חזרה בתשובה ויציאה מהארון: חיי התהפוכות של בר טל

ייתכן שמי שמכיר את בר טל מהעבר קצת יתקשה לזהות אותה היום. את הגרביונים, החצאיות הארוכות והחולצות המכופתרות החליפו ג’ינס וטישרט, והיא השילה כמחצית ממשקל גופה. אבל השינוי החיצוני שעברה טל, גדול ככל שיהיה, הוא שולי לעומת התהפוכות והטלטלות הנפשיות שהספיקה לחוות על אף גילה הצעיר.

בר טל בגרסה הנוכחית. צילום: אורי קריספין

היא רק בת 23, וסיפור חייה יכול בקלות להפוך לתסריט של סדרת דרמה, אבל זאת המציאות שבה היא חיה, מציאות שעולה הרבה פעמים על כל דמיון. עכשיו היא איגדה את כל השנים האחרונות של חייה לספר ששמו "לכתוב כאילו אף אחד לא קורא", והיא אכן כתבה ולא תכננה, אפילו לרגע, שיום יבוא ומישהו ייכנס עמוק לתוך נבכי נשמתה. ובכל זאת, זה קרה.

“הכתיבה תמיד הייתה נר לרגליי, מעין מקום המפלט שלי, המקום הבטוח”, היא אומרת. “בגיל 11 כתבתי את היומן הראשון, מכתבים שכתבתי ליצור דמיוני שהיה קיים בתוכי ועזר לי להתמודד עם סיטואציות שנתקלים בהן בגיל הזה. דווקא קראתי ביומן הזה לא מזמן, והוא גרם לי לחייך. כתבתי על בנים, על הקשיים בלימודים ואפילו על שן חדשה שצמחה לי. כשראיתי אותו זה חיבר אותי ישר למקום שבו אני נמצאת היום, הספר הזה הוא אבן דרך מאוד משמעותית בחיים שלי”.

“חיבור עמוק של קדושה”

בר נולדה למשפחה חילונית ובגיל 14.5 החלה להתקרב לדת בעקבות שאלות רבות שהציפו אותה והיא לא מצאה עליהן תשובות. “היה לי ראש מאוד בוגר וחיפשתי משמעות, למרות שמדובר בגיל צעיר יחסית. התחלתי ללכת לשיעורי תורה, למרות שהייתי נורא סקפטית וצינית, לא באמת חשבתי שאמצא שם את התשובות שחיפשתי”. בתוך חודשים אחדים נשאבה טל לעולם הזה והפכה למה שהיא מכנה "חרדית למהדרין".

מצאת את התשובות שחיפשת?
“לא. לא קיבלתי תשובות חד משמעיות, אבל כשנכנסתי לעולם הזה מאוד התחברתי. תמיד האמנתי בבורא עולם, אבל כשראיתי כמה זה כיף להיות דבוקה בו, מצאתי את עצמי. ברגע שאדם נכנס לפאתי התורה, מבין את העוצמות של הקדוש ברוך הוא ויורד לנבכי הנפש של עצמו, נוצר שם חיבור עמוק של קדושה ושמחה אמיתית. זה משהו שלא ניתן להסביר אותו במילים, מי שלא חווה זאת לא יבין לעולם”.
היא שינתה את אורח חייה וחזותה מהקצה אל הקצה, הקדישה את כל זמנה ללימוד תורה וביקשה מהוריה לעזוב את הלימודים וללכת למדרשה.

איך הם הגיבו?
“באותה תקופה הייתי קפטנית של נבחרת כדורעף, בשיא הפריחה שלי, ונאלצתי לעזוב הכול. כל מה שלא קשור לתורה נדחק. ניסיתי גם להתקבל לבית ספר חרדי, אבל לא התקבלתי כי אני לא חרדית מבית. אז המשכתי להגיע לבית הספר, לבושה כחרדית, עם עיניים ברצפה, ובהפסקות העברתי שיעורי תורה לחברות. ביקשתי מההורים שיתאימו את אורח החיים שלהם לשלי, והם לא הסכימו. הם מאוד דאגו לי, והיו בבית מלחמות ענקיות סביב הנושא הזה, מאבקים בלתי פוסקים. הלכתי הכי קיצוני שאפשר, ולהם היה מאוד קשה להתמודד עם זה”.

