תחנה ראשונה: “צ’יריבום” ו”מישו”
לא רחוק מדירת השיכון שלנו, שבה התרחש הסיפור “אש בבית”, בשכונת עתיקות ג’, עמדה הסדקית של צ’יריבום. בעבורי היה זה הקניון של ילדותי: הכול היה שם – צעצועים קטנים לילדים, בשמים, טאלק, חיתולים וגם סיכות ביטחון, אצבעונים לתפירה, חוטים, כפתורים, גרביים וגרביונים ואפילו חזיות. בוטק’ה קטן של מטר על מטר ומבחר של סופרפארם ממש. כילדה קטנה היה זה עולם מלא הפתעות, סודי ומסתורי, חשוך ומלא קסם, שיצאו מן הכובע שלו עולמות צבעוניים. לא רחוק ממנו היה זה החלון של “מישו”, מעין מכולת קטנה של דברי מתיקה. בכל יום הייתה סבתא שלי נותנת לי לירה או שתיים, ואנחנו, הילדים, היינו הולכים למישו לקנות לבד את עוגת הדבש נוטפת הטעם.
צ’יריבום
לא מזמן עברתי שם וראיתי שמתחת לחלונו מוצבות עדיין שתי הלבנים שעליהן עמדו הילדים כדי להגיע אל החלון ולבקש ממישו ארטיק או סוכרייה על מקל, שאנחנו בבית היינו קוראים לה “צ’ופהצ’ופ”. ומעבר לכביש: פלאפל ישראל, והוא היה ממרוקו הספרדית, כמו הוריי. איתו דיברנו בחכתייה, שפת האם שלי. זה עודנו בעיניי הפלאפל הטוב בעולם: צ’יפסים רחבים ועגולים שכמותם לא מצאתי וכדורים מושלמים דחוסים בתוך פיתות ענקיות. זה היה הפרס של הוריי על יום טוב, וכשהילדים מתנהגים יפה גם אני לוקחת אותם היום לפלאפל שלהם ביהודה המכבי בתל אביב, אבל זה לא אותו טעם.
תחנה שנייה: בית הכנסת על שם יצחק בן ווליד
בית הכנסת הקטן הזה ברחוב אפרים צור, שכבר כמעט אין בו מתפללים היום, שוכן במקום שבו היו בעבר המעברות. מן הצריפים של אז נותרו רק שניים או שלושה מבנים כאלה לשימור, בהם בית הכנסת הזה. הרב יצחק בן ווליד, שעל שמו קרוי בית הכנסת, היה רבה הראשי של העיר טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית, ועיר הולדתם של הוריי. את חיי האקדמיים הבוגרים הקדשתי לחקר תרבותה של הקהילה הזו ולשונה, לשון החכתייה, הספרדית היהודית של צפון מרוקו, הלאדינו של המרוקאים.
בית כנסת על שם הרב יצחק בן ווליד
הרב בן ווליד הנהיג בטיטואן מדיניות של שמרנות ופתיחות לרוחות חדשות. הוא זה שהתיר לפתוח את בית הספר אליאנס הראשון בעולם בעיר טיטואן לבנים ולבנות, וכך אפשר להקים בית ספר ראשון שהיווה דוגמה ומופת לכל קהילות ישראל. נוסח הקריאה של טיטואן נשאר בפי היהודים משם יותר מ-500 שנה, מאז גירוש ספרד. גם היום אנו קוראים בהגדה ומקדשים (מדי פעם…) בימי שישי בנוסח טיטואן. לפני כמה חודשים טיילתי שם עם ילדיי והוריי. נכנסנו לבית הכנסת, ושם הכיר הגבאי את אבי משכבר הימים. הוא פתח לנו את ארון ספרי התורה, ובו שכב ספר התורה של משפחתו, עטוף פרוכת ארגמן. זה ספר התורה שהביאה סבתי במזוודה כשעלתה ממרוקו, יחד עם כמה שמלות שחורות שהיו בגדי אלמנותה. ספרי התורה ועטיפותיהם הם אחד החפצים היחידים שנותרו מן התרבות החומרית של יהודי מרוקו. כעת איליי, בני, עומד בפני ההכנות לבר המצווה שלו. אני מבקשת ממנו שיקרא את הדרשה בנוסח טיטואן, שלא יגדע את השלשלת.
