ניצול השואה זועם על היחס: "המדינה צריכה להתבייש"

הוא עבר את השואה כילד וניצל ממוות, הגיע לארץ בספינת מעפילים וייסד עמותה לניצולי שואה שאותה ניהל במשך 13 שנה. הוא לא תכנן להתפטר מראשות העמותה שכל כך חשובה לו. אבל מותה של בתו לפני שנתיים שבר את רוחו. “הרגשתי שאני לא יכול להמשיך. בתנו הבכורה חלתה ונפטרה באופן פתאומי. זאת מכה נוראית בשבילנו. מאז הרגשתי שהפעילות שלי לא כמו שהיתה ולא כפי שאני רוצה שתהיה. אז החלטתי שאני רוצה להתפטר ולהעביר את התפקיד לרעי הטוב ממני”, מסביר מנדל את התפטרותו מתפקיד יו”ר עמותת יש באשקלון.

מנדל מקבל אות הוקרה על פעילותו ממרים גרייבר יו"ר עמותת "יש" הארצית. צילום: ניסן ראובני

סניף עמותת יש באשקלון, העמותה למען ילדים ניצולי שואה בישראל, נפרד השבוע ממנדל. חברי העמותה באשקלון ארגנו עבורו מסיבת פרישה מכובדת ומרגשת במיוחד. בערב נכחו חברי העמותה, היו”ר היוצא משה מנדל ובני משפחתו, היו”ר הנכנס שייקה גוראל ובני משפחתו, יו”ר עמותת יש הארצי מרים גרייבר ויו”ר ארגון הגמלאים וחברת מועצת העיר אשקלון, שרה זכריה.
מנדל הודיע לחברי העמותה כי עדיין יישאר חבר בעמותה. שייקה גוראל, יושב הראש הנכנס, הודה למנדל על פועלו ואמר: “משה מנדל היה מי שייסד את הסניף ומי שפעל במשך שנים לרווחת ניצולי השואה בעיר אשקלון. ארגנו עבורו את המסיבה כי רצינו להביע את תודתנו על כל פועלו. במהלך כהונתו נעשו פעולות הנצחה מדהימות, כאשר הוקמו שתי אנדרטאות, אחת בגן העתידני ואחת בסמוך לבית קנדה”.

מנדל ושייקה גוראל שהחליף אותו בתפקידו. צילום: ניסן ראובני

חברי העמותה שיבחו את הסיוע של עיריית אשקלון והעומד בראשה, איתמר שמעוני, וציינו במיוחד את תרומתה של חברת המועצה זכריה. “שרה זכריה היא פנומן ייחודי”, אמר גוראל. “בכל פנייה אליה מוצאים אוזן קשבת ויד מושטת לעזרה באהבה מרובה”. יו”ר העמותה הארצית מרים גרייבר ציינה כי “סניף אשקלון הוא אחד הסניפים הפעילים ביותר שלנו ואנחנו מאוד גאים בהם. משה מנדל עוזב אחרי 13 שנה, וזה מאוד ייחודי, כי אנחנו בדרך כלל מבקשים להחליף יו”ר אחרי ארבע שנים, אבל כנראה שהקבוצה מאוד העריכה את מה שעשה למענם. אנחנו גאים גם בשייקה גוראל שלקח את מקומו ומאחלים לו בהצלחה. אני בטוחה ששייקה יעשה עבודה נהדרת. משה השיג דברים רבים לטובת הניצולים מההנהלה באשקלון ומראש העיר – מה שמעיד על אנשים טובים ומצוינים המבינים את ניצולי השואה. שרה זכריה היא אישה יוצאת מגדר הרגיל ואני בטוחה שהיא מדרבנת את כולם לסייע לניצולים”.

זכריה בירכה את הניצולים וכן את יושבי הראש המתחלפים ואמרה: “ניצולי השואה יצאו מהחושך אל האור. על כן אנו כרשות מחויבים לסייע לניצולי השואה להזדקן בכבוד ועם המון אהבה. בארגון הגמלאים נמשיך לפעול כל השנה על מנת למנף את פעילות עמותת יש ולתת רוח גבית לניצולים השואה באשקלון”.

