בתום 3 שנים אינטנסיביות ומאתגרות במיוחד, סיים השבוע סא”ל עידן ורניק, את תפקידו כסגן מפקד החטיבה המרחבית מנשה. “קצרה כאן היריעה מלסכם את התפקיד הזה, אבל אני יכול להגיד שאני מסיים בהרגשה טובה. זאת הייתה תקופה עם הרבה מאוד עשייה, ואני מסיים אותה עם תחושת סיפוק”, אומר סא”ל ורניק בריאיון ל”כאן דרום”.
ספר לנו קצת על "מנשה".
“’מנשה’ זו חטיבה מרחבית שאחראית על גזרת החטיבה הצפונית של אוגדת איו”ש. היא חטיבה שאחראית על ההגנה במרחב של הערים ג’נין וטול כרם, שתי ערים פלשתינאיות משמעותיות. חטיבה עם גזרה מאוד-מאוד גדולה של כפרים פלשתינאיים, עם מעט התיישבות בעומק והרבה יישובי תפר, על גדר הבטחון. חטיבה שפועלת יום וליל כדי לייצר הגנה טובה לתושבי האזור ותושבי מדינת ישראל. האזור הזה ידע בעבר תקופה קשה מאוד, עם הרבה מאוד פיגועים ואירועים ביטחוניים שיצאו ממנו. גם בתקופה שלי חווינו כאן כמה וכמה אירועים משמעותיים”.
חיילי חטיבת מנשה בתרגיל. צילום: דובר צה"ל
מה גרם מלכתחילה ללכת על תפקיד הזה?
“במהלך השירות שלי עשיתי הרבה מאוד תפקידי שטח ועשייה מהסוג הזה. אז, באופן אישי, הרגיש לי הכי טבעי להמשיך בכיוון הזה. זה גם היה לי מאוד חשוב. בצומת דרכים מסוים, כשהתמודדתי לתפקיד מג”ד שלא קיבלתי, היה לי מאוד טבעי לבוא ולהמשיך את הציר הזה כתפקיד סמח”ט. מבחינתי זה אומר להמשיך בתפקידי ההגנה על מדינת ישראל ועל התושבים. העדפתי לקחת על עצמי את התפקיד הזה מאשר ללכת למקומות של תפקידי מטה או תפקיד משרדי”.
נוסעים צפונה בהסלמות
ורניק בן ה-39, נשוי לסיוון ואבא לארבעה ילדים אלה (9) נועה (6) ארז (4) תמיר (1.5). “אשתי המדהימה והילדים שלי, הכי שמחים עם זה שאני סוף-סוף מסיים תפקיד” הוא צוחק “בתפקיד הבא שלי אני אהיה הרבה יותר בבית ויש לכולם כבר רשימה של תוכניות עבורי”. לקיבוץ ‘יד מרדכי’ הגיעו בני הזוג לפני כשמונה שנים מהמרכז. “תמיד חשבנו להשתקע באיזה ישוב והדרכים הצטלבו ככה שהצטרפנו לפרויקט הקליטה של הקיבוץ והתקבלנו”.
אז זאת בעצם הייתה ההיכרות הראשונה שלכם עם האזור שלנו מוכה סבבי הלחימה?
“כן, המציאות הזאת הייתה חדשה לנו. את המרחב הזה הכרתי גם מהילדות שלי וגם מהשירות הצבאי. אבל לסיוון הכל היה חדש”.
משפחת ורניק בהרכב מלא
ואיך היא מתמודדת עם זה?
“פיתחנו את השיטות שלנו להסתגל ולהתמודד עם המצבים האלה. אנחנו לא נותנים לעצמנו להישאר בבית ברגע שמתחילה הסלמה. אנחנו תמיד לוקחים את הילדים ונוסעים צפונה. מנסים לעשות מהלימון לימונדה ומשתדלים להפוך את זה לחוויה חיובית ומהנה. אבל בוודאי שיש גם את הטראומות. הגדולה שלי עד לא מזמן ביקשה לישון רק בממ”ד”.
והיו גם סבבים פתאומיים, שבהם אתה בבסיס?
“בוודאי שהיו וזה קשה מאוד. אבל אני תמיד משתדל להגיע ולעזור ב’מבצעי החילוץ’ ואז חוזר לבסיס. היו מקרים שסיוון התמודדה עם זה לבד. זה אתגר, אבל פיתחנו יכולות גם במצבים כאלה. חיים עם זה”.