תחנה שלישית: חומייני בטיילת
הטיילת שהחלה בקבר השיח' והמשיכה לחוף בר כוכבא ודרומה הייתה מקום המפגש בשבתות. התלבשנו יפה והגענו עד חומייני, ששם אפשר היה לשתות קינלי וסבן אפ — וגם צ’יפסים, במבה וחטיפים אחרים — המקום היחיד שהיה פתוח בסוף השבוע. ושם בטיולי השבת החלו כל המבטים, החיזורים וניצני האהבות.
הטיילת. צילום: מיכאל יעקובסון
מה יש בראשוניות הזו שהיא מרגשת גם היום כשנזכרים בה? אני מנסה לפענח את זה גם בכתיבה, אבל אין ספק שאצל רבים מבני אשקלון הזיכרונות האלה מתחילים בנקודה הזו, בין חומייני לחופית שבחוף הצפוני, אולי עם עצירה קטנה במרפסת של גוטה למעלה, מנוקדת בבירה ובייגלה, משקיפים על רצועת החוף הכי יפה בארץ.
באותו עניין:
תחנה רביעית: כפר הנופש הצרפתי
…Je suis un homme…Je suis un homme, אני גבר… אני גבר…. כך היו שרים הגברים מדי ערב במופע הבמה הפתוחה בכפר הנופש הצרפתי שלחוף הים. רק כובע הסתיר את גופם, והם נהגו לזרוק אותו בסוף השיר ולהסתובב. את רוב ימי ילדותי ביליתי במי הבריכה המלוחים של כפר הנופש. שם למדתי לא רק לשחות ולדבר בצרפתית אלא גם על מהות היחסים בין גברים ונשים, על חיזורים ועל חופש אמיתי, משוחרר ורווי מיניות, שהיה מנוגד לאשקלון השמרנית והפרובנציאלית שחיינו בה. אימא אסרה עליי כמובן לשהות שם בשעות הערב, אך אני וחברתי היינו מגיעות לשם בסתר, מתקשות להתנתק מהאווירה הבינלאומית האופפת את המקום ולחזור לבילויים במרכז אפרידר המנומנמת.
כפר הנופש הצרפתי. צילום: אייל בן יעיש
בכפר הנופש הצרפתי היה שילוב בין אורחים מחו”ל, בעיקר מצרפת, לבין העובדים בכפר: רובם מהגרים ובני מהגרים ממרוקו, שדיברו צרפתית. ישראל של שנות ה-70 וה-80 לא אפשרה למהגרים לחוות את התרבותיות שלהם והכניסה אותם לסיר המרק הישראלי, האשכנזי וההגמוני. כפר הנופש אפשר להם, למהגרים ולילדיהם, לחוות מעט מן האווירה האלגנטית, האירופאית שהכירו, של הנשפים והחליפות, השאנסונים הצרפתיים וריח הבושם בחלל האוויר. כפר הנופש נסגר לפני שנים רבות, הפך למרכז קליטה ולאחר מכן למעון. אם יש ערב אחד שהייתי רוצה לחוות היום כמבוגרת הוא ערב כזה של מופע בכפר הנופש, עם האווירה של אז, אבל הפעם עם היתר של אימא.
תחנה חמישית: בית עלי
לאנשים ידועים רבים היו בתי נופש באשקלון, כמו למשל לסופר האהוב עליי ש”י עגנון, שנהג לבוא ולקייט באשקלון בתקופות קבועות בשנה ולהיחלץ מעט מירושלים הכבדה והמסוגרת, וכמובן לנשיא יצחק בן צבי, שעל שם בנו קרויה הספרייה הציבורית הראשונה שביקרתי בה: בית עלי. בנו של הנשיא, עלי בן צבי, נהרג בקרב בתש”ח, ונסיבות מותו נותרו עלומות. בספרייה הזו נהגתי לקרוא בעמידה שעות ארוכות, כיוון שלא היה בה כיסא אחד אפילו, ואחר כך לשוב הביתה באוטובוס עם שלושת הספרים שהיו מותרים להשאלה בכל ביקור.
