את השף מיקי סויסה אין צורך להציג, הוא כבר מזמן הפך לשם דבר בתחום הקולינריה בעיר. שמן של המסעדות שהחזיק וניהל נודע למרחקים, וסדנאות הבישול שהוא מעביר כבר שנים הפכו לפופולאריות ומלאות עד אפס מקום. אבל האיש והמטבח הסתיר בתוכו סוד קטן שנוצר במהלך מבצע צוק איתן, הלך ותפח בתוך פתקי התזכורות במכשיר הטלפון שלו ולאחרונה יצא לאוויר העולם בדמות שיר חדש שכתב, ואותו הלחין ומבצע הזמר האשקלוני הצעיר שי הראל.
חיבור אשקלוני נפלא. סוייסה והראל. צילום: אורי קריספין
למעשה, הפעם הראשונה שבה כתב סויסה הייתה בכיתה ה', זה נמשך בכל תקופת מלחמת המפרץ, נגמר יחד עם המלחמה ונשכח מלבו. "בצוק איתן ישבתי בבית שלושה חודשים כי לא הייתה עבודה והרגשתי שמשהו בתוכי בוער. לקחתי דף ועט וכתבתי את השיר הראשון שלי על שלושת הנערים החטופים", משחזר סויסה, "כשסיפרתי את זה אחר כך לאימא שלי היא הזכירה לי את השירים שכתבתי במהלך מלחמת המפרץ, מסתבר שהיא גם שמרה אותם, ואני בכלל לא זכרתי את זה. אני משער שזה לא מקרי שזה פרץ החוצה פעמיים דווקא בתקופות של מלחמה". במשך תקופה ארוכה כתב סויסה למגירה, או לאייפון ליתר דיוק. אף על פי שהוא מוקף באנשים שעוסקים במוזיקה, החשיפה של החומרים הייתה לא קלה עבורו.
אתה יכול להסביר את הקושי הזה?
"אתה מרגיש מאוד חשוף, ולכן היה לי מאוד קשה לתת לאנשים לקרוא את החומרים. כשעשיתי את הצעד הזה סוף-סוף נתתי להם את החומרים בחיל ורעדה, מאוד פחדתי מהתגובות".
על מה אתה כותב?
"על הכול, אין משהו ספציפי שמוציא ממני את הכתיבה. מאז שזה התחיל קשה לי לעצור את זה, אפילו משפט שזורק טבח במטבח יכול לעורר אצלי משהו, אני הולך לצד וכותב. זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני פוקח עיניים בבוקר, הכתיבה הפכה למשהו שהוא מאוד מרוקן עבורי".
גם במטבח, הולך לצד וכותב. מיקי סוויסה. צילום: אורי קריספין
"פעם היה אכפת לי מה אנשים אומרים"
התגובות שקיבל סויסה היו חיוביות ומפרגנות, ומהר מאוד הוא כבר התחיל לחשוב צעד אחד קדימה. "תהיתי מה אני יכול לעשות עם זה, אני בן אדם פרקטי שאוהב לראות תוצאות, לא יכול לשבת ולחכות שמשהו יקרה. נוצר קשר בין שי לביני, הוא היה אז מלצר אצלי, וגיליתי אדם מחונן מבחינה מוזיקלית, שעושה דברים מדהימים. הוא ביקש לראות טקסטים שלי, שלחתי אחד ועוד אחד ופתאום קיבלתי סקיצה לשיר 'חזרתי לחיות'".
מה מרגישים כששומעים בפעם הראשונה?
"המילים שכתבתי הפכו לשיר, וזה היה רגע מאוד מרגש, הרגשתי שזו סוג של יציאה מהארון. שנים שמרתי את החומרים שלי קרוב ללב, ופתאום זה נחשף. זה כמו בלון שאף אחד לא ניפח, ואז בא מישהו שניפח אותו וגרם לו לעוף. לא דמיינתי שזה יכול לצאת החוצה בצורה כזאת. במהלך השנים פגשתי כמה וכמה אנשים שעוסקים בתחום, והיו ניסיונות לשיתופי פעולה, אבל עם שי היה חיבור אחר. מעבר לזה שהוא זמר מחונן ומלחין מטורף, שנינו רעבים למשהו ורוצים שזה יעוף קדימה".
