בבית הספר אורט צור ברק ציינו את חג החנוכה בצורה מיוחדת. חודש שלם עבדו תלמידי בית הספר על חנוכיות מעשי ידיהם, וביום שני האחרון הציגו את התוצרים המרהיבים שלהם בפני האורחים. גם מנהל בית הספר עופר יחיא היה שם. "זה מקסים לראות את הדברים שהם יוצרים", אומר יחיא, "הרעיון המרכזי בהכנת החנוכיות הללו היה אחדות – ערבות הדדית, והם ביטאו את הרעיון הזה, כל כיתה בדרכה שלה. זה מפעים בעיניי, לא פחות מזה. בכל פעם שאני רואה את התוצרים של הילדים הללו עבורי זו התרוממות רוח. הם ילדים עם לא מעט בעיות, אבל ילדים מקסימים שאין גבול ליכולות שלהם, והם יכולים להגיע להישגים מדהימים, צריך רק להאמין בהם".
יחיא עבר בין החנוכיות ונפעם, עבורו זאת לא הייתה עוד תערוכה. עבורו היה זה ציון דרך נוסף בחייהם של התלמידים שלו, הוכחה נוספת לאמרה שטבע הרב שלמה קרליבך – "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". יחיא והצוות שלו הם ללא ספק המבוגר הזה שמפיח בבני הנוער הללו רוח חדשה של תקווה ואמונה ביכולות שלהם ובמסוגלות שלהם להצליח. והם עושים זאת ובגדול.
ילד מספר 9
תיכון אורט צור ברק הוא בית ספר ייחודי, היחיד מסוגו בארץ. הוא ממוקם בתוך מחנה עמונאל (ג’וליס) על כביש 3 בין קריית מלאכי לאשקלון. בית הספר נוסד על ידי רשת צור ביוזמתו של התעשיין סטף ורטהיימר ופועל בשיתוף עם חיל חימוש ובפיקוח משרד העבודה והרווחה. אל בית הספר מגיעים בני נוער מרקעים שונים ומורכבים, נערים שלא הסתדרו במוסדות החינוך הרגילים, נפלטו מהם ומצאו את עצמם מיואשים ברחובות. צור ברק הוקם בדיוק עבורם, הוא נותן מענה של שילוב חיי חברה מהנים עם הצלחה בלימודים. המטרה של בית הספר היא להקנות לתלמידים מקצוע לחיים, לפתח יכולות ומיומנויות חברתיות שיאפשרו להם מוביליות חברתית ומיצוי מרב הפוטנציאל הלימודי שלהם.
לבית הספר מתקבלים מסיימי כיתות ח’ ומעלה המעוניינים בחינוך מקצועי באווירה משפחתית ותומכת. כיום לומדים בו 100 תלמידים, הנהנים ממגוון מגמות מקצועיות המוצעות לבחירה, כגון עיבוד שבבי, מסגרות מבנים, רתכות ומולטימדיה – עיצוב גרפי. מגמות אלו מקנות תעודת הסמכה ממשרד העבודה. בנוסף, מתקיימות בבית הספר סדנאות העשרה מגוונות בנגרות, גננות, צורפות וקרמיקה. וכחלק מההכשרה המקצועית עובדים התלמידים במסגרות מקצועיות ואף מקבלים שכר על עבודתם.
על כל זה מנצח, כאמור, בגאווה מנהל בית הספר,עופר יחיא. יחיא בן ה-52 נשוי לשלומית. השניים הורים לארבעה ילדים ומתגוררים ביישוב נס הרים. הם מגדירים את עצמם משפחה דתית הדוגלת בשילוב בין דתיים לחילונים. שלומית גם היא אשת חינוך ומנהלת את בית הספר יחד במודיעין, בית ספר אשר משלב דתיים וחילונים. בתם הבכורה תמר בת ה-22 לומדת גמרא בארצות הברית. נדב, בנם השני, הוא חייל במגל"ן. ושני הקטנים, אביגיל בת ה-16 והילל בן ה-11, לומדים גם הם בבתי ספר משלבים.
