אמנות אמיתית היא כזאת שנשארת גם אחרי חייו של האומן. אומנות שמחוללת שינוי באנשים שנגעו בה, משנה תפיסות עולם ומולידה רצון להיות אדם טוב יותר למשפחה, לקהילה, לארץ וגם לעצמך. כזאת הייתה בעיניי האומנות שעשתה שיבולת גילת, בת קיבוץ חצור אשדוד שנפטרה לפני ארבעה חודשים בביתה בקיבוץ יד מרדכי ממחלת ה-ALS (ניוון שרירים).
להקל את ההתמודדות עם המחלה. שיבולת גילת ז"ל בחייה. צילום: צפריר ניר
כשפגשתי את גילת לראשונה בתערוכה “זכות הבחירה” שיצרה עם 100 נשים בקיבוץ יד מרדכי, היא כבר הייתה ישובה על כיסא גלגלים. דמותה השברירית לא חשפה את האישה החזקה והדעתנית, גם קולה היה חלש ודיבורה איטי, אבל שהחלה לצרף מילה למילה ושטחה בפני את פילוסופיית החיים שלה, הרגשתי איך צומחת מול עיני נפילה, ענקית שמשאירה עקבות וחותם בכל משפט, שיר, ציור, פסל או צילום. בתום המפגש והצפייה בתערוכה פרסמנו כאן, בגיליון פסח של השנה שעברה את הכתבה על גילת. כמה חודשים אחר כך כשהחריפה המחלה ביקשנו מהקוראים להתגייס לעזרת המשפחה, ימים ספורים אחר כך גילת נפטרה. כשכתבתי את ההספד הרגשתי בעיקר החמצה על כך שלא זכיתי להכיר עוד את האישה השונה כל כך בנוף שמסביבי. חשבתי אחרי ההספד שהיא תישאר לא יותר מזיכרון רחוק אבל אז הגיע הטלפון המפתיע מתמר.
תמר צור, בת 75 אחותה הבכורה של גילת היא ציפור נדירה בפני עצמה שלקחה על עצמה את הנצחתה של אחותה הצעירה אותה גידלה כבת, בדמות ספר המאגד את מיטב היצירות מהתערוכות הרבות אותן יצרה גילת. “הייתי בת 18 כששיבולת נולדה וכשהייתה שיבולת בת חמש אימא שלנו חלתה. באותם ימים ביקרתי חברת ילדות בקיבוץ מעברות, היינו בחדר האוכל בו היה אז הטלפון היחיד בקיבוץ והתקבלה בו הודעה מסיירת מטכ’’ל שהחייל ישי שיצא לחופשה בת כמה שעות חייב לחזור בבהילות. הלכתי עם החברה למסור לו את המכתב, הוא התאהב במקום ומאז אנחנו יחד. את שיבולת הקטנה גידלנו בבית שכולו אפף אווירת אמנות ומוזיקה ומיד שמנו לב ליצירתיות שלה ועודדנו אותה לעסוק בכך”.
אשרת קלרמן בדמות מדונה. מתוך תערוכת "זכות הבחירה". צילום: צפריר ניר
קווים מקבילים
צור מתארת את אחותה כמי שירשה בהיכרות הקצרה עם האם את האהבה הגדולה לפרחים ולטבע. “ההורים של היגרו מפולין לדרום אפריקה שם הקימו את תנועת השומר הצעיר ומשם עלו לארץ וחזרו לדרום אפריקה כשליחי הסוכנות. אמא למדה שם את אמנות שזירת הפרחים והביאה אותה לקיבוץ בזמן שאבא עסק בהבאת עולים חדשים לקיבוצים בישראל ואף הביא עולים רבים להתיישב באשקלון. גילת נולדה אחרי שההורים כבר חזרו מהשליחות אבל חזרה לדרום אפריקה והתאהבה שם במדבר, בטבע ובפרחים והמשיכה את המורשת הזאת כשוזרת פרחים ואף הקדישה יצירות רבות למדבר.