בר טל כשהיתה חרדית. צילום מהאלבום הפרטי

עם חצאית ארוכה במחששה

לאחר כשנה וחצי של מאבקים הבינה בר שזאת לא הדרך ושינתה גישה. “הייתי צריכה לשלב את המלחמות האלה עם כיבוד אב ואם, וזה לא הסתדר ולא נתן לי מנוח, אז הרפיתי קצת. ברגע שזה קרה משהו השתחרר גם בהם, וזה החל להתמזג באופן פנטסטי. הם כיבדו אותי במסגרת הגבולות שלהם, ואני אותם”, היא אומרת.

היא התמסרה לדת באופן טוטאלי, ועם הזמן החלה להעביר שיעורי תורה לבנות אחרות, בגני שעשועים, בכניסה לבית הכנסת ובמקומות מאולתרים אחרים. בגיל 17 גם יצאה לדייט הראשון שלה. זאת הייתה פגישה עם בחור חרדי שהכירו לה בשידוך, אבל בשבילה זו הייתה פגישה אחת יותר מדי. באותה תקופה קרה גם האירוע הראשון שטלטל אותה מעט והפך לסדק הראשון במערכת היחסים שלה עם הדת.

“הייתי מאוד קרובה לרב של המדרשה, ואני חושבת שבנות אחרות די קינאו בי על כך”, היא מספרת, “אז הן הלכו וסיפרו עליי ועליו כל מיני דברים שקריים, כי הן ידעו שזה יהרוס, וזה אכן הרס. זה היה משהו שנתן לי את הכאפה הראשונה. מה שהחזיק אותי בתוך כל הדבר הזה היה הקרבה לרב, העשייה למען הבנות והחברות, ופתאום הוא התרחק, והכול התחיל קצת להתפורר. זה היה אירוע שגרם לי קצת ללכת אחורה. הרמתי את המבט בבית הספר ואפילו התחלתי לשבת עם הבנים במחששה. הייתי שם עוף מעט מוזר, עם החצאית הארוכה שלי והחולצה המכופתרת”, היא צוחקת.

מי בא למחששה? בר טל עם הסיגריה. צילום: אורי קריספין

“זום על העיניים”

בר סיימה את בית הספר, החלה שירות לאומי בלשכת ראש העירייה והמשיכה לשמור על אורח חיים חרדי ולהעביר שיעורי תורה לבנות. היא הייתה עבור רבות מהן דמות לחיקוי, אוזן קשבת ומקום בטוח, שבו קיבלו תמיכה וחיבוק. ולכן לא הופתעה כשקיבלה יום בהיר אחד שיחת טלפון מאחת הבנות שביקשה ממנה פגישה דחופה. “הייתי בעירייה, והיא הייתה מאוד נסערת וביקשה שאעזוב הכול וארד לדבר איתה. כמובן שירדתי. ישבנו לדבר, והיא סיפרה לי שהיא הכירה מישהי לסבית, והמפגש הזה ערער ובלבל אותה. היא אמרה שהיא יודעת שאין סיכוי שהיא כזאת ושהרגשות שלה מפחידים אותה. אמרתי לה שאני אתפלל עליה, כדי שתצא מהמחלה הארורה הזאת והבטחתי לה שיהיה בסדר”.
כעבור שבועיים סיפרה לה החברה שהתפילות כנראה לא ממש הועילו ושהיא בזוגיות עם אותה בחורה וביקשה מטל שתעשה משהו כדי להרחיק אותה ממנה. “אמרתי לה שתיתן לי את מספר הטלפון שלה, ואני אדבר אל ליבה”, היא אומרת.

התכתבויות שהפכו לזוגיות. בר טל. צילום: פייסבוק

כמה שעות לאחר מכן, כמובטח, היא שלחה הודעה לבחורה וביקשה ממנה שתרפה מחברתה. קרוב לחמש שנים עברו מאז אותה הודעה, וטל עדיין זוכרת היטב את כל השתלשלות ההתכתבות ביניהן, התכתבות ארוכה שממנה נולדה אהבה חדשה, ונפתח בפניה עולם אחר שהיא לא הכירה ולא חשבה שהיא חלק ממנו.