עופר יחיא במשרדו. צילום: פבל
יחיא תמיד ידע שיעסוק בחינוך. הוא בן תשיעי למשפחה של עשרה ילדים. הוריו עלו ארצה מכורדיסטן בשנת 1951 והשתקעו בירושלים בשכונת מקור ברוך. "ההורים שלי הקימו פה משפחה מאוד גדולה, עשרה ילדים. הם לא ידעו קרוא וכתוב והתפרנסו מעבודות דחק. אנחנו, הילדים, עברנו גם כן משבר מאוד-מאוד גדול. גדלנו בתנאים לא פשוטים. יש הרבה מאוד סיפורים על הקליטה של העלייה מארצות המזרח, אנחנו עוד אחד מהסיפורים הללו", אומר יחיא.
אביו היה ירקן בשוק מחנה יהודה, וכל המעגל הקרוב של חבריו היו בניהם של הירקנים. "היינו חבורה שלמה שגדלה ביחד. בסופו של דבר כל אחד מצא את כיוונו, רובם הלכו לכיוונים לא טובים. בכלל כל המעגלים הקרובים שלי, האחים, החברים והילדים שגדלו איתי בשכונה היו תמיד חבר’ה עם רקע מאוד מורכב. אלה היו נערים שבהמשך נפלטו ממערכת החינוך והסתבכו בבעיות".
מה גרם לך לא לאבד כיוון?
"אני תמיד אומר שזו העובדה שהייתי ילד מספר 9 מתוך 10. כלומר, האחים הגדולים שלי עברו את משבר ההגירה והזהות בצורה חריפה הרבה יותר, והיו לזה השלכות. סביר להניח שאם הייתי מספר 2 או 3, הייתי באותו מצב".
"זיכרונות כואבים בהחלט"
את לימודי היסודי העביר יחיא בבית הספר השכונתי. בכיתה ז’ העבירו כ-100 תלמידים לבית הספר הכי יוקרתי בירושלים – התיכון ליד האוניברסיטה – זהו שמו עד היום. "למדנו שם בכיתות נפרדות. זה היה בית ספר שבו למדו כל הילדים של הפרופסורים, כשבכל שכבה הייתה כיתה אחת נפרדת לילדי ה’שכונה’. בסוף כיתה ט’ זרקו כ-80 ילדים ונשארנו רק 20 תלמידים בכיתה, שהייתה קרויה ‘כיתת פרויקט’. המורים עבדו בה בדרכי הוראה מיוחדות, כאלה שבסופו של דבר הובילו אותנו לקבל תעודת בגרות מלאה".
תלמידי צור ברק עם המורה יהודה קרן ישועה בגדנ"ע בחודש האחרון
ואיך הייתה התחושה להיות חלק מכיתה שמתויגת כ"פרויקט"?
"לפני ארבע שנים עשיתי אצלי בבית כנס מחזור, והתברר שלכולם יש זיכרונות כואבים בהחלט. זיכרונות שהחוויה העיקרית שנצרבה בהם זו החוויה הזאת של השונה והאחר של ההפרדה. התחושות שלי היו יותר מורכבות. אני בהחלט מזדהה גם עם התחושה הזו שלהם, אבל יש בי גם הרבה הכרת תודה".
תסביר.
"אני חושב שזו השהות עם אוכלוסייה אחרת, תרבות אחרת ומורים אחרים ואיכותיים מאוד, שבסופו של דבר מאוד רצו שנצליח. זה בהחלט תרם לי הרבה. אז כן, זאת גם הכרת תודה על ההובלה והדרך ועל כך שהגעתי לאן שהגעתי".
"משרד החינוך לא נותן מענה"
בתום לימודיו התגייס יחיא לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת גבעתי. לאחר השחרור פנה ללימודים אקדמיים ועשה תואר ראשון ביחסים בינלאומיים והיסטוריה, תואר שני במדעי המדינה ובמקביל עשה גם תעודות הוראה. לאחר מכן טסו בני המשפחה לשליחות של שלוש שנים בפרו מטעם הסוכנות היהודית.
