פרשת שלח: על הליכה נגד הזרם וחירות אמיתית

פרשת שלח לך, "פרשת המרגלים", היא מהסיפורים הטראומטיים ביותר בתורה.

משה שולח נציג מכל שבט, ומשימתם לאסוף מידע על הארץ משני סוגים: מידע צבאי על יושבי הארץ ומידע על הפוריות של הארץ עצמה. ואחרי שכל המרגלים, קציני המודיעין האלו עוברים בכל הארץ שימו לב מה קורה – הם לא פונים לראש אמ"ן או למשה אלא, עורכים "מסיבת עיתונאים" לעם ישראל, בה הם מציגים בפניהם את תמונת המצב המודיעינית. (כך נוהגים?!).

הדיווח שלהם אינו מסמך מודיעיני אלא אירוע ציבורי פומבי, במלים אחרות: אירוע פוליטי מובהק. למה? הקול כאן, אחד וברור: הארץ פורייה אבל לא נוכל לעלות. העם היושב בארץ חזק, אין לנו הכלים להצליח. העם שומע את הדברים ומקבל אותם. בהמשך הם יציעו גם לשוב למצרים. יותר נוח, כנראה, להישאר במדבר בסוג מסוים של שקט וקביעות, מאשר להיכנס למלחמה שתוצאותיה אינן ידועות.

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

ואז מלמד אותנו כָּלֵב בן יפונה מהי מנהיגות, מהי מלחמה על האמת. לא יהושע בן נון הוא הגיבור הראשי כאן, אלא כָּלֵב. יהושע כבר סומן כעוזרו של משה. כָּלֵב לעומת זאת, לא סומן על ידי איש והיה אדם ללא ייחוס מיוחד. כמה כוחות נפש צריך כָּלֵב כדי לצאת נגד חבריו המרגלים ונגד העם? הרבה מאוד.

משה ואהרן שותקים ואז קם כָּלֵב בן יפונה, איש אמת, בעל חשיבה עצמאית ואומץ בלתי רגיל, ואומר את האמת שלו. אמת של בני חורין. כלב לא סותר את הנתונים ששאר המרגלים הציגו, אך כלב טוען בתוקף ששום ממצא לא ימנע אותנו מלעלות. יהושע מצטרף אליו, ובכך מוכיחים שניהם שהם ראויים להיכנס לארץ. הם לא הולכים עם הזרם, יש להם חשיבה עצמאית. זו הדוגמא הנכונה. זה המסר – כך נרצה לחנך את ילדינו בחברה הישראלית : לחקור, לתהות, לא לומר אמן "על עיוור" וללכת גם נגד הזרם ולמען האמת. כלב ויהושוע הנפלאים טבעו את הסיסמה של חלק מתנועות הנוער שלנו עד היום וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

ועוד מסר חינוכי: השניים; נשארו אופטימיים, הסתכלו נכוחה והישירו מבט אל המציאות, קשה ככל שתהיה, אך תמיד חשוב לראות אותה דרך החזון והראוי בעיניי אלוהים ואדם. ככה מתקנים עולם. זה מה שאנו נדרשים בחינוך ובכלל. החיים מביאים אותנו לא פעם, לצערנו לאירועים קשים כמו חטא המרגלים שמחלישים אותנו ועלולים לגרום לנו להתייאש, אבל אם בוחנים את המציאות דרך הערכים, האמונה והחזון כפי שכלב ויהושע הוכיחו צולחים כל קושי.

ומכאן, לחולשת הרוח הכל כך מסוכנת, לייאוש שאין לו מקום בחינוך, בצבא ובכלל: המרגלים הנשלחים למשימה צבאית נדרשים להתחזק, משה דורש "והתחזקתם"! במקום והתחזקתם, הם הביאו עדות לחולשתם – הם פגשו שלושה ענקים בחברון: אחימן, ששי ותלמי ועשו מהם כאילו כל הארץ מלאה בענקים כמותם. הענבים הענקיים מעידים שהם נועדו לאוכלוסייה של אנשים ענקיים ואילו אנחנו ממש מסכנים מולם… (רק חסר דמעות שמיד יגיעו – מהעם).

