הרב ערן טמיר
ציוויו של הקב”ה ליצחק לא לרדת למצרים בזמן הרעב ולהמשיך לגור לשכון בארץ ישראל — כנאמר בפרשתנו (בראשית כו, ב): ”אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך” — נראה כניסיון אמוני שבו נדרש יצחק לעמוד באופן פאסיבי, ניסיון שמטרתו המרכזית היא לא לרדת מהארץ, בחינת סור מרע.
אך חז”ל במדרש (בראשית רבה ד, ב) פירשו את ציווי ה’ אליו “שכון בארץ” כציווי אלוהי כפול הדורש מיצחק לעשות מעשה ולפעול באופן אקטיבי, בחינת עשה טוב: (א) “שכן את השכינה בארץ”, מבחינה רוחנית; (ב) עשה שכונה בארץ ישראל, היה נוטע והיה זורע מבחינה מעשית חומרית.
מה משמעות הדברים והאם אין שני ציווים אלו סותרים האחד את משנהו?
באופן פשוט, ניתן לומר שהקב”ה הטיל על יצחק אבינו שני תפקידים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו ללא שום קשר לזולתו. האחד להשרות את השכינה בארץ ישראל על ידי קריאתו בשם ה’ וקירובם של הבריות להכרה באל אחד והאמונה בו, ובכך להמשיך את מפעלו הגדול של אברהם אבינו.
והשני לבנות שכונה בארץ ישראל, לזרוע ולנטוע בה, ועל ידי כך לפתח את ארץ ישראל מבחינה גשמית-חומרית, כפי שאכן כך עשה והצליח, כנאמר בפרשתנו (בראשית כו, יב): “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה’”.
אך בעומקם של דברים יש לומר ששני תפקידים אלו — אחד הם. השכנת השכינה הרוחנית בארץ ישראל תופיע על ידי בניינה החומרי של הארץ מחד גיסא, ובניינה החומרי של הארץ יקבל את חשיבותו המלאה וערכו השלם רק על ידי השכינה הקדושה השורה בו מאידך גיסא.
אם כן, מטרת בריאת העולם היא חיבור השמים והארץ יחדיו, הקודש יתגלה דרך החול, חיבור אמיתי ושלם היכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל ובונה בה את שכונתו
חומריותו ומשרה בה את שכינתו ורוחניותו. השראת השכינה על ידי בניין השכונה, כי אין שכינה ללא שכונה, ואין שכונה ללא שכינה.