כשחזרו ארצה, החל יחיא לעבוד במשרד החינוך. שלוש שנים ריכז את פרויקט "אומץ" מטעם המשרד, אשר מחזיר לבתי הספר ילדים שנשרו ממערכת החינוך. לאחר מכן הקים את התיכון בכפר הנוער קריית יערים וניהל אותו. בתום ארבע שנים בתפקיד משהו בו השתנה והוא החל להרגיש מעט לא בנוח על היותו חלק מהמערכת. "הגעתי למסקנה שזה לא מתאים. שמשרד החינוך לא נותן מענה לילדים שמגיעים מרקעים מורכבים ועם כל כך הרבה פערים. ילדים ממשפחות חד-הוריות, ילדי עולים או ילדים ממשפחות קשות יום כאלה ואחרות. אלה ילדים שצריכים להתמודד אחרת עם החיים, הרבה פעמים הם גם מסייעים להורים וצריכים כלים אחרים שיעזרו להם להצליח. אז חשבתי שיותר נכון לי ללכת לכיוון של הכשרה מקצועית בתחום הזה".
יחיא עזב הכול והלך ללמוד במכון מנדל למנהיגות בירושלים. "זה מכון יוקרתי שאפשר לי לחקור לעומק את כל הסוגיה הזאת של החינוך המקצועי. למדתי שנתיים, במהלכן קיבלתי קצבת קיום. במהלך הלימודים בניתי תכנית ייחודית שמתמקדת כולה בחינוך המקצועי".
פנייה מסטף ורטהיימר
לקראת סוף הלימודים פנה אליו סטף ורטהיימר וביקש ממנו לבוא ולנהל את צור ברק, בית הספר שיחיא לא שמע עליו מעולם. "זה התלבש לי כמו כפפה ליד. בדקתי על בית הספר, והוא דיבר אל לבי, הרעיון הזה שאני יכול להיכנס לבית ספר מקצועי בלי כל הלחץ הזה של משרד החינוך, זכאויות, יעדים ובגרויות. באתי עם התכנית שלי, שאני בניתי, והם אפשרו לי ליישם אותה במלואה בבית הספר. זה מה שהיה הכי חשוב לי. סטף תמך גם תפיסתית ברעיון וגם כספית".
התכנית של יחיא משלבת, למעשה, בין הכשרה מקצועית לאמנות ויזמות עסקית. בבית הספר קיימות כמה מגמות במקצועות איכותיים ונדרשים במשק, זאת לצד סדנאות בתחום האמנות, כמו צורפות, קרמיקה, נגרות ונפחות. "אלה סדנאות שיש להן שני כובעים", מסביר יחיא, "מדובר בסדנאות תרפויטיות, בהן הילדים יוצרים דברים, וזה מאפשר להם גם להירגע, גם ליהנות וגם לעשות דברים מקסימים. בחלק של היזמות העסקית הם מוכרים את התוצרים שלהם, והכסף שהם מרוויחים משמש אותם לכל מיני דברים שקשורים לבית הספר".
עופר יחיא. מנהל בית הספר צור ברק. צילום: פבל
בית הספר אינו שייך למשרד החינוך, אלא למשרד העבודה. יש כמה בתי ספר כאלה ברחבי הארץ, אולם רק בצור ברק מתקיימת התכנית הייחודית. התלמידים שמעוניינים יכולים לעשות תעודת בגרות, מלאה או חלקית. "אבל אנחנו לא מתמקדים בזה", מדגיש יחיא, "ההתמקדות העיקרית שלנו היא בתעודת מקצוע, תעודה לסיום 12 שנות לימוד ועבודת גמר. כלומר ילד שסיים 12 שנות לימוד יוצא עם מקצוע ביד. במהלך הלימודים בתיכון התלמידים גם יוצאים לעבוד פעמיים בשבוע במפעל אלתא. הם עובדים במקצוע שלהם ומקבלים שכר ככל העובדים. אחר כך יש להם גם אפשרות לחזור ולעבוד במפעל אם הם רוצים", מסביר יחיא.
