חורף בקיבוץ יד מרדכי. נדמה שהגשם שירד במהלך השבוע ביכה גם הוא את לכתה של חברת הקיבוץ שיבולת גילת, שנפטרה ממחלת ניוון שרירים. גילת הייתה בשבילי כמו השיר "זן נדיר, ציפור משונה", אמנית, אשת רוח מפתיעה, בעלת רעיונות להעמקת הקשר החברתי, אדם עם חזון ופילוסופיית חיים שרק התחלתי להבין.
הכרתי אותה לפני פחות משנה. ישבתי עם לימור סטולר, שהיא חברת נפש וחברה גם לספסל האקדמיה, בהרצאה. היא כתבה את דברי המרצה, ואני עשיתי תיקונים אחרונים לכתבה שפרסמתי באותו השבוע. “תקשיבי, זה חשוב למבחן", אמרה לי לימור והציצה במסך הלפטופ שלי, "מה את עושה שם בכלל?” שאלה. “יום רביעי, סוגרים עיתון, העורך לוחץ”, עניתי, ולימור פתחה את הנייד, הראתה לי צילום שלה בדמות מיכל צפיר, כוהנת אורח החיים הבריא, ואמרה: ‘’אם את רוצה כתבה איכותית, בואי ליד מרדכי לתערוכה של שיבולת גילת". לימורה היא בשלנית מעולה ומארחת מהדור של פעם, ברור שלא היססתי. וכך מצאתי את עצמי בקיבוץ יד מרדכי, בין הרפת לבריכה, נפעמת מול תערוכת הצילומים שיצרה שיבולת.
תהליך חברתי בעקבות התערוכה
“כשפוגשים איש רוח מיד מרגישים בזה. האנרגיה שעוברת מדמותה השברירית של גילת על כיסא הגלגלים היא בהלימה הפוכה לרעיונות שלה ולתפיסת עולמה. חדה, חזקה ולא מתפשרת. למעלה משני עשורים היא עוסקת ביצירת תערוכות שבעיקר הופכות את הקרביים של נפשם של אלה המגיעים לצפות”, כך פתחתי את הכתבה שהכנתי על התערוכה שיצרה גילת באפריל השנה.
בקושי הצלחתי לשמוע אותה כשדיברה, המחלה הייתה בשלב מתקדם. יותר מהכול רציתי להסתגר איתה בחדר ולשמוע את התובנות הרועמות שלה על המצב החברתי. היו לה רעיונות לעוד עשרות תערוכות שמטרתן היא שילוב חייו של הפרט בקהילה והקהילה בפרט. אפשר לומר שגילת ידעה לטעת את הקשרים שבונים קהילה בעלת ערבות הדדית.
שיבולת בחיק המשפחה האוהבת שנים לפני מותה. צילום: סטודיו שיבולים
בתום הריאיון גילת הלכה לנוח, וסביבי התאספו "כוכבות" תערוכת הצילום: נשות הקיבוץ. לא ידעתי איך לקבל את מה שהן סיפרו לי על גילת, הן אמרו שהייתה עוף מוזר בקיבוץ, האישה שהטיפה לחיבור קהילתי בקושי אמרה שלום כשעברה בשביל. “היה לנו כבוד אליה כי היא אישה מוכשרת”, סיפרה לי אז אחת המרואיינות, והדגישה כי רק בתהליך העבודה על התערוכה פתאום התגלתה להן האישה המופלאה הזאת.
את הרעיון לתערוכה "בתים פתוחים" היא גלגלה בראשה כעשור, אבל רק אחרי שחברי הקיבוץ הבינו את משמעות התהליך החברתי שעברו הנשים בתערוכה "זכות הבחירה", הם באו לשמוע מה יש לה להציע.
