מדרגת צדקותו ותמימותו של נח, כפי הנאמר בפרשתנו (בראשית ו, ט): “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”, נתונה במחלוקת של חז”ל, אשר מובאת בדברי רש”י: “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר; ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו, של אברהם לא היה נחשב לכלום”.
לעומת פירוש זה שבו המילה “כדורותיו” מתפרשת באופן יחסי בין דורו של נח לדורות אחרים, מבאר הספר “משך חכמה” שהמילה “בדורותיו” מציינת את שני הדורות – שתי התקופות בחיי נח עצמו, האחת לפני המבול והשנייה לאחר המבול, כאשר בכל אחת מתקופות אלו התגלתה בנח מעלה אחרת. בדור שלפני המבול מעלת נח הייתה שהיה צדיק, ואילו בדור שלאחר המבול מעלתו הייתה שהיה תמים. מה משמעות הדברים?
בגמרא נאמר: “צדיק במעשיו, ותמים בדרכיו (במידותיו)" ולפי רש’’י: “צדיק בלא חמס, ותמים ענו ושפל רוח”. כלומר מעלתו הכפולה של נח הייתה שלא היה רק צדיק ותמים, אלא בכל תקופה מתקופות חייו הצטיין במעלה המיוחדת שנצרכה לאותה התקופה. בתקופה שלפני המבול, כשבני דורו קלקלו את מעשיהם בחמס ובגזל, מעלתו הייתה שלא נטה אחר הלחץ החברתי שבו היה נתון והיה צדיק במעשיו. ואילו בתקופה שלאחר המבול הייתה מעלתו בכך שלא התגאה על הצלחתו והשגחת ה’ עליו בניגוד לכל בני דורו שנספו במבול, והיה תמים במידותיו בענוותנותו.
אם כן, עמידתו החזקה של נח אל מול הלחץ החברתי שבו היה נתון בדור שלפני המבול מחד גיסא ואל מול הקלקול המוסרי הפוטנציאלי בדור שלאחר המבול מאידך גיסא הקנו לו את הגדרת הקב”ה כצדיק תמים, וכל זה מפני שבכל תקופה שבה חי ידע להתגבר על המכשול הייחודי שעמד בדרכו.
אמנם האתגר המרכזי שעומד בפני נח הוא קיום הציווי האלוקי לבנות תיבה במשך שנים ארוכות לעיני דור חסר אמונה, ובכך להינצל מן המבול העתיד להחריב את העולם.
האם לסמוך על הנס?
מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שצווה נח לבנות – כ—150 מטרים אורכה, כ—25 מטרים רוחבה וכ—15 מטרים גובהה וחלוקתה לשלוש קומות – ובין תכולתה: כמות בעלי החיים שהיה צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר מכן הזבל שנוצר בתיבה במשך שנה תמימה. ברור ומובן שלא היה יכול המעט להחזיק את המרובה אלא בדרך נס.
לפיכך, תמוה מאוד מדוע הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל. וכשאלתו של הרמב”ן: “ואם תאמר יעשנה קטנה, ויסמוך על הנס הזה?” הרמב”ן מתרץ כי דרכם של נסים שהאדם עושה כל שלאל ידו והשאר בידי שמים.
מדבריו אלו יש ללמוד את הכלל העקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בעד השתדלותו של האדם מחד גיסא וביטחונו בה’ מאידך גיסא. תחום אחריותו והשתדלותו של האדם הוא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין שיכולתו לעשות ישאיר לקב”ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס.
שנמשיך להשתדל כולנו לבנות עולם טוב יותר מתוך ענווה ותמימות.