"נוער שחווה חוויות לא טובות"
כאמור, ייחודיות נוספת שיש לבית הספר היא העובדה שהוא נמצא בתוך מחנה צבאי. לדברי יחיא, הדבר תורם מאוד לבני הנוער. "יש לנו שיתוף פעולה מלא עם הצבא. אנחנו עושים טקסים ביחד, קצינים מגיעים אלינו כדי להרצות בפני התלמידים, ואנחנו אוכלים יחד בחדר האוכל של הבסיס. זה מאפשר לילדים היכרות קרובה יותר עם הצבא, מפיג את החשש שיש להם לפעמים מהמערכת הצבאית ומעודד גיוס. יש לנו אחוזי גיוס מדהימים. 90% מהתלמידים שלנו מתגייסים, הרבה מאוד מהם ליחידות קרביות ואחרים לחיל הטכנולוגיה, שם הם מיישמים את המקצוע שהם רכשו במהלך הלימודים".
לדברי יחיא, סוד ההצלחה של בית הספר הוא האמונה האמיתית שיש לצוות החינוכי בכל תלמיד ומתן חוויית למידה אחרת. "אנחנו בית ספר קטן ואינטימי, ויש לנו צוות של מורים מקצועי, מכיל ובעיקר כזה שאוהב את הילדים. יש לנו ראש אחר", הוא אומר.
איך זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו מאפשרים להם חוויית לימודים אחרת, כך אני מקווה. מעבר לזה שזו לא רק חוויה לימודית, אלא חוויה רגשית. אנחנו מאפשרים להם ללמוד ותוך כדי גם ליהנות, להתמקצע ולהרוויח כסף. מגיעים אלינו הרבה פעמים ילדים עם חוויות לא טובות ממערכת החינוך, ואצלנו הם עושים קפיצה אדירה גם בכל מה שקשור לאמון במערכת וגם בהישגים והתמדה".
עופר יחיא. מנהל בית הספר צור ברק. צילום: פבל
לוקח זמן לרכוש את אמונם בחזרה?
"הרבה זמן. זה תהליך של לפחות שנתיים. הם באים סקפטיים, ויש אצלם ‘אנחנו’ ו’הם’. אני תמיד אומר שאצלנו אין את ההפרדה הזאת, אנחנו ביחד, שותפים. הצלחה שלהם זו הצלחה שלנו וכישלון שלהם זה כישלון שלנו. השותפות הזאת לא מוכרת להם, היא מפחידה אותם, והם הרבה פעמים גם לא מאמינים לה. אבל בסופו של תהליך אנחנו עושים דרך נהדרת".
לאיזה סוג של אוכלוסייה בית הספר מכוון?
"הנוער שמגיע אלינו הוא בעיקר כזה שחווה חוויות לא טובות בבתי הספר של משרד החינוך. אני לא שיפוטי כלפי בתי הספר הללו. אני מכיר את המצוקות של משרד החינוך, את הכיתות הגדולות והצוותים שעובדים כמו משוגעים, ויש גם מנהלים מאוד מסורים. אבל יש ילדים שהמסגרת הזאת לא מתאימה להם. הם צריכים למידה אחרת, הם יכולים לבטא את עצמם בדרכים אחרות, והם פורחים בסדנאות או ביצירה. הלמידה הזאת היא לא פחות משמעותית, אולי אפילו יותר".
לא מפחדים מתיקים פליליים
בגדול, אומר יחיא, אין כמעט תנאי סף, ותלמידים עם מגוון רחב של בעיות מתקבלים, "אלא אם כן אלה ילדים עם בעיות פסיכיאטריות, אז אנחנו לא יכולים להתמודד איתם. אבל רוב הילדים שמגיעים אלינו הם ילדים שיש להם יכולות והם מסוגלים, הם פשוט לומדים אחרת. הם רוצים מקום שייתן להם חוויה לימודית שונה ומשמעותית".