שמר את החומרים קרוב ללב. מיקי סוויסה. צילום: אורי קריספין
חשוב לך לדעת מה אנשים חושבים?
"פעם היה אכפת לי ממה שאנשים אומרים, היה לי חשוב שיגידו עליי את הדברים הנכונים, את אלה שאני רוצה לשמוע, ולא יכולתי לקבל ביקורת. היום אני מבין שאני לא יכול לרצות את כולם ולקלוע לטעם של כולם, כמו במטבח ככה גם במוזיקה. אני עושה את הטוב ביותר שאני יכול ויודע שמבחינתי זה הכול".
על מה השיר?
"קשה להסביר שיר, זה כמו לנסות ולהסביר בדיחה. אני כתבתי אותו על התקופה האחרונה שעברתי, בדיוק על התהליך הזה שאני מספר עליו עכשיו. 17 שנה הייתי תקוע במטבח, לא האמנתי שאני יכול לעשות משהו אחר, ופתאום גיליתי משהו חדש והרגשתי שאני חוזר לחיות. יש שם משפט שאומר 'את רוצה מסיבות בשעות הקטנות, אני בורח משם, חזרתי לחיות', אני כתבתי את זה על המטבח, על היכולת הזאת שמצאתי בעצמי פתאום להגיד 'די', לעצור, לנשום ולא להשקיע את כל כולי במטבח, למתן את זה. ואז מישהו בא ואומר לי שהוא עבר גירושין, וזה משפט שמאוד דיבר אליו. כאן הבנתי את הקסם, אתה יכול לכתוב מהמקום הכי אישי שלך, אבל זה ייגע בכל אדם במקום אחר. ברגע ששיר יוצא הוא כבר לא שלי, אני נפרד ממנו ומשחרר אותו, וכל אחד יבין אותו איך שהוא רוצה".
חותך בבשר החי. צילום: אורי קריספין
סויסה לא נעצר כאן, הוא נרשם לסדנת כתיבה של הפזמונאי נועם חורב, שנמשכה ארבעה חודשים, והחל ללמוד לנגן על גיטרה. "הסדנה של נועם העשירה וליטשה אותי, ולמדתי ממנה הרבה. הכתיבה הפזמונאית היא אחרת, היא נכתבת כך שהשיר כבר מולחן לך בתוך הראש. אחד מהחברים הכי טובים שלי הוא אבי אוחיון, שכתב את הלהיטים הכי גדולים לזמרים המובילים. שלחתי את החומרים גם לו וביקשתי פידבקים. ואז הרגשתי שאני תקוע כי אני לא יודע לנגן ותלוי באנשים אחרים, אז לקחתי גיטרה והתחלתי ללמוד מהיוטיוב, בהמשך נרשמתי לקורס. אני עדיין לא יודע להלחין, אבל גם דודו אהרון, שמלחין 90 אחוז מהשירים שלו, עושה את זה למרות שהוא לא יודע לנגן באף כלי. הוא מקליט את עצמו שר וכשמגיע הרגע וצריך להפוך את זה לתווים ואקורדים הוא מעביר את זה לאדם שמדבר את השפה הזאת".
לאן זה יגיע?
"אני לא יודע, אבל הבנתי על עצמי שבכל פעם שאני עושה משהו חדש במקום ליהנות ממנו, להתרפק ולהגיד 'איזה כיף', אני שואל את עצמי 'מה, זהו?' ומציב כל פעם רף נוסף, אתגר חדש. הגעתי למסקנה שאני אדם שאוהב שהאדמה רועדת לו מתחת לרגליים, כל יום צריך לקרות לי משהו חדש. אני תמיד מחפש עוד שיא להגיע אליו, אז בטח יש עוד דברים שאפילו לא גיליתי".
