שארל מונטסקייה (1755-1689, צרפת) הגה את עיקרון הפרדת הרשויות שעיקרו איזונים ובלמים והגבלת הכוח של השלטון כדי לשמור על זכויות הפרט.
הפרשה שלנו גם מדברת על איזונים ובלמים, ועוסקת בארבעה סוגים של מנהיגים: המלך – המופקד על ניהול ענייני הפנים והחוץ של המדינה, השופט – הממונה על מערכת החוקים, הכהן – הממונה על החוק הדתי, והנביא – הממונה על הקוד המוסרי. אז ובוודאי היום המנהיגים הפוליטיים, מנהיגי הדת והשופטים כולם חייבים להיות מגדלור של מוסר אחרת חברת המופת אליה כיוונו נביאי ישראל ומייסדי המדינה תתפורר. אנו בראש חודש אלול וכולנו מתפללים שמנהיגנו ישכילו לראות את האנחנו ואת המגדלור שפרשת שופטים מציבה.
פרשת שופטים דורשת 'צדק צדק תרדוף'.
מדוע הכפילות במילה צדק? הרבה פירושים לפסוק זה ואני אוהב במיוחד הפרשנות שלפיה את הצדק רודפים אך ורק באמצעים צודקים: מטרה לא מקדשת את כל האמצעים. את הצדק – המטרה הצודקת, אנחנו רודפים רק באמצעות אמצעים צודקים, לא מתקנים עוול בעוול אחר. ולכן כפילות המילה צדק.
זהו אגב, פירוש הראוי לעיון מעמיק ביותר, שכן אנו חיים בתקופה המתאפיינת במאבקים רבים וצודקים, שבהם בשם מטרות צודקות וראויות, אנו עלולים להשתמש באמצעים שאינם כשרים – והתורה קובעת זו לא הדרך.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
המודל של מערכת המשפט שלנו מופיע בפרשת השבוע: מערכת המשפט המקראית מבוססת על בית משפט מקומי, הממוקם בשער העיר ומעליו בית משפט גבוה הנמצא במקדש, ומיועד למקרים הסבוכים. גם מערכת המשפט הישראלית בנויה באופן דומה: 30 בתי משפט שלום פזורים ברחבי הארץ, מעל בתי משפט השלום נמצאים שישה בתי משפט מחוזיים, ומעל לכל אלה ניצב בית המשפט העליון, שהוא יחיד וכלל ארצי, ומשמש כערכאת ערעור בלבד, או כבית דין גבוה לצדק (בג"צ) ודן בעתירות נגד גופים שלטוניים. מזה כשמונה חודשים מערכת המשפט בעין הסערה.
רבים יוצאים נגד מערכת המשפט שלנו והתורה מציעה לכל המבקרים להבין כי, כמו אז, גם היום, קביעותיה של מערכת המשפט הן מחייבות: "לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְך יָמִין וּשְׂמֹאל". אפשר לחשוב אחרת, אפשר להציע רפורמות, אפשר לשנות את הרכב בית המשפט, אפשר לערער, אבל ברגע שנצא נגד החלטת מערכת המשפט אפשר למעשה "לסגור את המדינה", ואני מציע לשר המשפטים שלנו, לכל שופטי העליון, ולכל נבחרי הציבור, מכל צד להקשיב היטב לפרשת השבוע.
הפרשה עוסקת בהרחבה בחוק המלך. החוק המופיע בפרשת השבוע רחוק מהדגם המקובל של מלךְ. בניגוד למלכי ישראל המפוארים כמו דוד ושלמה החוק קובע שלמלךְ אין נכסים: "לא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", "לא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים", "וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה לּוֹ". ומה כן יש לו…לשמור מצוות ולקיים תורה. מטרת כל אלה "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" אין ייעוד, אין תפקידים, המלוכה בעלת תפקיד לא ברור ותואר סמלי. למעשה יש כאן ניגוד ברור : להיות עם ולהרגיש בלי – מצד אחד שום תשים מלך מצד שני הסתייגות מהמלך ואיסורים רבים. ולכן, רבים הפרשנים הסבורים כי לא מדובר במצווה אלא כרשות.