גם בני נוער עם תיקים פליליים?
"אנחנו בהחלט מקבלים אותם, ויש לנו לא מעט ילדים כאלה. זה לא מפחיד אותנו, ממש לא. דרך אגב, הרבה מהילדים הללו, עם התיקים הפליליים, אתה רואה שבסופו של דבר זה יכול להיות חבורה שהלכה יחד, אחד מהם זרק אבן, ותפסו את כולם, אז פתחו לכולם תיקים. למה? כי לא יודעים מי זרק את האבן".
עופר יחיא. מנהל בית הספר צור ברק. צילום: פבל
אני מתכוונת לעבירות קצת יותר קשות מזריקת אבן.
"יכולות להיות גם עבירות יותר רציניות, סמים או פריצה ואלימות. אבל בגדול אלה ילדים שיש להם רצון להתחיל מחדש, והם מאוד משתפים פעולה. זה בהחלט לא פשוט, זה תהליך שלוקח זמן, ואנחנו עובדים מאוד קשה. אבל המאמץ הגדול הוא באמת לשנות אצלם את התפיסה, שאנחנו איתם ולא נגדם. בסוף הם מבינים את זה, וזה הופך להיות שיתוף פעולה נהדר. המסגרת הזאת מחזירה להם את האמון במבוגר ובמערכת, שרוצה בטובתם ומאמינה ביכולות שלהם".
מה זה אומר לגבי החוקים בבית הספר והמשמעת?
"זה בהחלט לא אומר שאנחנו לא שמים גבולות, לא מענישים ולא צועקים. בהחלט כן. אבל החוויה היא חוויה חיובית, חוויה של שיתוף פעולה של התקדמות ביחד אל היעד בסופו של תהליך. אנחנו מאוד מאוד שמחים על היותנו ועל הייחודיות של בית הספר, שהיא יוצאת דופן מהבחינה הזאת".
סיפורי בוגרים
"גרמו לי להאמין ביכולות שלי"
אריאל סמפירה (18.5) מאשקלון/ תלמיד י"ג במגמת הנדסאי מכונות במכללת אורט אדיבי
את לימודי חטיבת הביניים החל אריאל באחד מבתי הספר באשקלון והלך לאיבוד. "היו שם כל כך הרבה תלמידים שאף אחד אפילו לא שם לב אם אני מגיע לבית הספר או לא. אף אחד לא שואל אותך אם הכול בסדר, אולי אתה צריך עזרה. תמיד הייתי ילד טוב, אבל כשראיתי שלאף אחד במערכת לא אכפת ממני, אז גם לי הפסיק להיות אכפת", הוא מספר.
בסוף הלימודים בחטיבת הביניים החליט אריאל לעזוב את בית הספר והגיע להתרשם מצור ברק, זאת בעקבות המלצות שקיבל מחברים שעברו לבית הספר כבר בכיתה ט’. "אם הייתי יודע על קיומו של צור ברק קודם, הייתי נרשם כבר בכיתה ט’. בצור ברק גרמו לי לראשונה להאמין ביכולות שלי. אם היית שואלת אותי לפני ארבע שנים מה יהיה איתי, בחיים לא הייתי מאמין שאני אסיים 12 שנות לימוד. והנה עכשיו אני ממשיך י"ג-י"ד ורוכש מקצוע".
מה מייחד בעיניך את בית הספר?
"כבר בפעם הראשונה שהגעתי הרגשתי בבית והצטערתי שלא הכרתי את המקום קודם. החברים שם הפכו למשפחה, כולם עוזרים אחד לשני וכל הזמן ביחד. המחנכת שלי היא הראשונה שהאמינה בי והייתה כמו אימא שנייה שלי. תמיד היה לה אכפת. תמיד הרגשתי בנוח לשתף אותה בהכול, והיא הייתה שם עבורי, תמכה ועזרה. בזכותה המשכתי בלימודים, ועד היום היא מתעניינת ושואלת לשלומי".