“שלחתי לה את ההודעה בארבע בצהריים והייתי צמודה לוואטסאפ עד שש בבוקר. דיברנו על הכול, ושאלתי אותה על הנושא של אישה ואישה, לא ממקום שיפוטי ודתי, אלא כי זה פתאום נורא סקרן אותי. עד אז לא הצלחתי להבין בכלל איך שתי נשים יכולות להתמזג ללב אחד”.

השתיים המשיכו לנהל קשר וירטואלי, שגלש מהר מאוד מעבר לחברות תמימה בין שתי נשים, וגם בר ידעה זאת היטב. “היא שלחה לי תמונה שלה, עשיתי זום על העיניים שלה והרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם. כן, אני יודעת שזה נשמע קלישאה, אבל ככה זה היה. עבר חודש, בזמן הזה היא והחברה כבר נפרדו, והיא כל הזמן לחצה שניפגש, אני פחדתי. הבנתי שהתאהבתי בה ברמות מטורפות, משהו שמעולם לא הכרתי קודם ולא יכולתי לדמיין שיקרה לי, בטח שלא עם אישה. היא ממש חיזרה אחריי, הייתה מגיעה למקומות שהייתי בהם ומשאירה פתק או שוקולד או גם וגם והולכת. היא התחננה שניפגש, אבל אני לא רציתי. הייתי חרדית, לא רציתי שהיא תראה אותי ככה וגם פחדתי, לא ידעתי איזו בר אני אפגוש בתוך הסיטואציה הזאת והייתי מבועתת רק מהמחשבה על כך”.

תשוקה אמיתית. צילום: אורי קריספין

מתי נפגשתן לראשונה?
“חודשיים אחרי שהתחיל הקשר הסכמתי. היא הגיעה מאשדוד לתחנה המרכזית באשקלון, ואני לבשתי טייץ שהיה זרוק לי בארון מאז ימי החילוניות שלי. באתי לפגוש אותה ונסענו לים. ישבנו בחופית, דיברנו, צחקנו ובכינו ואז התנשקנו. ואני, בחורה חרדית שלא זוכרת בכלל מה זה מגע בין בני אדם, הרגשתי לראשונה מה זו תשוקה אמיתית”.

זאת בעצם הייתה גם הפעם הראשונה שהורדת את החצאית?
“כן. בתחושה שלי ברגע שלבשתי בגדים של חרדית, אז הקרבה שלי לקדוש ברוך הוא הייתה נורא גדולה. הרגשתי שאני חייבת להוריד את הבגדים האלה כדי להדחיק את המחשבה שאני עושה משהו לא בסדר. זאת הייתה התחבטות עצומה, אבל כשהורדתי את החצאית, באופן מפתיע לא הרגשתי ייסורי מצפון. הסתכלתי במראה ואמרתי, ‘או קיי, אני בסדר’, והרגשתי נורא שלמה”.

“החצאיות הפכו לקצרות”

השתיים החלו לנהל מערכת יחסים רומנטית, ובר החלה לאט-לאט להשיל מעצמה את סממני הדת, ואת שיעורי התורה החליפו המועדונים והפאבים במרינה. “הורדתי את הגרביון, ואז גם החצאיות הפכו ליותר קצרות, ופתאום הרגשתי די בנוח לצאת עם מכנסיים לטיול עם הכלבה. הבנתי שכבר לא טוב לי בדת, זה לא המקום שלי. אני נורא אוהבת את הקדוש ברוך הוא, אבל אפשר גם אחרת”.

היא כינסה את החברות הקרובות שלה וסיפרה להן על מערכת היחסים החדשה. באופן בלתי צפוי ההודעה הדרמטית הזאת לא הפתיעה אף לא אחת מהן. גם הוריה החלו לשים לב שמשהו אחר קורה לה, אך פחדו לשאול. “פתאום הם ראו שאני יוצאת ומבלה, כבר לא קמה מוקדם בבוקר להתפלל שחרית, הלבוש שלי השתנה. הם הבינו שאני במקום אחר, אבל לא שאלו שאלות. השתניתי, ירדתי 25 ק”ג וקניתי בגדים חדשים, פשוט פרחתי”. הזוגיות הראשונה הזאת החזיקה מעמד שנה וחודש בדיוק עד שהוריה של בר גילו, ושתיהן לא יכלו לעמוד בלחץ שהופעל עליהן.