ספריית "בית עלי". צילום: דני סבח
ברבות הימים קיבלתי במכון בן צבי בירושלים את פרס בן צבי לחקר קהילות ישראל על מחקריי בתחום קהילות צפון מרוקו, לשונן ותרבותן. כמה שמחתי שהדמות הזו של בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, שהיה חלק מהווי ילדותי באשקלון, המשיכה ללוותני גם כדוקטורית צעירה באחד הרגעים החשובים של חיי.
תחנה שישית: בית הספר תגר
כשהגעתי לצבא שובצתי לקורס חוקרות מודיעין אוויר. התמודדתי מול בנות שהגיעו מהריאלי בחיפה, מבית ספר גרץ בתל אביב ומבויאר בירושלים. נאלצנו ללמוד מבוקר עד לילה במשמעת קפדנית ולפתח יכולות זיכרון גבוהות. רק אז הבנתי איזה כלים הוענקו לי בבית הספר התיכון שבו למדנו, בתגר. בית הספר הכשיר אותנו לרמת למידה גבוהה, בלי פשרות. מורתי לספרות ד”ר אורנה מונדשיין (גרוס) לימדה אותנו מהי חשיבותה של כל מילה בתוך שורה ספרותית, כיצד לכל סמל יש משמעות במתווה העלילתי, והיא זו ששתלה בי את האהבה העצומה לספרות, ולמעשה התוותה את מסלול חיי.
בית ספר תגר. צילום: פוטו גד
זיכרונות קשורים פעמים רבות לחושים הפועלים ברגע אחד שנצרב בתודעתנו. אני זוכרת את תגר גם בזכות הבייגלה של גרשון ואשתו ציפי, זוג קשישים שמכרו את מרכולתם ברחבה של בית הספר, וריח הבייגלה גרם לי להגיע מדי יום לבית הספר, בלי להחמיץ. אהבתי את השיחות איתם, לא רק את הבייגלה, וכמובן את הסנדוויצ’ים הענקיים של לופו ואת החריפים יותר של פיפי שמעבר לכביש. עד היום בקורות החיים אני לא מסכימה לוותר על השורה בסעיף ההשכלה: בית הספר התיכון העירוני ע”ש אריה תגר, אשקלון.
תחנה שביעית: מלון דגון
סיפור חיי שלי שזור גם בסיפור חייהם של הוריי, ולמעשה הפנמתי את סיפור חייהם לתוך זה שלי, חקרתי את זהותם העדתית הייחודית, וחיי המקצועיים הם עבודת שורשים אחת ארוכה. מלון דגון היה מקום העבודה הראשון של אימי. היא התקבלה לעבוד שם כפקידת קבלה עוד לפני שנולדתי. הזוג משה ואדית דורות זיהו את היכולת שלה לתמרן בין השפות: ספרדית, צרפתית, אנגלית ועברית, וקיבלו אותה לעבודה במקום שהיה אי קטן של מבקרים חשובים מחו”ל, שגרירים ודיפלומטים, אנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד זכורים לאימא שלי הביקורים של שר הביטחון משה דיין ושל הזמר יהורם גאון.
מלון דגון. באדיבות נורית טל דורות
משה דורות, הבעלים, היה מצלם כל אורח במצלמת פולארויד ומגיש לו את התמונה במקום — אז היה זה ממש מדע בדיוני. במלון דגון היה בר המשקאות האיכותי ביותר בישראל של אז, ולאנשי אשקלון בוודאי זכורה הפרסומת שהייתה אז בבתי המלון: אם הגעת לנפוש באשקלון ולא זכית לפחות ליום שמש אחד מבין שלושה, כספך יוחזר!
תחנה שמינית: ההיכלים באשקלון
אני קשורה בטבורי לעיר אשקלון, לא רק למרחבים ולאנשים, אלא כמעט לכל מבנה ומבנה בה. כילדים נהגנו לנסוע בשבתות עם הוריי ולעבור על פני כל המבנים שתכנן אבא כמהנדס צעיר, בתי הרעפים בעלי הגג האדום, הווילות היפות שהחלו להיבנות, בתי הכנסת ואפילו תוספות הבנייה, המרפסות והחדרים. אבא היה עובר ובודק כל מבנה, ואימא הייתה אומרת לו: תתכנן את הבתים עם חלונות גדולים, שיראו את הים, שיראו את הנוף.
