אחרי שמונה שנים של פניות ציבור: איילת קדר עוזבת את ברזילי ומתגעגעת לאשקלון

עד לפני שמונה עבדה איילת קדר במשרד הבריאות היא הייתה של עוזרת ראש מינהל רפואה במשרד דאז ד”ר חזי לוי. הוא זכה במכרז לניהול המרכז הרפואי “ברזילי” וקרא לאיילת לדגל. היא באה איתו לתפקיד של אחראית פניות הציבור ודוברת בית החולים, “הרגשתי שאני רוצה לעבוד איתו, חזי הוא איש חכם שמוביל שינוי וראיתי הזדמנות גם להתפתח וגם לפתח את עצמי”, היא נזכרת, “רציתי לצאת מאזור הנוחות של 8 עד 4, לראות עולם וללמוד דברים. וזה היה שינוי משמעותי, לא הכרתי את העיר אשקלון, קצת מבאס להגיד את זה אבל ההורים שלי לא לקחו אותי לאשקלון, גם אחרי החתונה לא הגעתי לאשקלון. פתאום הגעתי לאשקלון והופתעתי. הים כל כך קרוב לבית החולים, בית חולים מאוד מיוחד שבנוי כמו כפר, וזה מה שמייחד את בית החולים. זאת עיר מדהימה, אני אפילו מנסה לשכנע את גידי בעלי להשקיע פה שיהיה לנו בית על הים. נעשה פה עוול, אנשים בארץ לא מכירים את אשקלון והם צריכים לבוא ולראות. עיר ממש יפה. אשקלון הפתיעה אותי לטובה”.

"אשקלון הפתיעה לטובה". קדר. צילום: מורן ניסים

אז כן, העיר הפתיעה לטובה, ניחוח הים עטף אותה, אבל כשהיא נכנסה פנימה אל תוך מבני בית החולים היא נרתעה, “ביום הראשון שנכנסתי אמרתי לאן באתי? נכנסתי למודיעין והכל היה ישן עוד לפני השיפוץ, נבהלתי ממסדרון הנהלה, מאיך שהכל נראה ישן ולא מאיר פנים. אבל מאז בית החולים שינה את פניו”, היא אומרת.

בטח אז יצא לך לדבר עם תושבים, את זוכרת איך הייתה התדמית של ברזילי?
“מזעזעת. גם כל מי ששמע מהחברים והמשפחה, שאני באה לברזילי, אמרו לי ‘למה את הולכת לשם’ ולכולם הייתה דעה שלילית ולתושבים הייתה סטיגמה לא טובה על בית החולים”.

"זה הבית שלי". המרכז הרפואי ברזילי. צילום: אורי קריספין

יש מילה אחת שהייתה מוציאה אותה משלוותה, “כשהיו אומרים ‘סנדלריה’ הייתי מגיבה באישי לכל אחד שכתב, כי זה ממש הפריע לי. אבל אמרתי אנחנו נשנה את זה. יש לנו צוות מנצח ואנחנו לא פחות טובים מבתי חולים במרכז וניתן לתושבים להאמין בנו. הרבה התלוננו על השיח, אז עשינו המון סדנאות שירות. עשינו חזון לבית החולים והצבנו את היעדים של בית החולים, אחד מהם הוא ‘שיפור השירות ואיכות הטיפול הרפואי’ הצבנו את זה כיעד ועשינו את זה. אני רואה את זה אצל המטופלים ואצל העובדים. אני שמונה שנים באתי לפה כל בוקר, שעה ורבע נסיעה, אבל ברגע שאני נכנסת לבית החולים אני שואפת את האנרגיות מהאנשים, אני רואה אנשים מחייכים, את בית החולים מתפתח ואני מרגישה את המשפחתיות”.

“ככה חיים במדינת ישראל?”

קבלת הפנים של קדר באשקלון לא הייתה כל כך מלבבת, זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד כאן התרחש מבצע עמוד ענן, “די מהר אחרי שהגעתי, שמעתי אזעקה והייתי בהלם. ככה הם חיים במדינת ישראל? אני עד היום לא התרגלתי”.

ולהזכירך, את עובדת במשרד לא ממוגן.
“נכון. אין לאן לברוח”.

