תיאטרון באשקלון: 'הבמה של סלין' בערב מחווה לזאב רווח

לאחר חודשים ארוכים של עבודה וחזרות תעלה בתחילת החודש הבא במרכז הכנסים במכללת אשקלון הפקת הסיום של הסטודיו לתיאטרון "הבמה של סלין". בכל שנה בוחרת בעלת הסטודיו, המורה והמנטורית הרוחנית של התלמידים, סלין אבוטבול, את הנושא המרכזי שבו יעסוק מופע הסיום. השנה החליטה לעשות ערב מחווה והוקרה לשחקן, הבימאי והתסריטאי זאב רווח, שיהיה גם אורח הכבוד במופע.

סלין עם התלמידים.

89 שחקנים צעירים בני 18-5 יופיעו עם הרפרטואר העשיר של חייו של רווח. מתוך סרטיו הרבים, כמו "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "המובטל בטיטו", "אדון לאון" ועוד רבים וטובים. הבוגרים של הסטודיו יציגו קטעים מתוך המחזמר "סאלח שבתי". "הילדים מאוד מתרגשים, אבל עיקר ההתרגשות היא אצל ההורים דווקא, שמכירים יותר את זאביק ואת העשייה שלו. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לחשוף את הדור הצעיר לרפרטואר העשיר של זאביק, שמבחינתי הוא נכס צאן ברזל. אני לא חושבת שהם היו נחשפים אליו בכזאת עוצמה בשום מקום אחר", אומרת אבוטבול.

מעבר לרצון לחשוף את הילדים לשחקן שהיא עצמה גדלה עליו, ההפקה הזאת היא סגירת מעגל אישית עבור אבוטבול. "זאביק מאוד מזכיר לי את אבא שלי, שהוא איש מדהים ומלא הומור וכישרון. אני חושבת שלקחתי ממנו את עניין היצירה, והוא מימש את החלום הזה שלו דרכי. לאבא שלי לא היה זמן להגשים חלומות, הוא היה צריך לפרנס משפחה ועד היום עובד כמוסכניק. תמיד כשהסתכלתי על זאביק ראיתי בו את מה שאבא היה יכול להיות, והוא מאוד ריגש אותי. יש ביניהם קווי דמיון נוספים: שניהם ילידי מרוקו, גדלו באותה עיר ונולדו באותה שנה. בנוסף, היה לי חלום לעשות הפקה שתעסוק בתרבות שבה אני גדלתי והכרתי מבית הוריי. בילדותי הסרט 'אדון לאון' לא יצא מהווידאו בבית בשל היותה של הדמות של לאון זהה כל כך לאבי המקסים והרגיש", היא מספרת. "בחודש ינואר האחרון, אחרי בדיקה קפדנית וסינון של החומרים ואחרי שקיבלו אור ירוק מרווח עצמו, נכנסו הילדים לחדרי החזרות ולאולפן ההקלטות".

זאב רווח. צילום: אילן אסייג.

איך הגיב רווח לפנייה שלך?
"הוא מאוד התרגש ולא האמין. סיפרתי לו על קווי הדמיון בינו לבין אבא, הוא התחבר לכל העניין הזה. במהלך הדרך הוא היה שותף לעשייה. לא התייעצתי איתו, אבל קיבלתי ממנו אישור לעשות כראות עיניי. הוא אמר לי, 'יש לי הרגשה שאת מכירה אותי יותר ממה שאני מכיר את עצמי'".

לא חששת להתאכזב ממנו?
"זאת לא הייתה אפילו אופציה מבחינתי. אני עוקבת אחריו שנים, גם על הבמות והמסכים וגם בראיונות. ידעתי שהוא איש מדהים, ולא היה צל של ספק שהוא יאכזב אותי, לשמחתי לא טעיתי".

מתקשה להסתיר את ההתרגשות. אביהו של סלין. צילום: אורי קריספין.

ואבא?
"את ההתרגשות של אבא בכלל לא ניתן לתאר במילים, הוא מחכה ומצפה לזה בכיליון עיניים. ההורים שלי מגיעים, כמובן, בכל שנה להפקת הסיום, והם הראשונים שאני מודה להם ומעניקה להם פרחים. בכל שנה הם מתרגשים מחדש, ואבא מתקשה להסתיר את ההתרגשות ובוכה כמו תינוק. השנה כנראה תהיה התרגשות גדולה יותר, זאת הפקה שלמה שנכתבה במיוחד עבורו, וסוף-סוף יש לו גם הזדמנות לפגוש את זאביק".

שחקנית מלידה

אבוטבול (47), נשואה ואימא לארבעה, נולדה במרוקו ועלתה ארצה עם הוריה ושלושת אחיה כשהייתה בת שנה. במרוקו הייתה המשפחה אמידה מאוד כלכלית, ובארץ נאלץ אב המשפחה לעסוק בעבודת כפיים כדי לפרנס את המשפחה. "תמיד היה לו חלום לעסוק בבמה ובבידור, אבל מציאות החיים לא אפשרה לו", אומרת אבוטבול. הם השתכנו בראשון לציון, ושם גרים ההורים עד היום, וארבעת ילדי המשפחה עסקו מגיל צעיר בתחום הבמה והאמנות. "היינו ילדים מאוד בולטים ודומיננטיים. מגיל צעיר השתתפנו בכל פסטיבל ילדים אפשרי", היא מספרת.