"הקיסריה הפרטית שלי"
סויסה (39), נשוי לנטלי ואב לרון (11.5) ומיקה (5.5), חי ונושם בישול מאז שהוא זוכר את עצמו. "הייתי חוזר מבית הספר ומבשל צהריים. גדלתי בבית מרוקאי שהיה מלא באוכל, סבתות שמבשלות וניחוחות של אוכל שליוו אותי כל חיי. תמיד הייתי בסביבת מטבח, אבל לא תמיד ידעתי שזה מה שאני הולך לעסוק בו בחיי".
זה התפרץ בגיל 19. לאחר הגיוס לצה"ל הוא שבר את הרגל, יצא לחופש מחלה וכשחזר הורידו לו את הפרופיל, והוא שובץ כטבח באחד הבסיסים. "שם הבנתי שזה זה. עשיתי שירות של שבוע-שבוע, כשגם בשבוע שלא הייתי במטבח בבסיס עבדתי במטבחים", הוא מספר.
כשהשתחרר ניסה עדיין להדחיק וחיפש מקצוע "רציני" יותר, כזה שיתקבל טוב בעיניי הסביבה. הוא התלבט, לבסוף נרשם ללימודי מינהל עסקים במכללה, אך הנפש שלו לא מצאה מנוחה. "הרגשתי שאני חייב לעשות מה שאני אוהב, ללכת עם הלב שלי. דיברתי עם נטלי, שהייתה אז חברה שלי, ואמרתי לה שאני מרגיש שהמסלול שבו בחרתי לא בשבילי. היא אמרה שאעשה רק מה שאני אוהב, אז ביטלתי את הרישום, את דמי הרישום לא קיבלתי בחזרה, אבל הרגשתי שלם", הוא צוחק.
סוויה והראל. צילום: אורי קריספין
הוא נרשם ללימודי בישול בבית הספר תדמור, בהמשך עשה סטאז' במסעדה של אידי באשדוד ולאחר מכן ניהל והחזיק את כל המסעדות המובילות באשקלון וערך אירועים פרטיים. בשנת 2007 רשם נקודת ציון נוספת בקריירת הבישול שלו ופתח מסעדה במדריד. כעבור שנה וחצי חזרו בני המשפחה ארצה.
מה קרה שם?
"פתחתי מסעדה עם שני חברי ילדות מישראל. נחשפתי שם לתרבות אחרת, למדתי המון דברים על אוכל וקולינריה, החכמתי. למרות שזאת לא הייתה מסעדה כשרה, הבאנו לשם גם טעמים ישראליים. זאת הייתה מסעדה כיפית ומעניינת, וקיבלנו פידבקים חיוביים. הבן הגדול שלי היה אז בן שנה וחצי, והגן הראשון שהוא נכנס אליו היה במדריד, למרות שזה היה גן יהודי לא דיברו בו עברית והוא עבר סוג של משבר, וגם אנחנו ביחד איתו. בסופו של דבר הוא התאקלם, אבל הגיעו קשיים ממקומות לא צפויים, לא אישרו לנו את השהייה שם ובמקביל התחיל בארץ מבצע עופרת יצוקה, אז הרגשנו שזה לא הטיימינג הנכון".
זה היה סוג של חלום שהתנפץ?
"כן, לגמרי. יחד עם זאת, לא הייתי מוותר על החוויה הזאת, היא הייתה מעניינת ומיוחדת במינה, ולא משהו שאני לוקח כמובן מאליו. בתוך תוכי אני יודע שיום יבוא ואני אעשה את הצעד הזה שוב, אולי במדריד, אולי במקום אחר. אני מדמיין את עצמי עושה את זה שוב, בגדול".
