פרשת השבוע עוסקת בהתנגשות הפנימית בין משה כאיש חזון שמתקשה לראות את העיסוק בעכשוויזם ובקשיי ההווה. משה כל כך רואה את העתיד ולכן לא חשש משום קושי מול ים סוף או במדבר. זו הסיבה כנראה שמשה מתרעם על העם הצמא כאשר אפילו האל לא מתרעם.
ההכאה בסלע והנגזר ממנה הם לב הפרשה אבל בואו נלך אחורה -הפרשה מתחילה במות מרים ארוע משמעותי וקשה למשה. הבה ניזכר מה הייתה מרים למשה: היא הייתה אחותו הגדולה, הבכורה במשפחה. היא השגיחה עליו כששט בתיבת עצי גופר על היאור. היא פנתה בעוז ובענווה לבת פרעה והציעה מינקת ישראלית, הלא היא יוכבד אמו. בלי מרים, סביר שמשה היה גדל בלי לדעת מיהו ולאיזה עם הוא שייך.
לאורך כל יציאת מצרים, מרים נוכחת ברקע הסיפור. אנו רואים אותה מובילה את הנשים בשירה על ים סוף, ומכאן ברור שהיה לה, כמו לאהרן, מעמד מנהיגותי. כאשר מרים לקתה בצרעת משה התפלל להחלמתה והביא לנו את ברכת ההחלמה הנדירה – רק חמש מילים, רק אחת-עשרה אותיות: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". מרים לא הייתה אחות רגילה, אלא מִגדל העוז של יציבותו ומיד אחרי לכתה משה טועה. האם יש קשר? ייתכן מאוד.
לאחר דרישת העם למים, אלוהים מורה את משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים, משה טועה ומכה בסלע, אלוהים גוזר על משה ואהרן: "לא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" . אי מילוי ההוראה מביא לעונש החמור. מה הביא את משה לחרוג מההנחיה? קשיי הדיבור שלו? הצורך בנס ראווה מוחשי ומרשים?, מדוע טעה ונענש קשות? מסובך.
אהבתי לקרוא פרשנות מיוחדת בסוגייה זו – לכל אדם יש סלע בליבו. לפעמים אנו קשוחים כאבן. אלוקים למעשה אומר מעיר למשה: אם היית מדבר אל הסלע, היית יוצר כוח בבריאה, שכשמדברים ללב אבן או סלע הוא משתנה, ולא היה צריך להכותו כדי שייתן את מימיו. יכולת לגרום לנו ללמוד מהאבן, להיות קשובים לקולו של הבורא, גם בלי מכות. זאת ועוד, יש בכולנו, את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום. האדם הינו יצור שכולל בתוכו את כל תכונות היקום. צריך רק למצוא את הרגע את המתג, וללחוץ… למשה רבינו ניתנה אפשרות זו, משה איבד אותה ועל כך הוא נענש.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ומכאן לסיפור פרה אדומה העוסק בהלכות טומאת מת. טומאת מת היא טומאה מיוחדת. למעשה הצורך בפסק זמן בין הנגיעה במת והטיפול בו ובין החזרה לחיים הוא נפשי-רוחני. סמואל הנמן המציא את ההומאופתיה אולם, כמו בהרבה דברים בתורה, ניצני ההומאופתיה מופיעים בפרשת השבוע.
ממציא ההומאופתיה חשב שאם לוקחים חומר הגורם למחלה בגוף האדם, מדללים אותו במים פעם אחר פעם, ונותנים מהם לחולה באותה מחלה – הוא מבריא. הריפוי אינו פיזיולוגי –אלא ברמה הרוחנית אנרגטית. כמובן ששיטה זו לא ניתנת להוכחה מדעית וגם אי אפשר לסתור אותה, אבל פרה אדומה היא מעין הומאופתיה.