איך זה תגלה?
“בצורה לא נעימה. היה לי סיפור כיסוי קבוע, לפיו אני ישנה אצל חברה בזמן שהייתי אצל בת הזוג שלי באשדוד – היא הייתה כבר מזמן מחוץ לארון, והמשפחה שלה קיבלה אותי בצורה מוחלטת. אז יום אחד בזמן שהייתי אמורה להיות אצל אותה חברה, אימא שלי ראתה אותה בבית קפה. היא התקשרה אליי וביקשה שאגיד לה את האמת ואספר לה מה קורה איתי. לא ידעתי מה לענות. מרוב שנלחצתי חסמתי אותה בוואטסאפ וטסתי הביתה כדי לדבר איתה”.

מה אמרת?
“סיפרתי לה שאני בזוגיות עם מישהי. למען האמת אני חושבת שהם די חשדו כבר בשלב הזה, כי הבגדים החדשים שקניתי לא היו בדיוק נשיים, די גיליתי את הצד הגברי שבי. ולמרות זאת אימא שלי לא ידעה איפה היא קוברת את עצמה, לעולם לא אשכח את המבט שלה. באותה נשימה גם ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שזו סתם התנסות ושזה יעבור. אבא שלי לא ידע מזה כלום”.

סתם התנסות? בר טל. צילום: אורי קריספין

ליל הסדר אצל ההורים

בר הבטיחה לאימה שמערכת היחסים נגמרה, אך השתיים המשיכו לנהל זוגיות, ובת הזוג שלה אפילו הציעה לה נישואים. במקביל גבר הלחץ מצד בני משפחתה, לחץ שנתן את אותותיו גם על הזוגיות והביא בסופו של דבר לפירוקה. “אימא שלי סיפרה לאבא שלי, הם הגיעו לאינסטגרם שלה, וכבר אי אפשר היה להסתיר. ההורים שלי לא קיבלו את זה ועשו הכול כדי שהקשר הזה ייפסק. בסופו של דבר זה פגע בנו. מערכת היחסים הזאת הגיעה לאובססיה קשה והרס עצמי שלי”.

איך זה נגמר בסוף?
“הייתי בקניון עם ההורים שלי, ואחרי זה הייתי אמורה לנסוע אליה. כשיצאנו ביקשתי מאבא שלי שיוריד אותי בתחנה המרכזית, והוא אמר לי, ‘את לא נוסעת אליה, אני אוציא אותך מזה’. התפתח ריב קשה מאוד, בסופו ברחתי מהאוטו ונסעתי אליה. בתחנה המרכזית של אשדוד נערכה הפגישה האחרונה שלנו, היא אמרה שהיא כבר לא יכולה להתמודד עם הלחץ הזה, ושם זה נגמר”.

הפרידה הזאת הובילה את בר לדיכאון עמוק, היא הפסיקה לאכול, הורידה עוד קרוב ל-40 ק”ג, לא התקלחה וסירבה לצאת מהבית. בתום חצי שנה של משבר נפשי עמוק היא הצליחה להרים את עצמה ויצאה לדרך חדשה. “עברתי עם חברה לגור באילת, זה היה המהלך הכי טוב שיכולתי לעשות למען עצמי, ושם התחלתי תקופה חדשה ומסעירה לא פחות בחיים שלי. הכרתי מלא חברים חדשים וניהלתי שלושה סניפים של יוגורט בר, ושם הכרתי גם את האהבה השנייה של החיים שלי. גרנו ביחד ארבעה חודשים, זאת הייתה שוב מערכת יחסים מורכבת שידעה הרבה משברים ודרמות, למרות שהיא באה ממקום הרבה יותר בוגר ושלם. הבאתי אותה אפילו לליל הסדר עם המשפחה באשקלון”.