קרולין בראשית בדמות שרבט גולה. מתוך תערוכת "זכות הבחירה". צילום: צפריר ניר
“הקשר שלה עם אמא שלנו אמנם היה קצר אבל כשאני מביטה על שתיהן אני רואה אין ספור קווים מקבילים”, היא מספרת. “אמא ילדה את שיבולת כשהייתה בת 41, כך גם שיבולת ילדה את בנה היחיד גורן באותו הגיל. שתיהן עסקו באמנות, שתיהן חלו כשהילדים היו צעירים, ואת שתיהן סעדו הבעלים שלהן באהבת אין קץ. לפני בשלב מסוים הבנו שהמחלה של שיבולת מתקדמת במהירות ואין סיכוי שתחלים ממנה. ישבתי עם שתי חברות על המרפסת בביתה של שיבולת ביד מרדכי. שיבולת הרהרה על התערוכה הבאה שלה בתים פתוחים ותוך כדי אמרה שהחלום שלה הוא להוציא ספר על עבודותיה. בתים פתוחים הייתה התערוכה האחרונה שלה ואת הספר אני מחזיקה עכשיו מולי ורק חבל לי ששיבולת לא יכולה לראות אותו. זאת הייתה הפקה כל כך מורכבת ויקרה והקפדתי לעשות אותה על פי רוחה של אחותי- פרפקציוניזם בלתי מתפשר. אני בטוחה ששיבולת הייתה גאה בתוצר הסופי. את השקת הספר אנחנו מלווים בתערוכה שמקיפה את כל שנות יצירתה ומקווים שאנשים רבים ככל האפשר יבואו לבקר בה”.
איזה קשר היה לכן במארג המשפחתי?
“שיבולת הקטנה הייתה מרכז המשפחה. מצד אחד אדם מאד פתוח ומאידך מאד קנאית לפרטיותה. היא תמיד דאגה לנו והתעניינה בחיינו ואנחנו היינו נשפכים מולה, נהנים להקשיב לדברים שהיה לה להגיד בתגובה, אבל אם רצינו לדעת עליה משהו זאת הייתה משימה בלתי אפשרית. ישי ואני התייחסנו אליה כבת החמישית שלנו, אבל מי שרצה להכיר אותה באמת היה צריך לראות את האמנות שלה ובעיקר את התערוכות האחרונות שעסקו באמנות קהילתית. אני חושבת שהמודל שלה היה האומן דב אור נר שעסק באמנות קונספטואלית. היא פיסלה אותו והפסל הזה נמצא אצלי בסלון. דרך העבודות והשירים יכולנו להבין מה בנפשה. עכשיו אנחנו מביטים בבנה גורן, בסך הכל בן 16 וכל מה שהוא נוגע בו הופך זהב. בשנים האחרונות הוא החל לבשל וכבר קנה לו שם בקיבוץ ואצלנו במשפחה”.
כיצד נעשתה העבודה על הספר?
“שיבולת התחילה את מלאכת איסוף החומרים אבל התעייפה מהר ואנחנו החלטנו שזאת המשימה שלנו. כשהבנו את העלות הכספית שנאמדה בכ-52 אלף ש’’ח, כמעט פרחה נשמתי. אנחנו קיבוצניקים מהדור הישן אין לנו סכומים כאלה בעובר ושב, אבל ידעתי שאני צריכה להתגייס והחלטנו לאסוף תרומות. כשהיו חסרים כעשרת אלפים שקל, העורכת אמרה לנו שאם ניקח גרפיקאי שיעשה סדר בחומרים ויגיש טיוטה היא תוכל להסתפק בכסף שכבר נאסף. חיפשתי בכל מקום גרפיקאים ולא הצלחתי למצוא. המקום היחיד ששכחתי לחפש בו היה אצלי בבית. לישי ולי ארבע בנות מרב שהיא אמנית הכינה את החומרים, הגר הקטנה ערכה את המלל. הקובץ עבר מארה’’ב, שם מתגוררת מרב בתי, לארץ אין ספור פעמים עד שהגענו לישורת האחרונה והספר שאני מחזיקה הוא הרבה בזכותן”.
איך את מתכוונת להמשיך ולהנציח את האמנות של שיבולת?
“כשהספר יצא ערכנו ערב השקה מרגש. נורית מלמד האוצרת אמרה שם ששיבולת גילמה את היופי לאמירה. תרגמה אסתטיות לרגשות. תמיד הפתיעה ביצירת סביבות חדשות. בבריאת עולמות בתוך אלה הקיימים סביבנו. היא סכמה בכך ש מכחול חייה קפא באחת , אבל אני מאמינה שעוד רבים שלא הכירו את שיבולת יזכו להכירה”
בתערוכה ישנן תמונות מכל 15 התערוכות ששיבולת עשתה בחייה והיא נמצאת בקיבוץ חצור אשדוד שנמצא סמוך לגן יבנה התערוכה עומדת לתצוגה כבר בימים אלה ועד ה-7/4. אוצרת התערוכה נורית מלמד 052-3923605 זמינה בכל שעה ביום למי שירצה לראות את התערוכה או לקנות את הספר, או תמונה מהתערוכה.
