אחרי חודש התשובה, אחרי ראש השנה, לקראת יום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם מדברת אל כל אחד מאתנו כפרט. אחד הדברים שאומר משה רבנו בשירה הזאת הוא המסר שבני ישראל ילמדו מהמעשים שנעשו שלא כהוגן ולא יחזרו עליהם, לכל אחד מאתנו יש את ה'האזינו' שלו, וכל אחד באמת צריך להתבונן בשינוי שחל בו ולקוות שאכן למד את השעורים של השנה הקודמת. שירת האזינו היא שירה אקולוגית הפונה אל השמים והארץ וגם לליבו של האדם.
משה שר את שירת האזינו רגע לפני שהוא נפרד מעמו ומשליחותו, ובעיקר מהחלום שלו שלא יתגשם. השירה הזו הנה שירה אלוהית הבוקעת מפיו של משה שגמגם. שירת הים של משה חתמה את תקופת השעבוד ופתחה את תקופת הנדודים, ושירת האזינו חותמת את תקופת הנדודים ופותחת את תקופת כיבוש הארץ. משה רבנו קורא את השירה לעם ישראל, ומצווה אותם לשים לב לדברים שנאמרו להם, על מנת שיאריכו ימים בארץ ישראל, אליה הם עומדים להיכנס.
משה רבנו בשעותיו האחרונות מוכיח את עם ישראל על כפיות הטובה וחוסר הכרת הטוב כלפי הקב"ה ומכנה אותו בכינויים קשים, כמו "עם נבל" ועוד. הכרת הטוב מצד אחד מלמדת על זיכרון נאות והסתכלות נכונה של הדברים, ולעומתם כפיות הטובה והכפירה מגיעות בעקבות הסתכלות מעוותת ולא נכונה, שכחת העבר ואי התייחסות לעתיד. הדבר נכון בכל מערכת – גדולה או משפחתית, בעבודה או בבית: המערכת צריכה להכיר טוב ולזכור עובד מעולה גם בימים פחות טובים שלו, בכל משפחה יש אתגרים וקשיים ולכן, הפתרון לאתגרים שניצבים בפנינו הנו לזכור את כל הטוב והחסד שקיבלנו מבן/בת הזוג, להיזכר (גם בעת קשה) בכל אותם רגעים יפים שמילאו את חיינו באושר ובשמחה.
אסור לנהוג בכפיות טובה – עלינו לדעת זיכרון של ימים ומעשים טובים משכיח מעט ימים פחות טובים. לפיכך, רק באמצעות הכרת הטוב, מצד אחד והימנעות מכפיות טובה, מצד שני אפשר להתמודד עם קשיים מזדמנים ולעבור אותם בהצלחה. משה מוכיח את עם ישראל שאינו מכיר בטובה שאלוהים העניק לו, וכתוצאה מכך עשוי לחטוא ולעבוד עבודה זרה. משה מעמיד אפוא את יסוד החטא על תכונה המוכרת לכולנו בשם "כפיות טובה". כפיות טובה היא גם מצב בו אדם מייחס את הצלחותיו לעצמו ואינו מכיר בכך שהזולת סייע בידו. אכן, זוהי תכונה אנושית מוכרת, ויש לה הסבר פשוט. כאשר אנו מכירים בכך שנזקקנו לעזרת הזולת, הדבר פוגע בכבודנו וגורם לנו להרגיש לא מוצלחים מספיק, ובפרט, תלותיים ולא עצמאיים. אלא שעלינו להודות באמת ולהכיר בטובה שהזולת העניק לנו, ואסור שהדבר יגרום אי נעימות או תפגע בדימוי העצמי המצליחן שבנינו לעצמנו.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
בפרשת האזינו מופיע מסר נצחי נוסף – כרטיס צהוב מהדהד אקטואלי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" כאשר העם וגם כל אדם הנו רזה ובמעמד לא גבוה הוא מקפיד על הערכים והחוקים ואולם דווקא לאחר ששמן, לאחר שהצליח. הוא בועט בערכים ובבני אדם. עצוב ומחנך… לא פעם אנו אומרים על מנהל או ממונה בכעס "עבד כי ימלוך" מנהל ששכח שהוא היה פעם עובד וכו'. נכון שהתפקיד דורש שינוי מהותי, נכון שהמנהל לא יכול להיות "סחבק" כבעבר, אבל האם השררה צריכה להשחית את המידות? האם המנהל צריך לשכוח את העובדה שהארגון הוא קודם כל אנשים.