היכל התרבות אשקלון. צילום יח"צ
במרוצת השנים הוא החל לתכנן את המבנים הציבוריים הגדולים של העיר: בתי ספר, מבני תעשייה, המרינה, קניון חוצות, היכל הספורט, שהיה המורכב ביותר מבחינת הקונסטרוקציה, היכל התרבות — שגרם לי לשמחה רבה כי לא הייתי צריכה עוד לנסוע להצגות בתל אביב, להבימה ולקאמרי, אלא הן באו לעיר — וגם המבנים היפים של המכללה האקדמית אשקלון. כמה שמחתי שהזמינו אותנו לבוא ולהופיע בהיכל הקונגרסים במכללה, אני יודעת שהמבנה חזק כי תכנן אותו אבא.
תחנה תשיעית: הפארק הלאומי ופסטיבל בריזה
זהו אחד הפארקים היפים והרחבים שישראל מציעה היום, ולטעמי המקום אינו מיוחצן מספיק, כך שייהנו ממנו כל תושבי המדינה. לאורך שנות הצבא אהבנו לבלות שם במועדון שנקרא touch wood, ולאחר מכן כשכבר חלקנו עזב את אשקלון, נהגנו להיפגש, בני כל השכבות והגילאים באירוע השנתי שהנהיג אז ראש העיר בני וקנין, שהוא פסטיבל בריזה.
הפארק הלאומי. צילום: גלעד חזון
אלה היו כמה ימים שבהם הפכנו להיות שוב אשקלונים, ליהנות יחד ממופעים משובחים תחת כיפת השמים באוויר הטוב של חוף דלילה ולישון שוב בבתי ההורים עד לסיומו של הפסטיבל. אח, הימים האלה, הם לא ישובו, לא, לא!
תחנה עשירית: רחוב צבי סגל
צבי סגל חלם על עיר סרטים באשקלון והיה בין מקימיה של שכונת ברנע, שכונת מגוריהם של הוריי רחל ויצחק פינטו עד היום הזה. כשהייתי בת שש עברנו לשכונה מעתיקות ג’, ואני מכירה בה את כל קיצורי הדרך. חנות המצייד שבה קנינו את כלי הכתיבה לבית הספר, ותחתיו המקלט מזרה האימה שבו היו ציורי עירום, בסמוך לו היה הגן שבו היו האוהבים מסתתרים, ולמרגלות המצייד — מרכז הקליטה, ששם הכרתי גם את בעלי שהגיע כילד מספרד ורדפתי אחריו בכל רחבי בית ספר נוף ים עד שנענה לי, 30 שנה אחרי כן. משם היינו ממשיכים למפגשי יום השישי ב-16:00 בחנות של דיצה בגבעתי שעל התפר בין ברנע לאפרידר והולכים יחדיו כל בני הכיתה למסיבה השבועית: נר בבקבוק, מוחצים בלון גוף אל גוף וחמש דקות גן עדן. בקצה שכונת מונטיפיורי שבברנע אהבנו לעלות לקזינו, ששם קיימתי גם כמדריכה את הפעולות של מכבי צעיר. לימים, כשערכתי תחקיר על אשקלון עבור הנשיונל ג’אוגרפיק, גיליתי שהיה זה מעוז הקצינים של הצבא הבריטי.
סגל 50. צילום: רננה בן ארי
היום כשאני מגיעה לאשקלון אני קודם כול מבקשת ארוחה במסעדת לינדה, שמזכירה לי את האווירה של אז, וכמה מטרים משם, ליד שרידי הכנסייה הביזנטית, שוכן הבית של חברתי מיכל הרמתי, שהקימה בביתה את הגלריה של סגל 50, החנות שבה יש רק פריטים של טעם. אנחנו מתכנסות שם כל החברות מכיתה א’ ועד היום בבית שבו נולדה. במקום הזה מתרחש גם הסיפור “בילדות” מתוך ספרי “סיפורים אינטימיים”. אנו מרימות רגליים על השולחן בגינה, עם מיץ תפוחים צלול, כמו שנהגה אימה להכין לנו, מעשנות סיגריה גנובה בציפורניים אדומות, צוחקות ובוכות בלי הרבה מילים — אנחנו הרי שם מילדות, מנקודת האפס, מההתחלה.