עם השנים הלכו שלושת האחים לכיוונים אחרים, ורק היא נשאבה לתוך תחום המשחק. "הרגשתי שזה בוער בי וחזק ממני, היה לי ברור שאני אהיה שחקנית ואין אופציה אחרת מבחינתי. באותה תקופה אבא מאוד תמך, אבל אימא הסתייגה, היא העדיפה שאמצא עבודה יותר בטוחה מבחינה כלכלית. היום שניהם גאים בי מאוד ותומכים. כל זה לא יכול היה לקרות בלי התמיכה והעזרה שלהם. בזמן שאני הייתי עסוקה בלהגשים חלומות, הם גידלו לי את הילדים".

אף על פי שחלמה להיות שחקנית גדולה ומפורסמת הבינה אבוטבול מהר מאוד שחלומות לחוד ומציאות לחוד. מיד עם נישואיה, ועוד יותר לאחר לידת בתה, החלה לחשב מסלול מחדש. "הבנתי שלא אוכל לבנות קריירה מפוארת כמו שהייתי רוצה ובמקביל להחזיק בית ומשפחה, הייתי צריכה לבחור. יחד עם זאת היה לי ברור שלא אוכל לוותר על המשחק, וחיפשתי לעשות משהו שישלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי בחיים, המשפחה והבמה", היא מספרת.

באותה תקופה עברה אבוטבול גם להתגורר באשקלון, עיר הולדתו של בעלה. "זה היה מהלך מאוד קשה מבחינתי, לעזוב את המרכז לטובת אשקלון", היא מסבירה. "הייתי אז בתקופה מאוד מבלבלת, וחששתי שכאן אני לא אצליח להגשים את החלומות שלי. עם השנים הכרתי פה אנשים מדהימים, שהפכו לחברים ושותפים לדרך, ולא הייתי מחליפה אותם בעד שום הון שבעולם".

שחקנית מלידה. סלין אבוטבול. צילום: אורי קריספין.

אהבה וטוטאליות

אך מהר מאוד היא נכנסה לעניינים גם בעיר הקטנה והחלה ללמד תיאטרון בבתי ספר. שבע שנים אחר כך פתחה את הסטודיו למשחק, והוא הפך להיות מפעל החיים שלה. "לא חשבתי ולא דמיינתי שככה זה ייראה 16 שנים אחר כך. הקבוצות רק גדלות משנה לשנה, ואני מרגישה שבכל שנה אני משתדרגת קצת יותר", אומרת אבוטבול. במקביל היא כותבת הפקות לבתי ספר ומפיקה גם אירועים מיוחדים.

כשפתחה את הסטודיו, השאיפה הכי גדולה שלה הייתה להיות עבור הילדים מה שהייתה עבורה המורה הראשונה לתיאטרון, דבורה סגל. "היא בת 84 היום. אישה מדהימה והחברה הכי טובה שלי, אשת הסוד שלי. היא הייתה ועדיין דמות מאוד מרכזית וחשובה בחיים שלי, ורציתי להיות עבור הילדים שלי מה שהיא הייתה בשבילי. אני חושבת שהצלחתי. הבית שלי זה לא רק הסטודיו, זה הבית שלהם. הם יודעים יותר טוב ממני מה יש לי בארונות ואיפה".

מהיכן מגיע החיבור הטוטאלי הזה לילדים?
"אהבה, פשוט ככה. ילדים מרגישים כשאוהבים אותם באמת, בלי תנאים ובלי מסכות, והם מחזירים אהבה עצומה. אני בקשר הדוק עם חלק נכבד מהבוגרים שלי, שתמיד עוזרים ומגיעים להפקות. אחת מהבוגרות שלי, שסיימה גם לימודים בבית צבי, ליטל אקריש, גם עובדת איתי היום. אצלי הם לא לומדים רק תיאטרון, הם לומדים להכיר את עצמם, לרסן אגרסיות, להוציא החוצה את המתנות שהם קיבלו מאלוהים. זה מאוד מחזק את הדימוי העצמי שלהם, והם מקבלים ממני מזוודה של כלים, שהולכת איתם כל החיים".

מפעל חיים. הדור הצעיר של סלין. צילום: אורי קריספין.

לוח הזמנים הצפוף והעובדה שהיא מנהלת קשר אישי עם כל אחד מ-89 התלמידים וההורים שלהם לא מותירים לה כמעט זמן לעצמה וגם שעות השינה שלה מעטות. "אני לא ישנה כמעט, אולי ארבע שעות בלילה, כי אני מאוד טוטאלית, וקשה לי להתנתק. אני ממש מרגישה כאילו אני מגדלת את ארבעת ילדי ועוד 89 ילדים. נוצר פה קשר מאוד מיוחד שדורש ממני המון, אבל אני מטורפת על העבודה שלי ונהנית מכל רגע. מבחינתי, לכל ילד יש את הצליל המיוחד שלו, שרק צריך לדעת לגלות, ביחד הם התזמורת המיוחדת שלי".