מה למדת על עצמך?
"שאני יכול ומסוגל להצליח. אף פעם לא האמנתי בזה. בצור ברק המורים האמינו בי יותר מאשר שהאמנתי בעצמי. תמיד אמרתי שאני לא יכול ואני לא אצליח. המחנכת שלי תמיד אמרה לי, ‘אתה יכול, אתה מסוגל, אתה תצליח’. בסוף היא הצליחה להחדיר את האמונה הזאת גם בי. אף אחד לא האמין בי עד אז, ועכשיו אני מוכיח לכולם שאין דבר שיכול לעצור אותי".
מה היית אומר לבני נוער שמתלבטים?
"שחבל על כל דקה. שילכו לצור ברק ויראו מה זה בית ספר. זה לא בית ספר, זאת משפחה חמה ותומכת שבזכותה הם יצליחו להגיע לאן שירצו".
"למורים באמת אכפת מהתלמידים"
איציק רחימוב (19)/ חייל תושב שדרות
רחימוב הגיע לבית הספר צור ברק בכיתה י’. עבורו הייתה זו התחנה האחרונה לפני נשירה סופית ממערכת החינוך. "בכל בתי הספר שהייתי בהם לא הלך לי. השפילו אותי ולא האמינו ביכולות שלי, בעיקר המורים", הוא מספר, "אין לי ספק שאם לא הייתי מגיע לצור ברק, לא הייתי מסיים 12 שנות לימוד".
לדבריו, הוא תמיד ניסה והשתדל להצליח בלימודים, אולם המסגרת והמערכת לא התאימו לו. "הכיתות תמיד היו מלאות בתלמידים שעושים הכול חוץ מללמוד. תמיד היה בלאגן וצחוקים, ולי היה מאוד קשה ללמוד ככה. לצערי, תמיד גם סבלתי מהשפלות והעלבות מצד המורים".
באמצע כיתה י’ איציק כמעט התייאש, אולם ברגע האחרון ביקש מהקב"ס לנסות ולמצוא עבורו מסגרת אחרת, מתאימה יותר. הוא הגיע לצור ברק באמצע השנה, מלא בחששות ופסימי לחלוטין. "פחדתי שגם כאן אני לא אצליח, שיהיה לי קשה, שלא אתחבר מבחינה חברתית ואתקל שוב במורים משפילים", הוא אומר. החודשים הראשונים לא היו קלים עבורו, והוא לא הרגיש שייך. אך למרות החששות הכבדים, הוא החליט לתת לזה הזדמנות אמיתית.
מה גרם לך לא לנשור?
"ראיתי את כולם מגובשים והבנתי שיש פה משהו אחר. תלמיד מהכיתה שלי זיהה את המצוקה שלי ודיבר איתי, הוא אמר לי שכולם שם כמו משפחה, ולאט לאט התחלתי להתחבר. זאת אכן משפחה, ואנחנו, כמובן, בקשר עד היום".
מה לדעתך מייחד את בית הספר?
"קודם כול שיוצאים ממנו עם מקצוע לחיים, ומעבר לזה גם מקבלים ערכים וכלים שעוזרים להתקדם בחיים אחר כך. בצור ברק למורים באמת אכפת מהתלמידים. זה שונה לחלוטין ממה שהרגשתי עד אז. כאן המורים לא ויתרו לי ולא נתנו לי להרים ידיים, תמיד היו לצדי ועודדו וגם עשו ביקורי בית כדי לוודא שהכול בסדר".
מה היית אומר לבני נוער שמתלבטים?
"שאין בכלל מה להתלבט, אם הם לא מוצאים את עצמם במסגרת הרגילה, שילכו לצור ברק. גם לאח שלי המלצתי והוא יירשם לבית הספר בכיתה ט’. בזכות המקום הזה קיבלתי כלים לחיים וזכיתי בערכים וחברים. חזרתי להאמין בעצמי ואחרי השחרור אני רוצה להמשיך ללמוד ולהתקדם בחיים".