"לא דאגנו לעצמנו". קדר במשרד הלא ממוגן. צילום: מורן ניסים

מעניין אותי, בכל זאת בניתם מבנה ממוגן בעשרות מיליוני דולרים, למה לא דאגתם לבנות משרדי הנהלה ממוגנים?
“לא דאגנו לעצמנו. כל הזמן לדאוג לתושבים. כל הזמן אמרו לחזי שיש אפשרות לבנות קומת הנהלה והוא אמר ‘אני לא רוצה, אני מעדיף להשקיע את זה במחלקות ובמטופלים’. כשיש אירוע מתמשך אז אנחנו נכנסים לחדר ישיבות בחדרי הניתוח החדשים והוא הופך להיות החמ”ל בחירום. אז במבצע האחרון היינו שם והיה הרבה יותר רגוע”.

“ברזילי זה הבית שלי”

אז לברזילי הם מגיעים, היא וחזי והם מחליטים שהם רוצים לשנות את התדמית שנוצרה לברזילי, אז מאיפה מתחילים? “התחלנו עם החזון וגייסנו את כל העובדים לחזון. לקחנו עובדים מכל הסקטורים וישבנו מה אנחנו רוצים, מה בית החולים רוצה להיות, עשינו יעדים אבל בשיתוף כל העובדים. יצרנו סלוגן של ‘אנשים לפני הכל’, אבל לא רק כסלוגן אלא כתוכנית עבודה והטמענו את זה שאנשים לפני הכל. הוצאנו עובדים ללימודים, יש פה המון בנייה, יש פה חדר מיון שהוא אולי הכי מפותח בארץ, כשאתה נכנס אליו אתה מרגיש בבית. עשינו המון סדנאות של שיפור השירות, לשיח עם המטופלים. הכל ביחד ובסקר האחרון של חדר המיון בבתי חולים הבינוניים אנחנו במקום ראשון”.

"יש לנו צוות מנצח". קדר עם בנות אגף הדוברות: נטלי מיכאלי (מימין) ורוקסן ליפט קוזקרו (משמאל)

לא חששת ליטול אתגר כזה?
“אני אוהבת אתגרים ואני בדרך כלל לא נכשלת, יש לי מוטיבציה ואני לא מוותרת”, היא אומרת, “והיה לנו אתגר פה לכולם והצלחנו ואני אמרתי, חצי השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. כל ערב עוד תהיתי אם עשיתי נכון. אבל כולם דחפו ועטפו אותי ואני שמחה כי מאוד כיף לי ואני שמחה בהישגים שלנו אני רואה את העובדים ורואה את השמחה שלהם בעיניים. אני מטיילת בבית החולים ועוברת בין המטופלים ומסתירה את התג כדי לראות את החוויה של המטופל. ואם פנו בפניות הציבור אני באמת מטפלת, לא רק כדי להגיד טיפלתי. אני רוצה שהמטופל ירגיש שיש אוזן קשבת, גם אם לא אצליח לתת את המענה שהוא רוצה. אכפת לי מאנשים, אכפת לי מהעיר ואכפת לי מהסטיגמה. גם עכשיו כשאני חוזרת לירושלים אני לא באמת עוזבת, אני לא נוטשת, ברזילי זה הבית שלי וכל הזמן אעקוב וכל הזמן אסתכל”.

השינוי התדמיתי והפיזי שעבר המרכז הרפואי בשנים הללו הוא כמעט בלתי נתפס. במשך שנים היה ברזילי בתחתית הסקרים של שביעות הרצון בקרב מטופליו ואילו בסקר האחרון הוא כבר ניצב בגאווה במקום השלישי בארץ. “זה ממש ריגש את כולנו, הרגשנו שעשינו את זה”, היא מספרת.

"הכי מפותח בארץ". הכניסה לחדר המיון החדש בברזילי

“כמו משפחה גדולה”

תוך כדי השיחה, נכנסים ויוצאים עובדי המרכז הרפואי ונפרדים מאיילת בברכות חמות ולבביות והיא מנגבת דמעות עם כל אחד אחת. “הם כולם כמו משפחה אחת גדולה שלי”, היא אומרת.