הפרה האומללה נשרפת כליל מחוץ למחנה. אפרה המעורב באזוב ועוד, נאסף למקום טהור, מחוץ למחנה. הנטמא למת מיטהר על ידי מים המעורבים במעט מהאפר. האם יש הגיון מדעי שמים המעורבים באפר פרה מטהרים ? – לא ולא ! האם כך קובעת התורה – כן וכן. הנה כי כן פרה אדומה היא בעצם הומאופתיה בת אלפי שנים.
רוב הפרשנים אינם מבינים מדוע דווקא אפרה של פרה אדומה מטהר, אך יש הקושרים זאת לחטא העגל: מה שגרם לעם כולו לחטוא ולהגיע לסכנת מוות (כי ה' רצה להשמיד את העם החוטא, וחזר בו רק לאחר תחנוני משה), הוא מה שיגרום לכל אחד מהעם להיפרד ממתיו ולחזור לחברת החיים.
ומכאן לסיפור נחש הנחושת – המשנה במסכת ראש השנה שואלת על עצירת מגיפת הנחשים באמצעות נחש הנחושת של משה: בני ישראל חטאו, האל שלח נחשים שהרגו בהם, משה (כרגיל) זעק אל ה' וסינגר על העם והאל ביקש ממנו לבנות נחש וכל מי שיביט בנחש יירפא ויינצל, וכך היה. הזוי ?!, אולי -אבל המשנה מסבירה בפשטות "וכי נחש ממית או נחש מחיה?!, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". כלומר המבט למעלה והפנייה לאל הם הריפוי – לא הנחש שהיה בעצם פסל.
לא נוח להם לחז"ל שמופיע צלם בסיפור. ובצדק לא נוח. והרי נחקק בעשרת הדיברות : "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"
ונניח שפסל… נחש? הארור מכל הבהמה ומכל חיית השדה? ודווקא הוא יושיע הפעם? מקור החטא הוא מקור הגאולה – איך יכול להיות?
ראוי לחבר בין התופעות "העל טבעיות האלו" מי פרה אדומה המטהרים, נחש נחושת שמרפא, באר מים שלפי המסורת מרפאה את הנפש ומחברת את הכל לאמונה בקב"ה יתברך.
אבל מכאן גם לסכנות – את נחש הנחושת הממית והמחיה את עם ישראל במדבר אנו פוגשים שוב בספר מלכים שבו מסופר שחזקיהו מלך יהודה "כִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה" (מלכים ב, יח, ד). רוב המפרשים מסבירים את מעשהו הנדיר של חזקיהו, שהעז להשמיד סמל עתיק ומקודש מזמנו של משה, בכך שבעיני העם הפך אותו נחש מסמל לכוחו של האל בלבד, לישות אלוהית בפני עצמה, כזו שהצמיחה לה פולחן וסוגדים.
חזקיהו אשר חזה במו עיניו באסון שפקד את ממלכת ישראל השכנה, שנחרבה על ידי אשור ושעשרת שבטיה הוגלו, בשנת 722 לפני הספירה, פעל בנחרצות נגד כל סגידה עיוורת מסוכנת כדי שגורל ממלכתו יהיה שונה והיא תינצל. כדי להבטיח זאת, יצא במלחמת חרמה נגד כל סממן שעלול לנדוף ממנו "ריח" של עבודה זרה. ללא ספק חזקיהו הצליח. הוא דחה את חורבנה של יהודה בכמה שנים טובות ואולי אף הצליח להשפיע במידה מסוימת על אופי פולחנה. אך יחד עם השמדתו של נחש הנחושת, הצליח גם להעלים את אותו סמל מכונן של סגידה "עיוורת" סמל של מוות וריפוי, ואולי לימד אותנו שלאל אולי יש סמלים ומתווכים אבל שום רב או סממן דתי אינו ישות אלוהית בפני עצמה.
ולסיום, הגמרא מבטאת היטב את ענקות הרוח של משה אחיו ואחותו : "באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרון, מן בזכות משה. (בבלי, תענית, ט ע"א) ומשמת משה נסתלקו עמו גם המן, גם ענני הכבוד וגם הבאר" (גמרא, תענית ו, ע"א)
