יולי 2014, עדי רוזן עוזבת את ביתה בנתיב העשרה, אורזת מזוודה ואת שני ילדיה הקטנים ויוצאת למסע שהולך לשנות את חייה. המסע הזה נמשך קרוב לחודשיים שבהם נדדה ברחבי הארץ וחיפשה מקום מפלט, כשהיא משאירה מאחור את בעלה אביב ואת הוריה ובני משפחה נוספים שנשארו במושב.
שריון בעזה. צוק איתן. צילום: דובר צה"ל
"זה היה לא שפוי. חודשיים נדדתי עם שני ילדים קטנים ועברתי ממקום למקום, כי היה בלתי אפשרי להישאר כאן בזמן המלחמה. נאלצתי כמובן גם להפסיק לעבוד, וכל שגרת החיים נקטעה. התלות הזאת באחרים הייתה בלתי נסבלת והביאה עמה תחושת תסכול גדולה מאוד", היא מספרת. נוסף לתחושות הקשות שליוו אותה אז, חשוב לה גם לציין שהתקבלה בזרועות פתוחות בכל מקום שאליו הגיעה. "כשחיפשתי מקום שיכול לקלוט אותנו, קיבלתי בתוך דקות מאות הצעות מכל רחבי הארץ. זה ריגש אותי מאוד, ואני חושבת שבאותה תקופה התאהבתי מחדש במדינה שלנו ובטוב הלב והנתינה של האנשים", היא אומרת.
באותה תקופה, או יותר נכון קצת אחריה, קרה לרוזן עוד משהו, והיום, שלוש שנים לאחר מכן, היא מחלקת את חייה לתקופה שלפני צוק איתן ולזאת שבאה אחריה.
"הכול רעוע ונפיץ"
רוזן (36) התגוררה בנתיב העשרה כל חייה. בשלב מסוים עזבה ובנתה את חייה במרכז הארץ. לפני כחמש שנים, כשבנה הבכור היה בן שנה, החליטו היא ובעלה לחזור למושב כדי להיות קרובים למשפחה. "עשר שנים גרנו במרכז, ואחרי שיואב נולד הרגשתי הכי טבעי לחזור לנוף ילדותי ולגדל אותו בחיק המשפחה שלי ובעיקר ליד אימא. זה הבית שלי, ועכשיו זה הבית שלנו, וזה מקום מקסים, ואני גאה לגור בו".
עדי רוזן. צילום: שירעד ניסים
איך בעלך קיבל את המעבר?
"הוא התנגד בהתחלה, ואני די יכולה להבין אותו. מי שלא גדל וחי כאן יכול לקבל רושם מוטעה, ויש תקופות לא שקטות ולא קלות. בסופו של דבר הוא הבין שזה המקום הנכון ביותר עבורנו כמשפחה, והיום הוא לא רואה את עצמו גר בשום מקום אחר, הוא מחובר יותר מכולנו".
איך בכל זאת מגדלים ילדים במקום שקרוב כל כך לגדר?
"השגרה כאן שקטה, נעימה וטובה מאוד. לילדים כיף כאן, והם משחקים ונהנים, הולכים לבריכה, וממש עכשיו גם התחילו לבנות כאן גן שעשועים, שזאת בשורה מאוד משמחת עבורנו. יש כאן אוכלוסייה טובה ואיכותית, והמושב מלא עד אפס מקום. גם מי שרוצה להגיע לכאן לא יכול, כי פשוט אין מקום. אני באופן אישי מכירה מספר משפחות שמתקשרות אליי מדי פעם כדי לברר אם מתפנה כאן בית".
למרות האידיליה שמצטיירת מדבריה של רוזן והעובדה שהקיץ התחיל בצורה רגועה ושלווה ומדובר בתקופה השקטה ביותר, גם היא מבינה שהכול יכול להשתנות ברגע. "החיים חזרו למסלולם, אבל מתחת לאדמה הכול רעוע ונפיץ. המצב יכול להשתנות בן-לילה, ואני בהחלט מודעת לעובדה שלא רחוק היום ואמצא את עצמי נודדת שוב", היא אומרת.
התחושות הללו של חוסר הוודאות הן אלה שגרמו לה לאזור אומץ, להגשים חלום ישן ולצאת לדרך עצמאית, כזאת שתיתן לה תחושה של נחת, ביטחון ושליטה. "הבנתי שהחיים עשויים להיות קצרים. כמה שזה נשמע אולי קלישאתי, פתאום זה התחדד אצלי והפך למוחשי מאוד", מוסיפה רוזן.
היה אירוע ספציפי שגרם לזה התחדד?
"לשמחתי, לא חווינו משהו ספציפי, וברוך השם לא קרה משהו פיזי, אבל זאת הייתה האווירה הכללית. צוק איתן הרעיד את עולמי. מעולם לא הרגשתי כל כך מתוסכלת ועוד במקביל נאלצתי לתת דין וחשבון למקום העבודה שלי. חווינו באותה תקופה רצף של מלחמות – ככה אני קוראת לזה, זה לא 'מבצע', זאת מלחמה של ממש. זה דרבן אותי לצאת לעצמאות, מהמקום הזה של להיות אחראית על חיי".