התלמוד נחלק בסוגייה זו, כאשר ר' יהודה קבע שזו מצווה. לדעת ר' יהודה ישנה מצווה גמורה להקים מסגרת מדינית לעם ישראל היושב בארצו, משום שרק מסגרת מדינית יכולה למלא את המשימות הלאומיות המוטלות על ישראל, כמו מלחמת עמלק ובניית בית הבחירה, ומנגד ר' נהוראי שקבע שזו רשות, וההוכחה – כאשר בני ישראל ביקשו מלך משמואל שמואל רתח מכעס "וירע הדבר מאוד בעיני שמואל". מצווה או רשות – כמה יפה תורתנו, שידעה את חולשת בן האנוש, את הסכנה שבעוצמה ואת העובדה שבמנהיגות ובכל כוח, טמונים יסודות ההשחתה. ואיך מאזנים אותם – באמצעות בלמים, הצנע לכת וסייגים שיתעלו את הכוח לעשייה חיובית.
ומכאן לסוגייה נוספת – בחינוך אנו אומרים "התלמיד במרכז", בארגון אנו אומרים "האדם במרכז" מדובר בצורך המעיד על חשיבות התלמיד\האדם וההכרח לטפל בו היטב. מוטיב זה בולט בפרשת השבוע – ואיך? בדיני המלחמה.
בפרשת השבוע מופיעים דיני המלחמה: בצבא, המשימה קודמת לאדם. כל מערכה היא מבחן עליון ברמה לאומית, צבאית ואישית. הצורך לגייס את כלל משאבי העם, להילחם ולנצח – טבעי וברור. ולכן, סביר שמתבקשת גישה הרואה את הכלל לפני הפרט – הצבא לפני הלוחם.
גישת פרשת השבוע שלנו שונה. במתן הפטור מגיוס יש דאגה מיוחדת לפרטים: היא מכירה ב"ירא ורךְ לבב" ומשחררת אותו לביתו "ולא ימס (יפחיד) את לבב אחיו כלבבו" – הרחקת החלשים מקטינה את הסיכון להחלשת המורל, ובנוסף מוותרת על השתתפות חיילים נוספים בלחימה "האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו… האיש אשר נטע כרם ולא חללו (נהנה מפירותיו)… האיש אשר ארש אישה ולא נשאה… ילךְ וישוב לביתו פן ימות במלחמה" – ההסבר האחד הנו שאנשים אלה טרודים במשימות שלא הושלמו ולכן לא יתמסרוּ ללחימה, יחלישו את הכוח ולכן נכון לוותר עליהם.
ומאידך, אהבתי לקרוא את פרשנותו של מפקד חיל האויר לשעבר, האלוף אמיר אשל שלפיו ניתנת כאן עדיפות לצרכי היחידים: בעלי הבתים, בעלי הכרמים והמאורסים, על פני צורךְ הכלל ועל כן, לא מגייסים אותם למלחמה. המשמעות כאן שהצבא והמדינה באים לקראת היחיד, וזה מגביר את מחויבות הכלל ומחזקת את רצונו להילחם למען מדינה הנוהגת כךְ. הריבון מוותר בקטן, מגביר את מחוייבות הכלל ומחזק בגדול את רוח אנשיו ויכולתם לנצח. כך גם צריך לנהוג בעבודה ובכל ארגון – היחד צריך ללכת למען הכלל, אבל לעתים צריך ללכת לקראת היחיד כדי לחזק את הכלל.
לסיכום, חייבים לראות תמיד את התמונה כולה אבל להתייחס לכל פרט ופרט כפי שפרשת השבוע מציעה לנו. כל מורה חייב לראות כל תלמידה ותלמיד באופן מיוחד, כל מנהלת או מנהל חייבים לראות כל עובדת ועובד בהתאם לצרכיו, ולעתים ללכת לקראתו יותר מהרגיל. ובנוסף, כולנו, בכל תפקיד של הנהגה: בבית, בעבודה או בחברה צריכים לנהוג בריסון, בהצנע לכת ולהבין את מגבלות הכוח.
ולבסוף, אפשר וצריך לבקר את מערכת המשפט, יש בה לא מעט תקלות, ציבורים שלמים חשים שהם אינם מיוצגים בה. ולכן, והכרחי לשנות ולתקן אותה באחריות ובממלכתיות אבל חייבים לזכור, ללא מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה לא יהיו איזונים ובלמים לממשלה, לשלטון המקומי ולבעלי הכוח, והדבר עלול להביא את מדינתנו למקומות שלא כדאי שנגיע אליהם.
שבת שלום.