“פנינו היו לעבר אושוויץ”

בשיחה עם “כאן דרום” משרטט מנדל את מסלול חייו, החל בילדותו בהונגריה ועד לפעילות במסגרת העמותה. “אני יליד 1935, נולדתי בהונגריה. ב־1943 אבא שלי זצ”ל, אני קורא לו כך כי כל מי שנהרג על יהדותו, במונחים היהודיים נחשב לקדוש ומכיוון שהוא מת על יהדותו אני מרשה לעצמי לקרוא לו צדיק. אבא שלי נקרא לעבודות בייצור על ידי ממשלת הונגריה, שם חלה בשחפת ושחררו אותו. בגלל שהוא היה חולה במחלה מדבקת, אותנו הילדים פיזרו בקרב המשפחה. כך קרה שאני הייתי אצל הדוד, אח של האבא. הם קיבלו אותי בצורה יוצאת מן הכלל כאילו הוא היה האב הביולוגי. כעבור ארבעה חודשים אבא נפטר והחזיר נשמתו הזכה ליושב במרומים. הוא נקבר קבורה יהודית וחצי שנה זכינו לומר קדיש עד שנכנסו הגרמנים להונגריה. אז התחילו התלאות עם הטלאי הצהוב והגזרות שהם היו מיומנים בהן, כמו ריכוז היהודים מהכפרים לעיר המחוז, ומשם כל אחד נשלח לאן שנשלח. אחרי שהגענו לעיר המחוז היה מסדר, וגורלנו היה לעלות לרכבת בדרך לאושוויץ. היינו אני, אמא וחמשת אחיי. הצעיר בקרב אחיי היה בן שנה פלוס, והגדולה היתה בת 16. שלוש בנות ושלושה בנים.

מנדל בביתו

“פנינו היו לעבר אושוויץ, אך אינני יודע מאיזה סיבה הרכבת הוחזרה והגענו לאוסטריה. איך שהגענו לשם למחנה עבודה, המבוגרים יצאו לעבודות כפיים, פינוי הריסות, ואותנו הילדים החזיקו במחנה וניסו ללמד אותנו את שפתם הארורה. המורה לימד, ובאחד השלבים אני ברחתי מכיתת הלימוד וחיכיתי לראות מישהו שיביא לי לחם להשביע את הגוף. ואז עוברת אישה ואני מבקש אוכל בגרמנית העילגת שלי. אני זוכר את המשפט כאילו למדתי לפני חמש דקות. היא שואלת אם יש לי סיר, נתתי לה סיר, והיא אמרה לי: ‘חכה לי כאן’. בינתיים גילו שאני ברחתי מהקבוצה והחזירו אותי, ושוב הורידו ממני את העיניים וחזרתי לגדר והאישה חזרה אליי עם סיר אוכל טעים וטוב, שהספיק לנו ליומיים-שלושה לכל המשפחה. אכלנו במשורה כי יש גם מחר בעולם.

“הפצצות בנות הברית הלכו והתעצמו ופצצה נפלה בקרבנו והחליטו להעביר אותנו למקום אחר. גם פה הפצצות הלכו וגברו הם העבירו אותנו למקום השלישי, גם שם לא שפר חלקנו ופצצה נפלה ולא התפוצצה. אז הגרמנים הוציאו אותנו לצעדת מוות שבה אתה הולך ממקום איקס אל מקום לא נודע, מי שנופל בדרך זכרו לברכה ומי שנעצר לרגע וכלו כוחותיו חוטף את הכדור מהשומר התורן ובמקום שצנח שם הוא נשאר. כך אנחנו צועדים ומגיעים מאזור וינה למחנה השמדה מאוטהאוזן.
“שם היינו פרק זמן. בינתיים הגיע החורף, ואני אגיד בשפה מליצית ‘השמיים הם הכסות והשלג הוא המזרון’. אלו היו פני הדברים. אנחנו עמוק באמצע החורף, דצמבר-ינואר, ומוציאים אותנו לצעדת מוות נוספת. כשהיינו עוברים ליד חוות או כפרים, והשומרים הורידו את המבט התנפלו אנשים על ערימות זבל למצוא לחם יבש או קליפות תפוחי אדמה כדי להחיות נפש. כך אנחנו צועדים, איפה שהוא היה שלב שהשלג התחיל להפשיר, ומתחילים גבעולים לעלות מהאדמה, על הגבעולים האלה צמודים שבלולים, היינו מתכופפים תוך כדי צעידה, שולפים שבלול, מצמידים לפה, שאיפה חזקה והנה ארוחה בשרית.