דומני שהביטוי "וישמן ישורון ויבעט" בא לומר למנהיגים ולמנהלים לא לשכוח את ערכי היסוד המוסריים, וגם לכל אדם שמתעשר או עולה מעלה לא לשכוח שהכוח משחית, שהרווחה והעושר טובים אבל, עלולים גם להיות מסוכנים. שירת האזינו חוזה ששפע כלכלי, לא רק שאין בו ליצור יציבות ושלווה, אלא הוא עלול לערער אותה עד היסוד, ולגרום להסתאבות וריקבון כפי שחזה הנביא עמוס בנבואותיו הקשות על עשירי ועשירות שומרון, ואת זה צריך לשנן גם במיוחד כעת בעת משבר חברתי גדול. אימפריות עשירות מאוד התפרקו בגלל מאוס והשחתת מידות, ולעומתן מדינות לא עשירות שרדו לאורך דורות בגלל יציבות וחוסן מוסריים וערכיים.
ומכאן, לסיפור מות משה – הפסוקים האחרונים בפרשה מתארים ציווי שאף אדם לא צווה מעולם – האל מצווה את משה בציווי (יחידי בתנ"ך) למות. "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ …וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה". שמתם לב פקודה חדשה ונדירה – למות.
משה, עבד ה', שכל חייו הוקדשו להוצאת עם ישראל ממצרים, הובלתו הקשה במדבר, מתן תורה, הנהגה והכנה לכניסה לארץ, לא יזכה להכניס את עמו לארץ. פסוקי הציווי הזה כואבים: למה נגזר על משה רבנו "עצב נבו"? גם כשאנחנו חוזרים אל הסיפור המלא של מי מריבה (הכאת הסלע), ליבנו מתייסר – הבגלל מכה ולא אמירה משה נענש כך?
פרופ' אסא כשר מתעמק בסוגיה זו רבות וקובע – משה לא נענש: לפי פרשנות זו משה רבנו מועבר מתפקידו. משה הנהיג נפלא את בני ישראל במדבר, הנהגה של נסים, של מן, ענני כבוד ובאר מים חיים. לצורך מטרה זו הוא היה המנהיג בהא הידיעה, אבל הכניסה לארץ דורשת חיי יום עכורים ולא רק ניסים, בארץ כנען נדרשות יכולות אחרות: יכולת הנהגה צבאית, יכולת התמודדות עם עמי הארץ, ניהוג והנהגה גם של פשרות, יכולת "לשחרר" את השבטים לנחלותיהם ועוד. לכך לפי פרופ' כשר משה לא מתאים. מישהו אחר צריך להוביל את העם בכניסה לארץ, ומשה צריך למות לפני הכניסה לארץ. הציווי על משה למות מבהיר וממחיש שאין כאן עונש, אלא שלב נוסף בדרך לכניסה לארץ שעדיין נמצא כביכול באחריותו של משה, שמוכן להקריב את חייו, פשוטו כמשמעו, לטובת העם.
ועוד תובנה, על משה נגזר לעמוד מנגד. להעפיל על הר נבו, לסקור במבט רחב את הארץ המובטחת. את העתיד אליו לא יגיע. המילה "מנגד" היא גם קריאה לאדם לעצור, לקיים חשבון נפש, להתמודד עם מגבלותיו. אפילו משה רבנו איננו יכול לחיות לעד ולהספיק הכול. לפיכך, זו קריאה לכולנו להשלים עם הציפיות שלא נוכל לממש, עם החלומות שלא יתגשמו, להכיר במגבלות היכולת והכוח.
בשבת זו, שבת שובה, אני מאחל לכולנו שנמצא את העוז והתבונה להיות מנגד – לדעת להשלים ולדעת להתפשר לדעת לשאוף ולדעת לסגת, להיות טובים יותר, קשובים יותר, צנועים יותר, ואמיצים יותר.
שבת שלום כתיבה וחתימה טובה.