“סוג של פרק ב’אבודים’”
הוא נולד במקסיקו וכשהיה בן חצי שנה עברו בני המשפחה להתגורר בלוס אנג’לס, שם היה אביו רב הקהילה היהודית. כשהיה בן שנתיים בלבד, נפרדו הוריו והוא עלה ארצה יחד עם אימו, לקיבוץ עין השלושה, שהיה קיבוץ ילדותה. “הסיפור המשפחתי שלי הוא ארוך ומורכב, סוג של פרק ב’אבודים’”, הוא אומר בבדיחות, “כשהוריי נפרדו, הקשר עם אבי ניתק. הכרתי אבא שלי רק כשהייתי בן 30 ושנה וחצי לאחר מכן הוא נפטר. רק אחר כך התברר לי שיש לי עוד ארבעה אחים, שנולדו לו מאישה אחרת, עוד לפני שנישא לאימי. הכרתי גם אותם ואנחנו בקשר היום”, מספר ורניק.
מקיבוץ עין השלושה המשיכו בני המשפחה לערבה. לקראת לימודי התיכון שלו עברה אימו להתגורר בבאר שבע וורניק נשלח ללמוד בפנימיית ‘הכפר הירוק’. “את הילדות המוקדמת שלי אני זוכר בעיקר מהערבה. תקופת ילדות מקסימה. הכרתי שם הרבה חבר’ה טובים, שעד היום הם החברים הכי טובים שלי”.
סא"ל עידן ורניק. צילום: דובר צה"ל
כשהגיע הזמן שלו להתגייס לצבא הוא לא ידע הרבה על הדרך אותה הוא עומד לעבור. “עם איך שהייתי עד כיתה י’, סביר שלא היו מגייסים אותי לצבא בכלל. אבל לקראת י”ב התאפסתי על עצמי ונחשפתי לצבא בעיקר בזכות החברים בערבה. ואז ניסיתי את כל המסלולים של ה’מורעלים’, הגיבושים למיניהם. בסוף התגייסתי לחיל ההנדסה ליחידת ‘יעל’”.
הוא עשה מסלול לוחם, יצא לקצונה וחזר לפיקוד הזוטר ביחידה. לאחר מכן יצא ללימודי תואר ראשון ובסיום הלימודים חזר לתפקידי מ”פ מגוונים ביחידה. הוא היה קצין הנדסה חטיבתי של עזה בחטיבה הצפונית (במהלך צוק איתן), סמג"ד 601 וקצין הנדסה של אוגדת עזה משם עבר לתפקיד סמח”ט מנשה.
מתי הבנת שזו הולכת להיות קריירה צבאית?
“משלב יחסית מוקדם היה לי חלום לחזור לפקד על סיירת יעל. אהבתי מאוד את העשייה המבצעית של היחידה הזאת. וזה היה נראה לי משהו טבעי, הרצון הזה לחזור למקום שגדלתי בו. זה לקח זמן, ובגיל 29 קיבלתי את הפיקוד וסגרתי את המעגל הזה. אחרי זה כבר הייתי בפנים, היה לי טוב אז המשכתי”.
“הבית משלם מחיר גבוה”
עוד לפני שקיבל את תפקיד הסמח”ט, התמודד ורניק לתפקיד מג”ד בחיל ההנדסה, אולם לא קיבל אותו. “בצומת הזה לראשונה, נאלצתי לסטות מהמסלול שתכננתי לעצמי”, הוא אומר.
התאכזבת? היו מחשבות על פרישה?
“לא, לא היו מחשבות לפרוש. ידעתי שיש לי עוד מה לתת. לקח לי זמן לקבל את ההחלטה לקחת את תפקיד הסמח”ט. זה אמר מבחינתי להמשיך בתפקידי שטח ויש לזה משמעות מאוד גדולה על הבית. אבל הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לעשות בכל זאת, אז הלכתי על זה. אני לא מצטער, נהניתי מהעשייה ומהאתגרים ואני שמח על הדרך שעשיתי. אני חושב שבסך הכל הדברים הסתדרו לטובה”.
פעילות חטיבת מנשה ללכידת מחבלים. צילום דובר צה"ל
בוא נדבר על ה”מחיר” שמשלם הבית.
“יש משמעות גדולה מאוד להחלטה לעבור לתפקיד מהסוג הזה. הבית משלם מחיר גבוה, אשתי והילדים. כל מי שיש לו ילדים יכול להבין את האתגרים שיש בלגדל אותם ביום-יום בלי התמיכה של בן הזוג. לסיים יום עבודה ולהגיע הביתה לארבעה ילדים. ההורים של סיוון גרים בצפון, כך שאין את העזרה של המשפחה הקרובה. לשמחתנו הקהילה מאוד עוזר והחיים בקיבוץ מאוד תומכים. אבל זה אתגר, שאשתי עמדה בו בגבורה ותמכה בי. תמיד אני אומר שבסוף הלוחמת האמיתית זאת היא. גם הילדים לא חווים אותי ביום-יום ורואים אותי רק באיזה ‘אפטר’ קצר ובשבתות. אבל אני חושב שעכשיו, אני אהיה יותר משמעותי בבית וזה עיתוי טוב בחיים שלהם”.