דיכאון אחרי פרידה. בר טל. צילום: אורי קריספין

איך הם הגיבו?
“קיבלו אותה מאוד יפה. אבא שלי אפילו דיבר איתה ושאל שאלות, ואני הסתכלתי עליהם והתמוגגתי מהצד. ההורים שלי עברו איתי ממצב קיצון אחד לאחר, ואני חושבת שהם די התייאשו ממני והבינו שאין להם יכולת לנהל אותי, אז הם זורמים כי אין ברירה”.

דיברת על זה עם אבא ישירות?
“לא. ניסיתי בעבר, אבל הוא בחר להתחמק מהנושא והנחתי לזה. יש בינינו חיבור נפשי מאוד חזק, ואני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נוח, אני מבינה ומקבלת. אימא שלי לעומתו מרגישה היום צורך לספר בכל מקום שאני לסבית, וזה גם אחלה. כולם כבר נמצאים במקום שהם הפנימו את זה, פשוט כל אחד בוחר להתמודד אחרת”.

“כתבתי כי זה המזור שלי”

גם הקשר הזה הסתיים עבור בר בשברון לב מאוד גדול. בת הזוג חזרה לעיר מגוריה, ובר נשארה באילת, פצועה ומדממת. “שוב מצאתי את עצמי באותה סיטואציה של פגיעה עצמית ודיכאון. המשפחה שלי גילתה שפגעתי בעצמי באופן דרסטי, והם החזירו אותי לאשקלון. למזלי המקום שבו עבדתי באילת פתח סניף במתחם המרינה החדש, אז מיד התחלתי לנהל אותו, וזה היווה עבורי מפלט מהכאב”.

הדבר הנוסף שהיווה עבורה מפלט ומזור תמידי היה הכתיבה. “במשך כל הזמן כתבתי. באמצע ריבים עצרתי לכתוב, הייתי מתעוררת באמצע הלילה כדי לכתוב או יוצאת לרגע מהמקלחת כותבת כמה שורות וחוזרת להתקלח. זה הדבר היחיד שעזר לי להתפכח במצבי קיצון. הכתיבה נתנה לי שלווה והצילה אותי מהמקומות הכי שפלים שהייתי בהם”.

וכך נולד הספר?
“כן. זה התחיל בפתקים קטנים שהייתי כותבת לעצמי בנייד, ואז יום אחד החלטתי להעלות אחד מהם לפייסבוק. זה מצחיק, כי עד אז חשבתי שזה די מטופש לשתף דברים אישיים בפייסבוק, לא הבנתי למה אנשים עושים את זה. אחרי ששיתפתי קיבלתי המון לייקים ותגובות והבנתי שאני מצליחה לגעת באנשים, אז המשכתי עם זה”.

לאחרונה החליטה בר לקחת את זה צעד אחד נוסף קדימה, איגדה את הדברים שכתבה לספר ופנתה להוצאה לאור. “הם אהבו את החומרים, ואני בתהליך עם הדסטארט כדי לגייס סכום של 30 אלף שקלים עבור הוצאת הספר דרך גיוס המונים. זאת התרגשות מטורפת, ממש כמו ילד שנולד”.

מאיפה הגיע השם "לכתוב כאילו אף אחד לא קורא"?
“מהמציאות. יש לי גם קעקוע של המשפט הזה על היד. כתבתי כי זה היה המזור שלי, בחיים שלי לא דמיינתי שמישהו יקרא את הדברים האלה. כתבתי את מה שהרגשתי וגם היום אני כותבת רק מה שאני מרגישה ומה שיוצא לי מהלב, לא מחפשת שאנשים יתחברו לזה. זה כל כך אמיתי שזה פשוט קורה לבד”.

אנחנו כן קוראים. הקעקוע על הזרוע של בר טל. צילום: אורי קריספין

מה בכל זאת עורר את הרצון שלך לפרסם את הדברים הכי אישיים?
“כתבתי כדי לחזק את עצמי ואז גיליתי שדברים שאני כותבת מחזקים אחרים ועוזרים להם. זאת הייתה הסיבה שהחלטתי לפרסם, כדי לעזור לאחרים ברגעים הכי קשים שלהם”.