הם חזרו ארצה, וסויסה צלל שוב אל תוך העשייה, בעיקר התמקד בהדרכות וסדנאות בישול, שאותן הוא מכנה "הקיסריה הפרטית שלי". "זה כמו לשים את שלמה ארצי או אייל גולן להופיע מול 20 אנשים חשובים מאוד. למרות הניסיון שלהם, הביטחון והשם, אין לי ספק שהם יתרגשו. ככה אני מרגיש, אנשים משלמים כסף כדי לראות אותי וללמוד ממני, זה עד היום מביך אותי ובלתי נתפס. אז אני רוצה לתת להם הרבה מעבר, זאת הופעה של ממש. אחרי שלוש שעות כאלה אני חוזר הביתה מפורק".
במהלך הריאיון מוצא סויסה לא פעם את נקודת הממשק בין המוזיקה לאוכל, כמעט בלי לשים לב הוא מדמה סיטואציות וממשיל. זאת כנראה גם הסיבה שבאופן טבעי וכמעט בלתי נשלט הוא משלב בימים אלה את שני הדברים. "בן אדם שיוצר לא יכול להיות מוגבל רק לתחום אחד, הוא תמיד יתחבר לכיוונים נוספים שנותנים ליצירתיות שלו לבוא לידי ביטוי. בישול זאת יצירה, הטעמים, ההרכבה, הצבעים, הסגנונות, הטקסטורה וככה גם שירה, ציור, פיסול, ריקוד".
"בריאליטי מתבססים על סיפור חיים סוחט דמעות"
ב-14 השנים האחרונות הוא כותב גם מדור אוכל שעושה בימים אלה מעבר ל"כאן דרום". גם זה התחיל מתוך רצון לגעת באנשים ולהגיע לכמה שיותר לבבות, או פיות. "זה כמו שאתה כותב שיר ואתה רוצה שיגיע וייגע באנשים. כיף לדעת שמישהי יושבת בבית ביום שישי, קוראת את המדור, עורכת קניות בהתאם ומכינה לפי המתכון שלי. בסופו של דבר האוכל שלי נמצא שם עם המשפחה על שולחן השבת, בעיניי זאת זכות. בהתחלה כתבתי באוויר, אבל לאט לאט התחלתי לפגוש את האנשים האלה, לשמוע תגובות, בעיות שנתקלו בהן, שאלות. ואז ביקשתי שיצרפו למדור את מספר הטלפון שלי, וכך כל יום שישי אני מוצא עצמי עונה לטלפונים, עוזר ומכוון. אנשים אומרים לי שאני משוגע, אבל אני מרגיש שזה מחובתי. אני לא יכול לנטוש את מי שמבשל מתכון שלי רגע לפני שבת, אני מרגיש שזה תחת אחריותי. אז נכון שאהרוני לא יכול לפרסם את הטלפון שלו ב'ידיעות', אבל אני פה באשקלון ויכול להרשות לעצמי לעשות את הדבר הזה עבור האנשים שקוראים אותי, אני עושה את זה באהבה גדולה".
מיקי סוויסה בפעולה. צילום: אורי קריספין
לא מזמן הוא גם ניסה את מזלו בתכנית הריאליטי "משחקי השף", ולמרות שלא הגיע רחוק כמו שציפה, הוא עדיין לא שולל להשתתף בזה שוב. "לריאליטי צריך לבוא ממקום נכון ולהציב מטרה. אני רואה שמגיעים אנשים צעירים שמקבלים חשיפה גדולה, אבל הכתפיים שלהם לא מספיק רחבות כדי לסחוב אותה. ברגע שכבות המצלמות וכלום לא קורה – הם קורסים. הבעיה בתכניות הללו שהן הרבה פעמים מתבססות על סיפור חיים סוחט דמעות, ואז כשהם יוצאים משם הם אבודים".
מאיזה מקום אתה באת?
