ברכתו של הקב”ה לאברהם לעשותו לגוי גדול, לברכו ולגדלו, לברך את מברכיו ולקלל את מקלליו עד שיתוקן המין האנושי כולו — כפי שנאמר בפרשתנו (בראשית יב, יג): “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ואברכה מברכיך ומקלליך אאור ונברכו בכך כל משפחות האדמה” — לא השאירה לכאורה לאברהם שום משימה שהוא נדרש לעשות בעצמו, חוץ מדבר אחד שציווה עליו הקב”ה לעשות בעצמו: “ואהיה ברכה”.
הרב ערן טמיר
מהי ברכה בכלל, מה משמעותו של הציווי האלוקי לאברהם, ולנו כזרעו, "והיה ברכה", וכיצד יש לעשותו?
מבאר נפש החיים (שער ב, ב): “ברכה אינה שבח ותהילה לה’, אלא תוספת וריבוי מלשון הברכה”. הסבר: אחת מהפעולות החקלאיות נקראת "הברכה". הברכה היא אחת האפשרויות להגדיל את מספר הגפנים במטע, כאשר עובד האדמה משתמש בזמורות כדי לעשותן גפנים עצמאיות באופן הבא: לאחר שאחת הגפנים גדלה במטע, העמיקה שורשים והפריחה ענפים, מותח הכורם אחת מזמורותיה הארוכות, כאשר היא עדיין מחוברת לגפן, מכניסה לקרקע באופן מסוים ומוציא את צופה על פי הקרקע. לאחר שהזמורה השרישה והחלה לפרוח כגפן לכל דבר, מנתק הוא את הזמורה ממקורה – הגפן הראשונה — והזמורה תהיה לגפן עצמאית העומדת בפני עצמה, ובכך הרוויח גפן נוספת במטע הגפנים.
זו פעולת ההברכה בשדה, ומהותו של הב תהליך של הברכה הוא להתחבר לשורשינו ולמקור חיותינו, לקב”ה, כגפן השנייה, הנראית כלפי חוץ עצמאית, אך באופן פנימי יודעת שמקורה נובעת מן הגפן הראשונה. כך אנו אמורים לדעת שכל כוחותינו ומרצנו לפעול ולעשות באופן עצמאי נובע מריבונו של עולם שמחיינו ונותן לנו כוח לעשות חיל.
אם כן, האדם המברך אינו משבח ומהלל את ה’, שהרי לה’ אין צורך בכך, אלא הוא מחבר את עצמו אל מקורו, אל ה’, כאשר מרכז הכובד של הברכה איננו ה’, אלא אדם המברך עצמו אל ה’. מכאן מובן שהתפקיד שהוטל על אברהם אבינו, “היה ברכה”, היה להבריך, לחבר את כל המין האנושי למקורו האלוקי דרכו, כפי שאכן עשה לכל באי עולם בקראו ה’.
אך כיצד יעשה זאת? מהי הדרך המעשית להבריך את כולם אל ה’? על כך אומר לו ריבונו של עולם "היה ברכה", כלומר פשוט תהיה אתה.
מבאר הרב אריה לוין (בפירושו לפרקי אבות) שמשמעותה של המילה “היה”, כפי שבא לידי ביטוי בפתיחת דבריהם של חלק מחכמי מסכת אבות במילים “הוא היה אומר”, היא שלפני שהוא היה אומר באופן רצוני ושכלי את דעותיו ומסריו לרבים כדי לשכנעם באמיתות דבריו, הוא היה כזה בהתנהגותו הפנימית, במידותיו, ברצונו ובהתנהגותו המעשית. הוויה פנימית אמיתית, שהיא הסיבה האמיתית להשפעתו על אחרים, מתגלה בהקרנה ובדוגמה אישית שפעמים פועלת את פעולתה אף ללא כוונה מצדו של המשפיע, אלא פועלת על ידי הזדהות של המתבונן בכך שהוא לומד מתוך פעולותיו של האיש.
כמובן, אין הדבר סותר את הצורך להשפיע באופן מעשי ובשכנוע שכלי כמו דיבור, כתיבה וכדומה, אך ההשפעה האמתית והעמוקה ביותר היא “היה ברכה”, היה אדם טוב וישר, שיהיו אנשים נוספים ורבים חפצים בקרבתו וירצו להתחבר אליו ולהתברך ממנו. תלמיד חכם, המאציל מרוחו בלי שום כוונה מצדו, מקרין ומשפיע הרבה יותר מאלפי דרשות מלהיבות ומאמרים עשירים, הכוח הספרותי וכוח הדיבור הם תמיד אלו שמתלווים אל השפעת החיים עצמם, המוסר והצדק המתגשמים בחיי המעשה.
אמנם השפעה בדרך זו לוקחת זמן, דורשת המון סבלנות ועוברת דרך מורכבויות וסיבוכים, אך רק כך, מתוך היה ברכה, תהיה מהפכה!
