האדם מטבעו הינו יצור חברתי. הדבר בא לידי ביטוי באדם עצמו, בחיבור בין שני צדדי האדם – זכר ונקבה – ובמעגלים החברתיים הרחבים יותר: במשפחה, בקהילה, בעם, באנושות ובעולם כולו.
הרב ערן טמיר
כיצורים חברתיים אנו משפיעים ומושפעים, מקבלים וגם נותנים, כלשונו של הרמב”ם (הלכות דעות י א): “דרך ברייתו של האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג במנהג אנשי מדינתו”.
השפעות חברתיות אלה מופיעות באופן גלוי וסמוי, מעל פני השטח ובעיקר מתחתיהם. על כן המשיך הרמב”ם וכתב: “לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, הוא ששלמה המלך אומר, ‘הולך את חכמים יחכם’. לא נמר לומד עם חכמים אלא הולך את חכמים'", ללמדנו, שכדי להיות מושפע מן החכמים והצדיקים באמת לא מספיק רק ללמוד מהם, אלא יש להתחבר אליהם, לחיות במחיצתם, להיות בקרבתם, להתחכך בהם בחיי השגרה והיום-יום ולשמשם.
על כן המשיך הרמב”ם וכתב: “מצוות עשה להידבק בחכמים ובתלמידיהם כדי לדבוק במעשיהם… לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, לאכול ולשתות עם תלמיד חכם ולעשות פרקמטיא (מסחר) עם תלמיד חכם, להתחבר להם בכל מיני חיבור”.
אם כן, אדם החי בחברת אנשים טובים, וערכיים ואידאליסטיים, קשור אליהם בקשרים חברתיים ואפילו בעניינים גשמיים וחומרים כקשרי נישואים, עסקים וכולי, עתיד הדבר להשפיע עליו גם מבחינה ערכית, מוסרית וכדומה. ובכך יעלה ויתעלה גם הוא מעלה-מעלה.
לפי ההבנה הפשוטה והישרה הזאת, היה מן הראוי לצפות שלבן, שחי בחברתו של יעקב אבינו 20 שנה ואף נקשר אליו בקשרי משפחה, מסחר ומגורים, יושפע ממנו, יעזוב את רשעותו, יתקן את מידותיו, ישנה את השקפת עולמו ויצטרף לתיקון עולם.
אך בפסוק החותם את 20 השנים שבהם חי לבן עם יעקב, המופיע בסוף פרשתנו (בראשית ל”ב א’), נאמר: “וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב למקומו”. וביאר ה”משך חכמה” שאין כוונת הכתוב לומר שלבן שב למקום מגוריו – לביתו הגיאוגרפי – אלא ללמדנו ששב למקומו הרוחני המקולקל והמושחת על אף שהותו של יעקב אבינו הצדיק שנים רבות במחיצתו. וזה לשונו: “מי שיש לו איש קדוש כיעקב בתוך ביתו הלא ראוי להתבשם ממעשיו וחכמתו ולקיים בו ‘הולך את חכמים יחכם’ ולא כן היה, וכאשר הלך יעקב, שב לבן למקומו הראשון, היינו מצבו הרע בדעות ובמידות – רמאי ואוהב ממון”.
לכן אפוא אטם וחסם את עצמו אל השפעותיו החיוביות של יעקב אטימה וחסימה המהוות את ההבדל העקרוני בין לבן ליעקב בין גאווה לענווה בין ישראל לעמים.