"קודם כול הגעתי בשל נפשית, להצלחה וגם לכישלון. להיות שף זה הרבה מעבר ללדעת לבשל, זה אישיות. ידעתי שגם אם אני לא אצליח להתקדם בתכנית, אני יודע מה אני שווה, וזה לא אומר כלום מבחינתי ולא ישבור אותי. באותה תקופה לימדתי באורט אדיבי, והם ביקשו ממני להביא איתי תלמיד שלי ולא הסכמתי להקריב ילד שאני אוהב על מזבח הריאליטי, לא רציתי שיחוו את תחושת הכישלון בגיל צעיר כל כך. בסופו של דבר אני המבקר הכי גדול של עצמי, ולמרות שאני בדרך כלל עמוס בביקורת, יצאתי משם עם הרגשה שעשיתי את הכי טוב מכל מי שהיה שם".
אז תהיה עוד פעם כזאת?
"אני לא יודע, אבל אני לא פוסל. בסופו של דבר כששאלו אותי למה אני צריך את זה, אז המטרה היא להגיע לכמה שיותר אנשים. כשמישהו מכין את האוכל שלי אני מרגיש שתקעתי יתד בעולם. אני מוכן לבוא ולבשל שוב, אבל להתמקד רק בזה ולא בסיפורים מסביב".
"גם לשומרי הכשרות מגיע גורמה"
לפני כשנה נכנס סויסה כשותף במסעדת פרנקו, שעברה בתקופה האחרונה מתיחת פנים ויזואלית ושינתה תפריט. "להחזיק מסעדה בבעלותך זה לא פשוט, כי בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מתעסק יותר במסביב ופחות בבישול. זאת עבודה מול המון גורמים, ואני מודה שלא בכול אני מבין. ולכן כשקבוצת אנשים חוברת יחד זה עובד נהדר, כי כל אחד מתפעל את החלק שהוא מבין בו ומנווט לפי הידע המקצועי שלו".
"להחזיק מסעדה בבעלותך זה לא פשוט". מסעדת פרנקו. צילום: אורי קריספין
אז מה עשיתם שם?
"קודם כול המקום שינה את פניו לחלוטין, והיום אי אפשר לזהות את המסעדה של פעם. זה היה בניין ישן ועיצוב מיושן, אז התאמנו הכול לימינו. בניתי תפריט חדש, אבל השארתי דף שלם תחת הכותרת 'לא נגענו', עם המנות שהלקוחות הכי אהבו. הוספתי דגים, ויש תפריט שלם רק של אוכל אסיאתי. בכובע השני שלי אני השף של חברת 'מזרח ומערב', שמשווקת חומרי גלם אסייתיים, ואני מאוד מחובר למטבח הזה, הוא צבעוני, אמוציונלי ומאוד מטלטל".
מהמסעדה הלא כשרה במדריד פתאום אתה בד"צ.
"כן, אני מאוד מחובר לדת ואוהב אותה, יש בה הרבה מאוד דברים טובים ומקסימים, אבל אנשים לוקחים אותה למקומות שלהם והורסים אותה. אני מבשל הכול ולכולם, ברמה האישית אין לי בעיה לעבוד עם חומרי גלם שאינם כשרים, אבל כשאני מכין אוכל כשר אני נאמן ללקוח ב-100 אחוז. היום קל יותר לבשל כשר, כי הנגישו את כל המוצרים מהמטבח האסייתי לשומרי הכשרות. מגיע גם לשומרי הכשרות אוכל טוב, איכותי וגורמה, זה לא פוגע בטעם".
עם הבשר הכשר בפרנקו. צילום: אורי קריספין
הקהל האשקלוני קצת מקובע, לא?