לגילת היה רעיון ליצירת סיטואציות אינטימיות בתוך בתי האנשים, וכך במהלך שבת שלמה אירחו החברים אלה את אלה לפעילויות יצירה, אוכל, תיאטרון, שירה ועוד. המטרה הייתה לייצר תחושת שייכות הדדית של החברים בקיבוץ. “בקרוב אני אצטרך לשחרר את הפרויקט לידיים הנאמנות של הקהילה, ואני רוצה להותיר לחברים פה את חזון השייכות”, אמרה באותה שבת.
באמצע החיים
מאות חברים, בני קיבוץ יד מרדכי והקיבוצים חצור, נירים, שובל, בני משפחה ואומנים ליוו ביום שני האחרון את ארונה של גילת. בית הקברות הכפרי בפאתי הקיבוץ הוותיק תואם את רוחה החופשית והצעירה. בשנה האחרונה היא זכתה לכמויות בלתי נדלות של אהבה מחברי הקיבוץ, לא מעט בזכות שתי התערוכות האחרונות, "זכות הבחירה" ו"בתים פתוחים", נראה שזו הייתה הדרך שלה לגעת בלבבות של חברי הקיבוץ.
זכות הבחירה. התערוכה של שיבולת גילת. צילום: צפריר ניר
לי נותרה בעיקר תחושת החמצה. כל כך נדיר לפגוש בימינו אנשים שיודעים לחלום, אינדיווידואליסטים שחשובה להם סביבתם, והם מעל האינטרסים והאגו. אולי דווקא בימים כאלו, כשכל מהדורת חדשות נפתחת בדם, שחיתויות, בריונות והטרדות בכל חלקי העם, מראש הממשלה
ועד אחרון הפקידים, אולי המשימה העיתונאית שלי צריכה להיות חיפוש אחר כל מיני שיבולת גילת כאלה, הם אלו שנותנים לי את התקווה שמשהו יפה עוד קיים פה.
יד אלוהים נגעה באימא שלי
פוסט של גורן, בנה של שיבולת, על תערוכת “זכות הבחירה” (13.3.17)
אז אמרנו יום האישה? אימא שלי, מי שמכיר — הרוויח, ומי שלא — פשוט הפסיד, פתחה תערוכה חדשה בסימן נשים, תערוכה שהשאירה אנשים בהלם טוטאלי, ואני מצטט: “פסיכי”, “מטורף”, “דבר כזה עוד לא היה ביד מרדכי ב-67 השנים האחרונות”, “נשארנו בשוק טוטאלי”, “פשוט לא הצלחנו להירדם ורק בכינו מרוב אושר”, “תערוכה יחידה מסוגה”, “פשוט אין כבר מה לומר” ועוד מלא משפטים בסגנון הזה. כשאימא שלי, הבן אדם הכי מדהים שאני הכרתי, מכיר ואכיר בחיי, מקבל כאלו מחמאות, כשהיא מצליחה לגייס נשים רבות לשתף איתה פעולה בשביל להקים תערוכה, כשתערוכה כזאת מוקמת, תערוכה כזאת פמיניסטית שפשוט חיברה קהילה שלמה שהייתה כל כך צריכה את זה, לראות דבר כזה גורם לי להרגיש גאווה אמיתית באימא שלי מהמקום הכי תמים שיש.
כזאת התגייסות רק של נשים, חוץ מהצלם, לפרויקט יחיד במינו שהקיבוץ פשוט היה כל כך צמא לו משאיר את כל מי שראה את התערוכה ללא מילים! חד משמעית ללא מילים! אני כותב את הפוסט ומתחיל לבכות מתוך ההבנה שיד אלוהים נגעה באימא שלי, ואני בורכתי להיות בנה היחיד. זה נותן לי הרגשת גאווה עצומה! בסימן יום האישה הנה החלק הקטן של אימא שלי בשביל הנשים, הקיבוץ, הקהילה הכל כך מיוחדת שיש ביד מרדכי וכמובן בשביל המשפחה. אני חושב שמה שיכול לסכם את הפוסט הוא פשוט גאווה ענקית באימא שלי ובנשים בכלל.
אז תודה לך, אימא, תודה שאני בנך.