איך היית מסכמת את כל המסע הזה שעברת?
“אין לי שום מילה רעה על הדרך שעברתי, בטח שלא חרטות. גם היום אני מאוד מחוברת נפשית לדת, אולי אפילו יותר ממה שהייתי בעבר. פשוט לא הצלחתי לסנכרן בין אורח החיים שלי לבין מה שהדת מצפה ממני. הייתי רוצה, אבל כרגע אני דבקה בקדוש ברוך הוא גם בלי לקיים את כל מה שקיימתי בעבר. אנחנו החברים הכי טובים. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת ומוקפת בחברים טובים וסביבה מאוד מחבקת. קורים לי היום המון דברים טובים שמחפים על כל הרע שהיה. אני הרבה יותר רגועה, שלווה ומאושרת”.

ארבעה קטעים מתוך הספר "לכתוב כאילו אף אחד לא קורא"

“חשבתי איך מצב הרוח שלך היום, ואם גם אצלך עברה המחשבה שקשה ככה לחיות בנפרד ממני. בדקתי אם השעון שלי עובד הבוקר, לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהלכת. אני לא מקבלת את זה שאת איננה, לא יכול להיות שידיים אחרות מגלות את החלקים הנסתרים בך. המחשבה שאת מתמסרת לאדם שהוא לא אני עושה אותי מלאת כעס. תמיד אמרת שאהבת אותי יותר מהכול, שאני ההצלחה שלך ושאני כל הלב. לא חשבתי שאתקל בגרסה שלך הולכת כנגדו”.

“זה בסדר שתזכרי איך עוצמת הכאב טלטלה אותך. לא תוכלי לבנות את עצמך כשאת מתעלמת מהכאב. תזכרי איך מצאת את עצמך במקום הכי שפל, איך בכית כל הלילה, שחברות שלך באו עד אלייך להסביר לך שלב שבור זה בסדר, זה קורה לכל אחד וכולם עוברים את זה, שצריך להמשיך הלאה. תזכרי שהתחלת להכאיב לעצמך, כאבים כאלה פנימיים, כשנזכרים רק בטוב שהיה לכם. אבל היי, אחרי שאת מסיימת עם משימת הזיכרונות, תסתכלי. תסתכלי איך את היום, בנית את עצמך וקיבלת תשובות על הסיבה שאתן לא יחד עוד. תביטי איך הרמת את עצמך לבד, מבלי שאף אחד באמת עשה את זה. תסתכלי שאת חיה. שם רצית למות. תסתכלי איך בבוקר את קמה ומזכירה לעצמך כל יום כמה טוב עשית לעצמך כשנטשת את אותו אדם. וכשאת מסיימת להסתכל, תעמדי מול המראה ותגידי תודה, כי רק בזכותך את חיה היום”.

“בא לי, בא לי שבאחד מהלילות את תשכבי לידי במיטה ותקראי את הספר לי. את תקראי שם הרבה אותך ובעיקר אותנו. ובא לי שתסתכלי עליי במבט הנבוך שלך, זה שהגדיר אותך מאז ומתמיד, שתתגאי כמו תמיד בדברים שאני כותבת עלייך, תחייכי אליי, תנשקי אותי בנשיקות הקטנות האלה שמבטלות את כל הרע בינינו. בא לי לראות את הקמטים שלך עוד 50 שנה, לומר שניצחנו את כל מי שלא האמין שהצלחתנו. ובמקום זה, אמצע הלילה עכשיו, והדבר היחיד שיש לי ממך זה סרטון שלנו בפלאפון, כשאנחנו במיטה, מדגדגות זו את זו ושמחות כאילו אני ואת לא ניגמר לעולם”.

“את יודעת, אני לא זוכרת רגעים של נחת איתך. אני לא זוכרת גם שאהבת אותי כמו שאני אותך. אבל אני אוהבת שאני חשפנית של רגשות, כשאהבתי אותך את הרגשת וכשלא רציתי שתלכי ממני את חווית. אבל הפעם כשהלכת אני יודעת, אני יודעת שאת הרגעים ההם אין טעם לזכור. הרי אחריהם באו כמה שגרמו לי להבין שהזמן שהקדשתי לאהוב אותך לא הגיע לך. עכשיו לכי, לכי להתמודד עם מישהו שיפשיט מעלייך בגדים אמיתיים ולא יסתכל על הנשמה שלך”.