בעבר היה נהוג להעניק מקומות תעסוקה לנכי צה”ל על מנת לסייע בשיקומם. תושב העיר מאיר אלפייה היה אחד כזה. הוא נפצע בזמן מלחמת השחרור והתקשה לעבוד בעבודה פיזית. הוא פנה במכתב לראש העירייה דאז אריה תגר וביקש פתרון. העירייה החליטה להקצות לו שטח בפארק הלאומי והוא הקים עליו קיוסק.
האיש בנה במקום קיוסק מכספו לאחר שקיבל היתר בנייה והפעיל אותו במשך שנים ארוכות עד שחדל מכך. לטענת אלמנתו, בשלב מסוים הועבר ניהול הפארק הלאומי מידי עיריית אשקלון לידי רשות הטבע והגנים, והיא סגרה את שעריו של הפארק בשעות מוקדמות והקשתה על ניהול העסק במקום, מה שגרם למנוח לחלות ולסגור את העסק. הוא הלך לעולמו בשנת 2013.
בני המשפחה ביקשו להפעיל את הקיוסק ופנו לרשות הטבע והגנים לקבל אישור, אלא שלאחר מכן פנתה הרשות לבית המשפט בדרישה לפנות את הקיוסק.
הגן לאומי אשקלון. צילום: דורון ניסים
לטענת הרשות, המבנה הוקם שלא כחוק מכיוון שהרשות ניתנה על ידי עיריית אשקלון ולא על ידי רשות הטבע והגנים. וכי עיריית אשקלון מעולם לא הייתה בעלת זכויות במקרקעין ולא קיבלה רשות מרשות הפיתוח להעניק זכויות במקרקעין.
עוד טענו ברשות כי המנוח לא שילם כל השנים תמורה כספית לרשות עבור השימוש בקרקע וכי הרשות רשאית על פי דין להגיש בקשה לסילוק ממקרקעין שהוכרזו כגנים לאומיים.
השופטת סבין כהן מבית משפט השלום באשקלון קיבלה את טענותיו של בא כוחה של האלמנה עו”ד ארז אסרף ממשרד אסרף, ליבוביץ ושות’ ופסקה כי אף על פי שבעלי הקיוסק מעולם לא שילם שכירות לעיריית אשקלון או לרשות הטבע והגנים, הוא נחשב לדייר מוגן, ולכן לא ניתן לפנותו.
בית המשפט דחה את טענותיה של רשות הטבע והגנים שלפיהן ניתן לפנות הקיוסק כי שטח הקיוסק שונה מהשטח שלגביו קיבל את היתר הבנייה, ומכיוון שהפארק הועבר לניהולה היה עליו לקבל את הסכמתה להקצאת השטח לקיוסק.
עוד קבעה השופטת בהחלטה, בין היתר, כי אף שבנוסח הרישום בטאבו אין כל אזכור של הנכה ז”ל כי מדובר בשטח בבעלות העירייה וכי אין כל עדות לטיבה של ההתקשרות בין המנוח לעירייה, לא ניתן להתעלם מזכויותיו של הבעלים בנכס שניתנו לו כ”הקצאה”.
עו"ד ארז אסרף. צילום: סטודיו תומאס
השופטת ציינה כי הקצאת השטח למנוח לא הוגבלה בזמן ולא הותנתה בכך שרק הוא אישית יוכל להפעיל הקיוסק וכי לא סביר להניח שהמנוח היה מסכים להשקיע סכומי כסף מבלי שתינתן לו האפשרות להעביר את הנכס לאחר. אמנם הוא לא שילם שכירות, אך מלוא עלויות הבנייה היו על חשבונו, והמקרה דומה לתשלום עבור דמי מפתח.
קבוצת ה-WhatsApp של "כאן דרום"
רק חדשות ועדכונים, בלי דיבורים ובלי חפירות. הקליקו להצטרפות: https://bit.ly/2DbKE5N
השופטת ציינה בהחלטתה כי רשות הטבע והגנים לא הצביעה על צורך מיוחד לפינוי השטח שעליו הוקם הקיוסק, לא הצביעה על נזק שעלול להיגרם לה בשל הפעלת הקיוסק וכי כל רצונה הוא להרוס את הקיוסק, ולכן אין הצדקה לפינוי הקיוסק ללא הסכמת האלמנה.
בעקבות הדברים נדחתה תביעת הפינוי ונפסק כי אם הם האלמנה תסכים לפינוי הקיוסק הבנוי על שטח של 25 מ”ר, היא תהיה זכאית לקבל פיצוי בסך 195,722 שקלים מרשות הטבע והגנים, וזאת נוסף להוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקלים שנפסקו לטובתה.
