גל כץ בן ה-28 דווקא בחר לבוא ולגור בעיר, על אף הסטיגמה שיש לה ככזאת שפחות סבלנית ומקבלת את חברי הקהילה. הוא הגיע לאשקלון במסגרת תנועת "דרור ישראל" – ליצירת חברה אשר שוויון ערך האדם עומד במרכזה: "חברים טובים גרו פה בעיר והמליצו לי לבוא, וגם היה כאן צורך באנשים שיבואו וידריכו, יחנכו את הנוער. באתי והתאהבתי, זו עיר מדהימה".
הוא גדל ביישוב קהילתי בצפון הארץ ועד אחרי הצבא הגדיר את עצמו כסטרייט. "אחרי הצבא יצאתי מהבית, שיניתי סביבה ופתאום הבנתי שיש אפשרויות אחרות, זה היה משהו שלא הכרתי", הוא מספר. הוא יצא מהארון באופן רשמי והגדיר את עצמו כביסקסואל רק לפני כשנה, אחרי תהליך ארוך מאוד שעבר עם עצמו.
גל כץ (עומד משמאל). צילום: סלבה וייצר
איך אתה מסכם את התהליך הזה?
"אל תתפסי אותי בציטוט מדויק, אבל רבי נחמן אמר שאם תעשה מה שלא כתוב בתסריט חייך, תגלה שבמקום שבו חשבת שאתה נגמר, אתה רק מתחיל. זה מה שהלך איתי לאורך כל הדרך וגם היום. זה לא היה פשוט, אבל אני אוהב לגלות על עצמי דברים חדשים. אני אוהב לדעת שאני יכול לאהוב אנשים מכל מיני סוגים. זה דבר מרגש, אך גם מורכב כי אתה לא כמו כולם. אבל הבנתי גם שאין דבר כזה 'כולם’, כל אחד הוא עולם ומלואו".
איזה תגובות קיבלת במשפחה?
"בהמון האהבה. יש לי משפחה מהממת ותומכת, לא יכולתי לבקש יותר מזה. דיברתי עם אבא שלי, והוא רק שאל אותי למה לקח לי כל כך הרבה זמן לספר לו. אחר כך אמר לי שאני אותו ילד שהייתי לפני עשר דקות, וזה לא משנה כלום וזהו, עברנו לדבר על המנגל החדש שהוא קנה".
ארבע שנים מתגורר כץ בעיר ועובד כמנהל שיווק ופרסום בתנועת הנוער העובד והלומד. עד השנה שעברה היה אחראי על פעילות הנוער בשכונת עתיקות.
איזה מקום תפסה הנטייה המינית שלך בעשייה החינוכית?
"לא דיברתי על הנטייה המינית שלי, זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אבל אני מניח שלחניכים היה קשה לפספס. הם עצמם התעניינו מיוזמתם, והנושא עלה כי זה חלק ממה שמעניין אותם ומטריד אותם. אני השתדלתי לשוחח איתם עליהם מאשר על מי שאני. אבל אז הייתי במקום מאוד אחר, יכול להיות שהיום הייתי עושה את זה אחרת".
גל כץ מנחה את אירוע הגאווה. צילום: סלבה וייצר
לא חששת לבוא לעיר שנתפסת קצת פחות ליברלית?
"אני חשב שבכל מקום יש אנשים כאלה וכאלה. לאחרונה שמענו על המקרה המחריד של אושר, הטרנסג’נדרית הצעירה מהעיר. לצערי, אלה הדברים שתופסים כותרות ומקבלים במה. יש כאן קהילה מחבקת ותומכת, רק שלא מספיק רואים אותה. ולכן יש משהו באירוע הגאווה הזה שנותן במה. אנשים באו להגיד שהם רוצים שאשקלון תהיה עיר של כולם, וכל אחד ירגיש בטוח ללכת ברחוב".
אתה לא מרגיש בטוח?
"לפעמים. השנה הייתי במצעד הגאווה מאופר, אבל לבוש, יש לציין. ביום-יום שלי אני נראה די ‘רגיל’, אבל חזרתי ככה מהמצעד בקו 300 ואמרתי לעצמי, ‘אוי ואבוי, מה עשיתי לעצמי’. ירדתי בתחנה המרכזית ולקחתי קו 5. חששתי ונלחצתי. אבל אף אחד לא אמר כלום. כן קיבלתי מבטים מופתעים, ואני בהחלט מסכים שזה מוזר לראות גבר מאופר בקו 5. לא מפריע לי שמתסכלים ושואלים, השאלה היא: האם מותר לנו להיות מוזרים בחברה שלנו? יש הרבה סוגים של מוזרויות, והן סביבנו כל הזמן. עכשיו יש את המחאה של הקהילה האתיופית, והיא גם מחאה על כך שמותר להיות אחר בחברה מבלי שזה יגרור יחס גזעני ומשפיל. המאבק בהומופוביה הוא מאבק בגזענות ואלימות. אין הבדל בין גבר מאופר שעולה על קו 5, חושש ומקבל מבטים, לנער אתיופי שמעורר חשד בצפון תל אביב".
אתה רואה את עצמך ממשיך לגור בעיר ומקים משפחה?
"חד משמעית כן. המטרה של אירוע הגאווה הייתה להגיד שאנחנו אשקלונים, אוהבים את אשקלון ורוצים שיהיה לנו מקום בעיר. זו עיר מהממת ומקבלת, רק צריך להוציא את זה החוצה. אפשר לראות שקיבלנו הרבה מאוד תמיכה. פגשתי הרבה מאוד חבר’ה צעירים שרוצים שיהיה פה טוב ושהעיר חשובה להם. אני מרגיש שמצאתי פה בית".