“פעלנו לתפיסת המחבלים”
האזור עליו הופקד סא”ל ורניק בתפקידו כסמח”ט ‘מנשה’ ידע, כאמור, אינספור פיגועים ואירועים קשים. גם בשלוש השנים האחרונות, בהן הוא בתפקיד, הוא פיקד על כמה וכמה כאלה. אחד מהם התרחש בחודש ינואר 2018, אז נרצח בפיגוע ירי ליד חוות גלעד הרב רזיאל שבח ז”ל. לאחר ביצוע הרצח ברחו המחבלים לאזור שכם. כוחות צה”ל החלו במרדף אחר המחבלים, שנמלטו משכם לג’נין. סמח”ט ורניק היה, בין היתר, זה שפיקד על החיפושים. כשבוע לאחר הרצח, אותרו המחבלים. אחד מהם נהרג בחילופי האש והשני נעצר. “המרדף אחר המפגעים התנהל בגזרת החטיבה שלנו, ליד העיר ג’נין והכפרים הסמוכים. פעלנו רבות כדי לתפוס אותם”, אומר ורניק.
אירוע אחר היה פיגוע הדריסה, שהתרחש בחודש מרץ 2018 סמוך למבוא דותן, בו נהרגו סרן זיו דאוס ז”ל וסמל נתנאל קהלני ז”ל. “הם היו חלק מכוח שאבטח שם את הצירים. זה היה פיגוע מאוד קשה ומשמעותי”, אומר ורניק, “גם הפיגוע שהיה באזור התעשייה ‘ברקן’ יצא מהגזרה שלנו. לאחר מכן ערכנו מרדפים מאוד ארוכים אחר המפגע. ולאחרונה היה גם את הפיגוע שבו נהרג החייל עמית בן יגאל ז”ל. הוא נהרג בעת שפעל יחד עם חיילים נוספים, לסיכול חוליות שזרקו אבנים על מתיישבים באזור מבוא דותן. כמו שאמרתי, תקופה מאוד-מאוד מאתגרת עם הרבה מאוד אירועים משמעותיים”.
"פעל לסיכול זריקות אבנים". עמית בן יגאל ז"ל. מתוך פייסבוק
עד כמה שונה התחושה כשאתה מנהל אירועים מסוג הזה כקצין בכיר בן כמעט 40 וכשאתה לוקח בהם חלק כחייל צעיר בן 20?
“אצלי, באופן אישי, הסוויץ’ הזה קרה לקראת גיל 30, אז נולדה לי בתי הבכורה. שם אתה מתחיל להרגיש את ההבדל במקומות בהם אתה מגיע לחיכוך. יש בזה גם הרבה טוב, כי שיקול הדעת שלך הופך להיות יותר בריא ובוגר וקבלת ההחלטות היא נכונה יותר. בסוף, בתפקיד הסמח”ט, אתה לא תמיד נדרש להיות בקו הראשון. אבל אתה מנהל את המערכות ונותן את המעטפת, כך שהלוחמים יצליחו במשימות שלהם. כשאתה בן 18 אתה הראשון שפותח את הקו, ככל שאתה מתבגר המיקום שלך משתנה. אבל תמיד יש סיכון, הוא תמיד נמצא שם ואי אפשר להפריד בין הדברים”.
השבוע הוא העביר, באופן רשמי, את המפתחות למחליפו. “אמרתי לו בהצלחה ושייהנה מכל רגע. יש בי תחושה מסוימת של הקלה. זאת אחריות שיורדת מכתפיי ויש תחושת שחרור מהרבה מאוד עומסים שמלווים אותך לאורך התפקיד. יש גם עצב מסוים בפרידה מהאנשים ומהחוויות. ככה זה בסיום כל תפקיד.
לאן אתה הולך עכשיו?
“אני הולך להיות סגן מפקד עוצבת הנדסה של פיקוד הדרום. זה אומר עיסוק בכל מה שקשור בהיערכויות של כוחות ההנדסה למערכה בדרום. מגוון מאוד רחב של נושאים שמתעסקים בהם בפיקוד תחת ההנדסה הקרבית. יש פה אתגרים מאוד גדולים בקידום תוכניות עבודה, ייצור משאבים והכנת הכוחות. זאת אחריות כבדה וזה האתגר הבא”.