אף שהמהלך לווה בלא מעט חששות היא עזבה את עבודתה כמנהלת הסניף של בית הספר לפסיכומטרי 'Q-HIGH' והתמסרה כולה לדבר שהיא אוהבת יותר מכול: להצחיק אנשים באמצעות התיאטרון. היא בוגרת תואר ראשון בתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, ואת העסק שלה "הבמה שלכם" היא פתחה לפני שנים, מיד בתום הלימודים. "שמתי את תעודת ההצטיינות שלי במגירה ולא באמת עשיתי עם זה משהו. אמנם פתחתי את העסק, אבל לא התמסרתי אליו, ותמיד הרגשתי תחושה של החמצה, הלב שלי היה במקום אחר", היא מספרת.
סלפי במסיבת רווקות. צילום: אוהד שביט
החרם החברתי והבמה
היא על במות מאז שהיא זוכרת את עצמה. כבר מגיל שלוש הייתה מופיעה לפני המשפחה ומפילה את כולם מצחוק. בגיל עשר השתתפה במופע כישרונות צעירים, ומופע החיקויים שלה זכה להצלחה מסחררת. זאת לא הפעם הראשונה שהתיאטרון מציל אותה, והיא מוצאת בו קרקע בטוחה ויציבה; היא עדיין זוכרת את התקופה ההיא בגיל הנעורים, שבה הבדידות הייתה בלתי נסבלת, ורק הבמה היא זאת שקיבלה אותה תמיד, ללא ביקורת ודחייה. "התקופה הזאת עדיין די מודחקת, פשוט כי היה קשה לי להתמודד איתה", היא מספרת. "אני חושבת שרק היום אני יכולה להגיד שהייתי ילדה מנודה. זה היה במעבר שבין כיתה ו' לז'. עזבתי את החממה של בית הספר היסודי ועברתי לשער הנגב. התקופה הזאת טראומטית מבחינתי עד היום".
מה היה שם?
"רוב הזמן הייתי לבד, והבדידות הזאת הורגת. זה לא נגמר רק בהתעלמות גורפת מקיומי, היו שם גם השפלות מילוליות וגם הרביצו לי. מבחינה פיזית למדתי מהר מאוד להגן על עצמי, אז המכות לא נמשכו הרבה זמן, אבל ההתעלמות והקללות כן. זאת הייתה תקופה אכזרית, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאי אפשר לחיות ככה".
רוזן: "מספיק לי לראות את כולם צוחקים ונהנים". צילום: מור אברג'ל
בתקופה הקשה הזאת גילתה רוזן את שיעורי התיאטרון בבית הספר, והם החלו להיות עבורה נקודת אור. "פתאום קיבלתי את הבמה, וזה חיזק והעצים אותי, גרם לאנשים לראות בי פן אחר, להכיר אותי. הבנתי את הכוח העצום שיש לדבר הזה. יש כאן כלי שמחבר בין אנשים בצורה פשוטה ונעימה ויוצר אינטראקציה. הרגשתי שקיבלתי מתנה", מספרת רוזן.
במשך השנים שעברו מאז היה לה ברור שיום יבוא, והיא תעביר את המתנה הזאת הלאה, תאפשר גם לאחרים לראות את האור. לפני שהתגייסה לצה"ל עשתה שנת שירות בתנועת המושבים ובאופן טבעי עבדה עם בני נוער וחיזקה את הביטחון העצמי שלהם בעזרת המשחק. אחרי הצבא סיימה בהצטיינות תיאטרון קהילתי ובמקביל למדה אלתור. "אף פעם לא חלמתי להיות שחקנית או כוכבת גדולה ולכבוש במות. תמיד רציתי לעבוד עם קהילה ולהעצים אותה דרך הכלי הזה, שילוב של משחק, בימוי ואינטראקציה בין אנשים", היא מסבירה.
מפיצה שמחה
אך אחרי הלימודים והכניסה לחיים עצמאיים ובוגרים מצאה את עצמה רוזן נשאבת לשגרה. "רציתי יציבות וביטחון, שעות נוחות ומשכורת קבועה. זה היה פחד משתק, שלא אפשר לי לקום ולעשות מעשה. ככה קמתי בכל בוקר לעוד יום שגרתי, שהלב שלי לא היה בו".שבע שנים חיה רוזן את חיי השגרה הבלתי מספקים. תחושת ההחמצה קוננה בה, אך ככל שעברו השנים ונולדו הילדים החלום שלה רק הלך ותרחק.
