מאמרם של חז”ל (גמרא שבת קכ”ז, ב) — “גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה” — נלמד מפרשתנו עקב התנהגותו של אברהם אבינו המבקש מה’ שימתין לו עד אשר יקבל בביתו את שלושת אורחיו. הדבר נאמר בפרשתנו (בראשית י”ח, ג): ”אל נא תעבור מעל עבדיך”, ופירושו השני של רש”י במקום: “היה אומר להקב”ה להמתין לך עד שירוץ ויכניס את האורחים” מעורר תמיהה חמורה.
הרב ערן טמיר
האומנם הכנסת אורחים חשובה יותר מלדבר עם ה’ ולהקביל את פני השכינה? ובמילים כוללות יותר, האומנם עניינים שבין אדם לחברו קודמים לעניינים שבין אדם למקום?
שאלה זו אינה שאלה רעיונית בלבד, אלא שאלה מעשית מאוד. הרי פעמים רבות כאשר אנו נתקלים בהתנגשות בין קיום מצווה שבין אדם למקום (להקביל פני שכינה) ובין קיום מצווה שבין אדם לחברו (להכניס אורחים,) אנו מעדיפים את קיום המצווה הקשורה לה’ ולא לבריות, בניגוד להדרכה זו של חז”ל.
כיצד אפוא יש להבין את דברי חכמנו אלה וכיצד יש לקיימם בפועל בחיינו?
את דבריהם של חז”ל — “גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה” — ניתן להבין בשני אופנים:
1. האות מ' במילה “מהקבלת” (פני שכינה) היא מ' היחס והיתרון, דהיינו, מייחסת בין שני ערכים העומדים זה מול זה, ומעדיפה את יתרונו של האחד על משנהו. ובענייננו כאשר שני הערכים, האחד הכנסת אורחים והשני הקבלת פני השכינה, מתנגשים זה בזה, כפי שקרה אצל אברהם אבינו, מלמדים אותנו חז”ל שיש להעדיף הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה.
2. האות מ’ במילה “מהקבלת” אינה מ' היחס אלא מ' המקור והנביעה, דהיינו, חושפת את הסיבה הרוחנית הפנימית למציאות המעשית החיצונית. ובענייננו, הכנסת אורחים אינה רק מעשה חומרי חיצוני שבו עלינו לספק את צרכיו החומריים, הפיזיים והנפשיים של האורח, כפי שנראה הדבר כלפי חוץ, אלא היא עצמה “הקבלת פני שכינה”, שכינה הנמצאת באורח עצמו מצד צלם אלוהים שבו.
לפי פרשנות זו, אין כל מתח או התנגשות בין האורח לשכינה, אלא האורח הוא עצמו השכינה, צלם אלוקים רוחני המתלבש באמצעים חומריים שיש לספק לו כאורח באופן מעשי. זו הכנסת האורחים הגדולה המזהה את הממד האלוהי החבוי בתוך המציאות החומרית הגלויה, את בין אדם למקום המסתתר בעומק בן אדם לחברו, בניגוד להכנסת אורחים רגילה המבטאת רק את הממד החיצוני שבמציאות, ללא שום יחס לתוכן האלוהי הגנוז בתוכה.
לפיכך, מובן ששלושת אורחיו של אברהם היו מלאכים בדמותם של עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם, כדי ללמדנו שגם כאשר כלפי חוץ נדמה לנו האורח כבשר ודם, השפל והבזוי שבאדם, חבוי בתוכו צלם אלוהי ומלאכי שאותו יש לכבד ומכוחו יש לדאוג לכל צרכיו הרוחניים והמעשיים.
כך גם הסביר המהר”ל (נתיבות עולם נתיב אהבת ה’) את סיומו של הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”: במילים “אני ה’”, מילים המנמקות שהסיבה לאהבת הרע “כמוך” היא כי “אני ה’” נמצא בו, ממש כמו שאני נמצא בי. וזה לשונו: “זה שהוא אוהב רעהו כמותו לגמרי, דבר זה מצד שהוא אדם בשלמות, וזה כאשר יש לך צלם אלוקים בשלמות”.
