוח שבנו עובד קשה מאחרים וללא טענות. "צריך להראות אנשים כמו ליאור, שיש להם מוסר עבודה גבוה. אני לא קורא לו מוגבל, הוא שונה. הוא לא יודע מה זה ימי מחלה או חופש. אם הוא היה כל פעם נעלם לקניון ולא עובד, אז לא היו מעסיקים אותו, כי גם לעירייה יש אחריות. המערכת צריכה להראות מקרים כאלה, ופה המקום להודות לתומר שנלחם עבורו גם עם ראשי ערים אחרים, ומהיום הראשון הבטיח לי שליאור יעבוד בעירייה. אף ראש עיר לא דחה אותו, אבל לא הצליחו למצוא את הדרך לשלב אותו עד שהכניסו את החוק החדש שצריך לשלב חמישה אחוזים של בעלי מוגבלויות".

רחל מסכימה עם יהודה ומספרת כי היו מקרים שבהם היא הגיעה אליו לעבודה וביקשה ממנו להקל מעט על עצמו. אבל ליאור בשלו. "לא סתם העירייה רצתה אותו, גם איתמר שמעוני צפה בו עובד והתברר לי שגם תומר. בטקס שעשו לו הוא אמר כאלה מילים חמות על ליאור שאני התחלתי לבכות. חשבתי שלא כל אחד יודע מה הוא עושה שם, ותומר אמר: 'האנשים הנורמלים מסתכלים עלינו, אבל ליאור רץ ועובד ולא מעניין אותו מי נמצא או לא נמצא, הוא עושה את העבודה שלו'. יש ימים שאני באה לקחת אותו מהעבודה, והוא עוד לא אכל. אני אומרת לו: 'העבודה לא בורחת, תאכל'. הוא אומר לי: 'אימא, הקבלן חייב לסיים היום את העבודה'. אפילו שהקבלן זה לא המנהל שלו, יש לו מוסר עבודה מאוד גבוה. אם לא יגידו לו: 'לך הביתה', הוא ימשיך לעבוד עד שיגידו לו. יכולנו להכניס אותו לעבודות אחרות. אני רציתי להכניס אותו לסופר פארם, אבל הוא לא רצה. לא טוב לו במזגן, במקום סגור. הוא אוהב מקום פתוח, לא משנה אם זה חמסין או גשם, קיץ או חורף", אומרת רחל.

"מה יהיה כשלא נהיה פה"

החשש מ"היום שאחרי" תמיד גודל. "בשביל אשתי, ליאור זה כל העולם ובצדק", אומר יהודה. "הוא בחור טוב, אבל אנחנו תמיד דואגים מה יהיה כשלא נהיה פה. לנו יש רק בנים, ובן זה לא בת. הרי האישה תמיד קובעת, ואם הייתה לו אחות, אז היא הייתה קובעת גם לבעלה שתטפל בו. כל עוד שאנחנו חיים, ואנחנו יכולים לעשות בשבילו – נעשה. במקרה של המשפחה שלנו, אין בעיה, כי אנחנו מסוגלים לדאוג לו. הוא לא צורך תרופות, אין לו ילדים, והוא לא חס ושלום על כיסא גלגלים, מה יעשה אדם כזה? אין ספק שכל אלה שמוחים למען זכויות הנכים צודקים. הם מסכנים, יש להם ילדים, הם צריכים תרופות, ולא לכל אחד יש גב".

ליאור ישראל. צילום: אורי קריספין

כשרחל חושבת על העתיד היא מודאגת: "הכלות שלי מקסימות והן אוהבות אותו, אבל אני יודעת שאין מי שידאג לו כמו שאני דואגת לו. ממש עכשיו הוא כבר ישן שעתיים לא מכוסה, הלכתי אליו לכסות אותו. הוא לא אוהב כי הגוף שלו בוער מהשמש, אבל ידעתי שאחרת הוא יצטנן. הוא רגיל לסדר, ואני מקפידה תמיד שהוא לא יצא מוזנח מהבית. לפעמים הוא מוציא בגדים ארוכים, ואני מסבירה לו שזה לחורף. הוא שונא את החורף, כי הוא מגביל אותו, הוא לא יכול לצאת. הגשם מעצבן אותו, ועדיין אתה תראה אותו עובד בשיא הגשם".