מנדל בחצר ביתו

“הגענו למחנה אחר ושם זכינו לפגוש את הדוד, אח של אבא, שאצלו הייתי בעת מצוקתו של אבא. לא היו לי כוחות נפש לגשת לראות את האיש כי רציתי לזכור אותו במיטבו, כפי שאני זוכר אותו כשנפרדנו. הוא כבר היה נראה מוזלמן, עור ועצמות, עיניו שקועות, עצמות לחיים בולטות, שיניו נשרו וזה חלק מהסיפור שהיה לי קשה לפגוש אותו. הוא שאל את אחיי מדוע אני לא מגיע אליו, הוא כמובן שמח לפגוש אותי. ואני שואל מה לשמחה במקום הארור הזה? אבל הוא לא שמח שאנחנו במקום הזה, אלא הוא שמח שמישהו מהמשפחה הענפה, האלמנה וששת ילדיה חיים וזה היה בשבילו חיזוק עצום. ובדברו אל אמא הוא אמר לה ‘אם אנחנו נזכה לצאת מכאן בשלום, אני אהיה אבא לילדים שלך ואף אהיה לך לבעל כדת משה וישראל’, אבל הוא נספה. הוא הפסיד ואנחנו לא זכינו".

“היה משהו באוויר”

“באוויר כבר היה מורגש שמשהו עומד להתרחש”, ממשיך משה ומתאר. “הצלב האדום התערב כדי להציל את הילדים, כך יצא שאמא שלחה אותי למקום ריכוז של חלוקת מזון של הצלב האדום, שם חילקו מצרכים ומיני דברים כדי להציל את הילדים. הלכתי והבאתי מה שהבאתי, אומרת לי אמא, ‘לך תעשה ככה עוד פעם’, חזרתי אבל פרצה שם מהומה רבתי כי אנשים נוספים רצו לזכות כי זאת שאלת חיים וכך השוטרים הגרמנים והסדרנים היהודים השליטו סדר במכות בדחיפות ואני תוך כדי זה נופל לתוך בור. חטפתי מכה חזקה ביד שמאל וחזרתי עם יד נפוחה וים של דמעות. לקראת הסוף שהורגש באוויר, התחילו לחלק במקום הזה מזון גם לבוגרים. חילקו מרק מעופש. הוא היה קצת חם והתוכן שבו רק אלוהים יודע מה הוא. אנשים העדיפו לעמוד בתור למרק מהאמצע עד לסוף ולא בתחילת התור, כי הם קלטו שבתחתית יש חלק יותר סמיך”.

מה אתה זוכר מיום השחרור?
“אנחנו קמים בבוקר, 5 במאי 45’, יש אומרים שזה 4 במאי, הגרמנים השומרים הניחו את נשקם ונסו על נפשם ואין שמירה ואין כלום, איש איש לדרכו וכאן אמא בחוכמתה ותובנת ליבה אסרה עלינו להצטרף להמונים שהתנפלו על מחסן המזון. כי בדוחק מי שנופל נרמס על ידי האחרים. דבר שני, אדם שתקופה ארוכה לא אכל בצורה מסודרת ויתנפל ככה על המזון ויוציא נקניק חלילה יכול לחלות. אז אם הגענו לרגע השחרור לא כדאי שנפסיד בהתנפלות וגורלנו יהיה גורל מר.

מנדל נואם בטקס של העמותה. צילום: ניסן ראובני

“מכאן התחלנו לנוע, זרם אדם של אנשים משם אל הלא נודע. וכך עוברים ליד מחנה חיל האוויר. אחד הרגעים המאושרים היה לראות את מטוסי הקרב מקורקעים. התפרשנו במחנה הזה ושהינו שם כדי לשוב להונגריה. בינתיים אמא חלתה והתעכבנו שם עד שאמא החלימה וחזרנו להונגריה. זה סיפור בפני עצמו כי אוסטריה הייתה מחולקת לאזורי כיבוש והיתה בעיה לעבור מאזור לאזור. רק לאחר מאמצים חזרנו להונגריה. אבל אמא הרגישה שהאדמה הבוערת תחתינו וכעבור חצי שנה באמצעות שליחים של הסוכנות שמנו פעמינו ארצה. היינו צריכים לגנוב את הגבולות כדי להגיע לארץ חופשית.

משה מנדל

“כך הוגנבנו ליוגוסלביה ושם חיכינו לאונייה שבה נפליג ארצה וגם זה לא היה פשוט. סוף כל סוף הגיעה אונייה שבבטן שלה רוכזו 3,500 איש, אנשים נשים, טף וזקנים, זאת הייתה אוניית משא. לידינו היתה אנייה קטנה שבה היו 300 איש, היא עלתה על שרטון ואת האנשים משם העבירו אלינו. כך נוצר שבאונייה שלנו היו 3,800 איש. האונייה הפליגה, כמובן שהבריטים עשו כל מאמץ שלא לאפשר לשום אוניית מעפילים להגיע לארץ ישראל.