שמונה שנים היית בתפקיד של אחראית על פניות ציבור, היו סיפורים שנגעו לליבך?
“כן. הייתה אישה בהיריון שלא הייתה לה אזרחות, לא הסתדרו המסמכים שלה והיא עדיין לא קיבלה אזרחות. היא הייתה בחודש שמיני וצריכה ללדת ויש לה ילד קטן בבית. היא ישבה פה כשהיא חסרת אונים ופשוט בכתה כי היא לא יכלה לשלם על זה, אבל גם לא היה לה לאן ללכת. אני הרגשתי שאני רק רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר, כי ידעתי שחזי יסדר את זה כי חזי רגיש יותר ממני. כשהם השתחררו הם באו להגיד לנו תודה והרגשתי סיפוק ושמחה שהנה עזרנו. חשוב לזכור שכשאדם פונה אליי הוא בדרך כלל חסר ישע, תמיד זה קשה ועצוב. כמו היולדות שהתינוק עם צהבת ובוכות שהן לא רוצות לעזוב בלעדיו ואני נלחמת שיאשרו להן להישאר. אני ממש מבינה אותן”.

אבל יש גם מקרים שזה אולי פחות הצליח, אבל עדיין ריגש, “רק בשבוע שעבר הייתה פה אחות של מטופל מבריאות הנפש שניסיתי לעזור כמה שאפשר ולא הצלחתי וכאב לי שלא הצלחתי לתת את המענה הראוי ובכיתי איך הוצאתי אותם כך. אחרי זה היא דיברה איתי ואמרה לי שזה לא מובן מאליו ואמרה תודה על זה שממש ניסינו”, היא מספרת.

"רק רוצה לחבק". קדר. צילום: מורן ניסים

עוד מעט שנה עברה מאז התאונה הקשה בה נהרגו האחיות מעול מאשקלון, קדר זוכרת היטב את אותו היום, “הבנות היו פה במצב קשה בטיפול נמרץ נשימתי. אחת מהן כבר ידענו שאלה השעות האחרונות שלה ואני זוכרת איך חזי עמד והסביר למשפחה וזה היה ממש נורא וקשה. אני וחזי ולימור האחות האחראית בכינו”, היא נזכרת.

“יותר אשקלונית מירושלמית”

היא בת 48, נולדה למשפחה של עולים מכורדיסטאן, גדלה בשכונת בית וגן בירושלים, “היום אני יותר אשקלונית מירושלמית”. שירתה בחיל האוויר ולאחר מכן התקבלה ללימודי הוראה, רגע לפני תחילת שנת הלימודים היא קיבלה רגליים קרות, התחתנה ובגיל 27 הפכה לאמא. לפני 21 שנה היא נכנסה לעבוד במשרד הבריאות כעבודה זמנית וזה הפך לעבודה קבועה. עד שכעבור שמונה שנים חזי הגיע והיא הפכה לעוזרת שלו וכשהוא החליט לבוא לברזילי, הוא הציע לה לבוא, היא באה ומכאן הכל היה היסטוריה. עכשיו היא שוב עושה את הדרך חזרה ושוב עם חזי.

"הוא יודע מה הצרכים בפריפריה". קדר עם פרופ' חזי לוי. צילום: אורי קריספין

עם אילו תחושות את יוצאת מכאן?
“הצלחנו במשימה, אני לא מאמינה שאני רואה את המיון שלנו, את בית החולים התת קרקעי. בחירום כשיורדים למטה זה עולם אחר. תראה את מרכז השיקום, חזי נלחם עליו. זאת גאווה. היום בית חולים ברזילי על המפה. היום כשאומרים בתקשורת ברזילי יודעים שזה בית החולים ולא נטע”, היא אומרת בחיוך ומוסיפה: “זה סיפוק”.

את עוברת עכשיו למשרד הבריאות, תהיי שם עם חזי ושאר מקבלי ההחלטות, האם נראה שינוי ביחס לבתי החולים בפריפריה?
“חזי נמצא שם והוא יודע מה הצרכים של בית החולים בפריפריה ואני בטוחה שהוא יודע מה חסר והוא יפעל לתקן את המצב. ואני לא מרגישה שברזילי זאת פריפריה, אני לא מרגישה שאנחנו פריפריה. אנחנו שעה מהמרכז. וברזילי לא פחות טוב מאיכילוב ושיבא”.