עדי רוזן. צילום: שירעד ניסים
עד שלפני שלוש שנים הגיע מבצע צוק איתן, שטלטל את עולמה ושינה את חייה. מיד אחרי שהסתיים היא החליטה להקדיש את עצמה למקום שבו נמצא הלב שלה ולהתמסר רק לו. "הבנתי שכל עוד אני כאן וחיה אני רוצה לתרום את חלקי בצורה הכי טובה שאני יכולה, וזאת הדרך שלי", היא אומרת.
היו חששות?
"בוודאי, המון. פחדתי שאני לא אצליח להתפרנס מזה, שאני עושה טעות ומוותרת על עבודה טובה ויציבה. זה ללכת אל הלא נודע, אבל למדתי שכשעושים משהו מהלב זה עובד".
באמצעות "הבמה שלכם" היא משמחת, יחד עם הצוות שלה, אנשים בכל רחבי הארץ במגוון סדנאות והפעלות באירועים, ימי גיבוש וימי הולדת. "בעידן הזה שבו כולנו רוב הזמן בתוך הפלאפון יש תחושה שאנשים שכחו איך לתקשר. היום אפילו לאירועים אנשים מגיעים כדי לאכול ולעלות תמונות לרשת החברתית. ההפעלות שלנו גורמות לאינטרקציה כיפית, מצחיקה וקלילה – זה יוצר גיבוש ושיח. זה לא יוגה צחוק, לא מאלצים אנשים לצחוק בכוח, אבל הפעילות שאנחנו עושים גורמת לרגעי שמחה וצחוק", אומרת רוזן.
"חששתי שהמשפחה שלי לא תשתף פעולה. לשמחתי, טעיתי". אבא של עדי ביום ההולדת. צילום: שלומי בנילוז
מעסק של אישה אחת מלאת חששות צמח הבייבי שלה בשלוש השנים האחרונות בצורה שאפילו היא לא חלמה עליה. היום יש בעסק עשרה אנשי צוות שמעבירים מפגשים בכל רחבי הארץ. לאחרונה נפתחה גם מחלקה ייעודית לנשים וילדות, שמתמחה במסיבות רווקות, ערבי גיבוש לנשים וימי הולדת קונספט לבנות.
זה היה קל כמו שזה נשמע?
"לא, זה התהווה לאט לאט, וגם השתנה תוך כדי תנועה. בהתחלה הרגשתי שאני לא פונה לקהל כולו. הייתי מגיעה להפעלה ורואה אנשים שמאוד נהנים, אבל גם כאלה שמרימים גבה ולא מתחברים, וזה תסכל אותי. אז עשיתי קורס משמחים מוסמכים וקיבלתי עוד כלים. היה לי חשוב להגיע לכולם. היום אני יכולה להגיד בפה מלא שאין אחד שלא נהנה מההפעלה. זה מדבר לכולם, מצחיק ומקשר בצורה יוצאת דופן".
אלה, הבת של עדי, מתפקעת מצחוק בהפעלה. צילום: שלומי בנילוז
יש אירוע שזכור לך במיוחד?
"מבחינתי כל אירוע הוא עולם ומלואו. מספיק לי לראות את כולם צוחקים ונהנים בשביל להרגיש שאני עושה משהו מיוחד. לאחרונה קיבלתי טלפון ממנהלת מרחב של אחת מקופות החולים המובילות ששמעה עליי וביקשה לבדוק אם אוכל להעביר ערב לצוות הרופאים והאחיות. היא שיתפה אותי בחששות שלה כי לא הייתה בטוחה שאני זה מה שהם מחפשים, פחדה שערב לא יצליח. הבטחתי לה שיהיה בסדר, והיה הרבה יותר מבסדר. לראות רופאים ואחיות יוצאים מהשגרה, משתטים, מאלתרים ופשוט משתחררים ונהנים זה מדהים. לפני מספר חודשים עשיתי גם אירוע במשפחה שלי, שמבחינתי היווה איזושהי תפנית וציון דרך. אבא שלי חגג יום הולדת והחלטתי לעשות משהו מיוחד, שילוב של מבוגרים וילדים. האמת שעד אותו אירוע לא חשבתי שזה יכול ללכת ביחד וגם מאוד חששתי שהמשפחה שלי לא תשתף פעולה. לשמחתי, טעיתי. זאת הייתה הצלחה מסחררת שגיבשה אותנו מאוד, וגם למדתי דרכה שאפשר לשלב מבוגרים וילדים וליצור חיבור מיוחד".
אז לסיכום, צוק איתן היה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לך?
"לחלוטין. זה המסר שלי מכל הסיפור הזה: לפעמים החיים מובילים אותנו לסיטואציות מאוד לא קלות. צוק איתן טלטל את חיי, והבנתי שהחיים קצרים מדי כדי לחלום. צמחתי מתוך הקושי והמשבר, עם המון אמונה וחיבור למה שבאמת רציתי לעשות. לעבוד במשהו שמשמח ומעצים אנשים, זאת תחושת סיפוק אדירה. העובדה שהעסק שלי צומח ומתרחב מעידה על כך שהשמחה הופצה, אין זכות גדולה מזאת".