“עם 3,800 איש, זאת הייתה האונייה הגדולה ביותר עד אז וכך אנחנו חותרים לחופי ישראל, הבריטים במאבקם גילו אותנו וביקשו שניכנע. כאשר הגענו ליוו אותנו משחתות וכך אנחנו מגיעים למים הטריטוריאליים של ישראל, אנחנו נוסעים כשבויי חרב, מגיעים לנמל חיפה, בכניסה לנמל. וכאן סוורים פתחו בשירת התקווה. מצד אחד הייתה שירת התקווה שכמותה לא שמעתי מאז, והדבר השני היה לראות את חיפה על יופיה והדרה. הם החזירו אותנו לקפריסין, בקפריסין הייתי 10 חודשים עד אוגוסט או ספטמבר 47’ ואז הגעתי ארצה באופן סופי ומוחלט”.

מנדל עם ילדיו ונכדיו. צילום: ניסן ראובני

עם מי הגעת?
“בקפריסין היו תנועות נוער והם העסיקו אותנו, אמא צירפה אותנו לבני עקיבא כי היינו משפחה דתית. אני עליתי עם הקבוצה הזאת של בני עקיבא”.

איך הגעת לאשקלון?
“אחרי הצבא, הייתי תושב גדרה, הפרנסה הביאה אותי לשם. בנסיעה למקום עבודה הכרתי את אשתי. היא הייתה מורה ולימדה בבית ספר רמב”ם באשקלון. התחתנו, אני עבדתי במכונות לכלים חקלאיים ועברנו לאשקלון. אחר כך התקבלתי לאחת מחברות הגז בה עבדתי עד הגיעי לגמלאות”.

“איפה הבושה של המדינה?”

מנדל, היום בן 81, מתגורר בשכונת אפרידר. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. “היו חמישה ועכשיו ארבעה”, הוא אומר בעצב. את העמותה הוא ניהל כל השנים מביתו ושם קיבל קהל ופעל עבור הניצולים. הוא מבקש לציין לטובה את אמה ברזילי מנהלת מתנ”ס בית ווסק שנידבה לו את המקום עבור פעילויות העמותה כשהיה צורך.

למה הקמת את העמותה?
“זכיתי להיכנס לגמלאות וחיפשתי תעסוקה, ושמעתי מחבר שהקים את התנועה הזאת, דיברתי איתו וכך פתחתי את הסניף והתחלנו לפעול. צירפתי חברים וליוו אותי ויחד התחלנו לעשות דברים למען ניצולי השואה. עשינו טיולים לירושלים, הרצאות ומסיבות. אחרי זה התחלנו עם פעולות הנצחה והקמנו את האנדרטאות בבר כוכבא. אנחנו מקיימים טקסים עם בתי ספר באנדרטאות, ביום הקדיש הכללי אנחנו עושים טקס ובו תלמידים שומעים על כל העבר הזה. אנחנו זוכים לכך שלמעלה מ־1,000 תלמידים עוברים תחתינו. בזכותנו גם העירייה נטלה יוזמה של הנצחה ביום השואה הבינלאומי”.

מה אתה חושב על היחס של המדינה לניצולי השואה?
“המדינה צריכה להתבייש. אמרתי דבר חמור מאוד. יש בידי דו”ח של ועדת איצקוביץ’ שקמה אחרי שהייתה זעקה גדולה סביב ניצולי שואה, ושם כתוב שממשלות ישראל לדורותיהם לא עמדו במחויבותם כלפי ניצולי השואה. בהמשך הייתה ועדת דורנר ומבקר המדינה ויש לי את כל הדו”חות. יש בעיות עם ניצולי השואה. מדינת ישראל קיבלה סכומי עתק למען ניצולי השואה, הכסף לא עבר לניצולי השואה, אלא סללו כבישים ופיתחו את הארץ, אני לא חולק על זה. אבל האנשים האלה זקנים ועכשיו יש כסף, אז מדוע צריך לראות ולשמוע שיש ניצולי שואה רעבים? איפה הבושה של המדינה? מה היא עשתה כדי שזה לא יקרה? האנשים אלה בדמם בנו את המדינה הזאת, יש 220  ניצולי שואה שלחמו במלחמת העצמאות ונפלו כאלמונים כי אין דורש להם ועכשיו יש ניצולי שואה רעבים. איפה הבושה? עכשיו התפרסם סיפור של אדם מבוגר שיש לו בעיה עם השיניים ולא מאשרים לו טיפול שיניים ואומרים לו תוכיח שזה מהיותך בשואה. איך אתה רוצה שאדם בן 80 יוכיח מה היה איתו לפני 70 שנה? זאת חרפה ובושה וזאת רק דוגמה אחת”.