"לא. הקהל לא מקובע, מי שמקובע אלה השפים. צריך לגרום לבן אדם להיפתח ולטעום, אחרת אתה מוותר עליו מראש. אני מכיר אנשים שלא נגעו בסושי, והיום מגיעים באופן קבוע כדי לאכול אצלנו. אני לא אשקר, בהתחלה פחדתי כי זה דורש תעוזה, אבל הוכחתי לעצמי שלא טעיתי בתחושות. אני שמח להביא את האוכל הזה אלינו הביתה, והפידבקים שאנחנו מקבלים נהדרים. אנשים מקבלים את הצלחת ונפתחות להם העיניים, הם מופתעים לטובה. נכון שיש את המנות האלה שאנשים מחוברים אליהן ומזמינים תמיד, אבל זה כמו באהבה, ברגע שהיא נגמרת, אז אתה לא מבין איך היית שם. האוכל היחיד שאנחנו נשארים נאמנים אליו כל החיים זה אוכל של אימא, לא בגלל שהוא הכי טעים בגלל שהוא מחזיר אותנו הביתה, לילדות".
מה אתה הכי אוהב לבשל?
"בעבודה אין משהו שאני הכי אוהב, אני מבשל הכול וכל יום יכול לבשל משהו אחר. זה מה שמכניס לי הרבה עניין, אני לא יכול להתמקד עד סוף ימיי במשהו אחד. כששף אומר שהוא מבשל רק גורמה זה משהו שאני לא יכול להבין, אני אכין גם מנת שווארמה ב-30 שקל ואשקיע בה לא פחות מאשר בכל מנת גורמה אחרת. אבל בסוף-בסוף אני הכי אוהב להכין שניצל וספגטי לילדים שלי".
שי הראל: "נוצר בינינו חיבור"
שי הראל, זמר צעיר מאשקלון, מספר על החיבור שלו עם מיקי סויסה, מה שהוליד את השיר הראשון של שניהם שרואה אור, של מיקי ככותב ושל שי כמלחין ומבצע.
שי הראל. צילום: אורי קריספין
"ברגע שמיקי נכנס לאולפן שלי, נוצר בינינו חיבור", מספר הראל, המבצע והמלחין של השיר "חזרתי לחיות". "אני בעצמי כותב טקסטים, אבל בחרתי שהשיר הראשון שאני אוציא יהיה שיר שלו, אני חושב שזה אומר הכול. תמיד יש הערות, אבל בסופו של דבר ברגע שהלחנתי את השיר אמרתי למיקי, 'זה שלי', ואני מאוד אוהב את התוצאה".
סוויסה והראל. צילום: אורי קריספין
הראל (27) הוא זמר בתחילת דרכו, הוא שר אמנם מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל לקח הרבה זמן עד שהתגבש והחל לשיר מול קהל. "בגיל 23 נגעתי בפעם הראשונה בקלידים והוקסמתי", הוא מספר "למדתי לנגן לבד וליוויתי אינספור זמרים בהופעות. הסתכלתי עליהם מהצד, למדתי איך זה עובד, והבמה קרצה לי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: למה לא בעצם? אני יודע מה יש לי להציע, אז יאללה ניתן בראש".
היום הראל מופיע באירועים, חתונות, בריתות וערבי טברנה. במקביל פתח לפני כשנה אולפן הקלטות מקצועי. "במקור לא תכננתי שזה יתפתח ככה, אבל עם האוכל בא התיאבון. אז התחדשתי בציוד הכי טוב ומתקדם, הפכתי את המקום לאקוסטי, וזה הפך לאולפן מקצועי ברמה הכי גבוהה שיש".
שי הראל. צילום: אורי קריספין
הוא מקליט זמרים, עושה עיבודים ומנגן כמעט על כל כלי אפשרי. בקרוב צפוי להוציא סינגל שני. "זה יהיה משהו קצבי ומקפיץ, שיתאים לרחבת הריקודים. התחום הזה לא קל וכדי לקדם שיר צריך הרבה מעבר לכישרון. כרגע אני משקיע את כל המשאבים שלי, גם הנפשיים וגם הכספיים, ביצירה. אני מאמין שבסוף נגיע רחוק".
