את פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה הפרשה האחרונה בספר דברים ובתורה כולה, אי אפשר לקרוא בלי עצב בלב ובלי דמעה בזווית העין: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, … וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ… הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה".
משה הענק, שנפשו בוודאי זוכרת את כל התלאות שעבר: לידתו במחבוא, השילוח בתיבה על פני היאור, ההצלה על ידי בת פרעה, הילדות בבית פרעה. השונות והידיעה שהוא זר, העבודה אצל יתרו, החזרה למצרים, המאבק לגאולה, התלונות של עם ישראל, ההכאה על הסלע, מתן תורה, חטא העגל, קבלת הלוחות השניים, חטא המרגלים. כל ההיסטוריה של יציאת מצרים משולבת בחייו העמוסים כמה הסטוריה על איש אחד. ומה הוא רצה – "כולה" להיכנס לארץ ישראל, וגם את זה הוא לא זוכה לקבל – לא להיכנס ולא להיקבר שם כי האל עונה לו בבירור: ושמה לא תעבור.
אפשר לעצור ולדמיין את המבט של משה: הוא רואה את הארץ, לאורכה ולרוחבה. ויודע שלעולם לא ייכנס לשם. העצב של משה מזכיר כמיהה ואכזבה שנוחלים נשים ואנשים – עגונות שרוצות חירות, אסירי ציון שביקשו לעלות לארץ, עקרות ש"מתות" לילד\ה, אהבה נכזבת של איש או אישה וכל אדם שכמיהה ואכזבה צורבות את ליבו.
בפרשת וזאת הברכה משה מסיים את נאומו בברכה לעם ישראל. ברכתו האחרונה "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ" מזכירה לעם כי הצלחתו תלויה בה'. ומיד אחר כך, בלי שלום, בלי תודה ובלי זמן לשאלות, משה עולה להר נבו. המנהיג שהוביל את העם במשך יותר מארבעים שנה פונה מהם, ונעלם לתמיד.
בפרשה מופיעה דינמיקה נהדרת בין היחד ליחיד. משה רבנו, שאוטוטו ייפרד מהעולם מציין את החוויה הקולקטיבית שעבר העם, מיציאת מצרים בואכה ארץ כנען כתהליך מכונן, אבל גם פונה באופן אישי לכל אחד מהשבטים במילים ובברכות המתאימות לו בלבד.
אבל מה שמיוחד בנאומו זה של משה הנו אלמנט ההישענות – היחיד בישראל נשען על היחד, היחד נשען על היחיד, וכולם נשענים על הקב"ה שבשמים. "מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…".
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
משה מגלה כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות, הדבר לכאורה סותר את דרך העולם שבו האדם צריך להיות עצמאי ובלתי תלוי, לסמוך על עצמו ולא לשבת באפס מעשה, לומר "פרנסה מהשמיים", רק אם עושים השתדלות לפרנסה וכו'.
יוצא אפוא, שעם ישראל מיוחד בהיותו "עם נושע". לדעת רבים, האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה חשובה מאוד וגם מסייעת לאדם להיות רגוע יותר, להיפטר מהדריכות המתמדת, להתעלם מאנרגיות שליליות ואז לפרוץ ולהצליח בכל.
ומכאן לאלמנט נוסף שהעלתי רבות בפרשות השבוע שלנו – קנאות קיצונית וסכנותיה: למרות שיעקב קילל את לוי ושמעון, זוכה שבט לוי לברכה ארוכה יחסית הוא מפוזר בין השבטים ומופקד על עבודת המקדש. מדוע ההבדל בין ברכת\קללת יעקב ללוי לדברי משה בפרשה?
יעקב הרותח מכעס על הריגת תושבי שכם על ידי שמעון ולוי (בראשית ל"ד), רואה את האלימות הזו כהתפרצות זעם שרירותית ומסוכנת, ולפיכך מתאר את הפצת בני השבט ברחבי ישראל כהתנערות מהאלימות הזו. לעומתו משה מתייחס להרג בני ישראל החוטאים על ידי בני לוי, בהוראת משה (שמות ל"ב), כביטוי של נאמנות לאל, שבזכותו נמצאו הלויים ראויים לשרת בקודש. מה קורה כאן? נאמנות נהדרת או אימפולסיביות מסוכנת?
רבים סבורים שהפתרון לתהייה קשור במסע השונה שעשו שני השבטים. בני לוי השתמשו ביסוד הכעס והקנאות למטרות חיוביות, כמו בהתנהלותם בחטא העגל בעוד שבני שמעון חטאו וחטאו.
ובכל זאת מדוע אכן בני לוי נפוצו בין השבטים כפי שאמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" והתשובה היא – כל קנאות דתית מסוכנת כשהיא מרוכזת במקום אחד. שבט לוי לא יזכה לנחלה. אך בניגוד לאחיו שמעון שנמחק ונעלם, לוי שנענש עמו ירכך את תכונות הקנאות שלו כאשר יתפזר בין השבטים, יעבוד בקודש ויהיה תלוי בפרנסתו בהם. שבט לוי ביצע תיקון שיושלם רק אם יתפזר בין השבטים.
לפי התובנות הפרשה כולנו צריכים להישען זה על זה, לפרגן, להרבות באהבת חינם, להישען על אבינו שבשמיים וכמובן להבין כי נאמנות מבורכת, קנאות או צייתנות עיוורת – לא ולא. והמסקנה, הברכה ניתנה והדברים הם בידינו. אם נשכיל לקיים חברה צודקת, ישרת דרך, מאירת עיניים, פתוחת לב ושכל, והכי חשוב מאחדת ומאוחדת נוכל להנות מ"זאת הברכה".
שבת שלום ומועדים לשמחה!