אבל האמת הייתה שונה, הענקים היו בודדים ואילו השפע של ארץ ישראל היה גדול ונפוץ – ההזדמנות הייתה גדולה מהסכנה – וחטא המרגלים העיקרי היה שבמקום להתחזק בעיני עצמם הם הפכו חלשים ואמרו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" וגם החלישו את העם. ובנוסף חרגו מסמכותם המודיעינית – הבאת מידע ועברו גם לקביעה אסטרטגית – לא נוכל לכבוש הארץ.

נשאלת השאלה מדוע המרגלים מקטינים עצמם, מדוע הם טוענים: היינו קטנים בעיני עצמנו ולכן היינו קטנים בעיניהם. מדוע ההערכה העצמית הנמוכה כל כך המשפיעה גם על תפיסת האחרים אותנו? כשאנחנו מרגישים חסרי ערך גם האחרים מורידים בערכנו. למה?

סיבה אפשרית להערכה העצמית הנמוכה של בני ישראל היא העבדות שאפיינה את חייהם הקודמים. בחיי העבדות אין לאדם יכולת השפעה על מה שקורה לו, חיי העבדות גורמים לדימוי עצמי נמוך ולחוויה של "חוסר אונים נלמד" מושג שנטבע על ידי הפסיכולוג מרטין זליגמן: כאשר אדם חווה לאורך זמן חוסר קשר בין פעולותיו ובין התוצאות שלהן, הוא נכנס למצב דיכאוני, מפסיק להאמין ביכולתו להשפיע על מה שקורה לו ומפסיק לפעול. הוא אפילו מפסיק לרצות, כפי שקרה לבני ישראל שאפילו מראה הפירות הגדולים והמתוקים ותיאור הארץ זבת החלב ודבש לא הצליחו לעורר בהם רצון עז להגיע אליה.

המרגלים המגיעים לארץ כנען אינם מאמינים בעצמם. הם מרגישים קטנים גם ברמה הגופנית וגם ברמה הנפשית מול תושבי הארץ הגדולים והחופשיים, השולטים בארצם ובגורלם. כך גם העם – בני ישראל "נסחפים" אחר דברי המרגלים. מדוע? משום שבעומק נפשם הם פוחדים להיכנס לארץ משום שהם מעוניינים בחיים פחות מאתגרים.

בגלל חוסר אמונתם בעצמם גם אלוהים אינו מאמין בהם. למי שאין ביטחון באל לא יהיה ביטחון בעצמו, הכאב של בגידתם בו לא מאפשר לו לסלוח לגמרי: בגלל חוסר אמונתם באל ובעצמם, גם אלוהים אינו מאמין בהם, ושולח אותם למסע חסר תוחלת של מעל 38 שנות נדודים במדבר. רק צאצאיהם יהיו כשרים נפשית וגופנית לכבוש במלחמה את הארץ המובטחת. כמה עצוב, כל הדור שחווה ליל אימים זה יישאר במדבר, בזיכרון ההיסטורי – תחושת כישלון נוראה, דומה אולי לתודעת הכישלון של מעשה העגל, שתלווה אותנו. חוסר אמונתם אינו מאפשר את ה"שלח לך" המחדד ומזכיר את השליחות, את החזון ואת ההגעה לארץ המיוחלת.

מה השיעור לחיים? השיעור המשמעותי שמלמדים אותנו ה'מרגלים', שכמוהם כמונו, גם אנחנו עבדי ההֵרגל, וכאשר מתרגש ובא עלינו הצורך בשינוי גם אנחנו נבהלים, פוחדים, חוששים מפני הלא נודע, ואת החששות הללו עוטפים, במומחיות רבה ובלי משים, בתירוצים, הסברים והגזמות. חשוב שנלמד מכשלונם של המרגלים וההתנהגות של בני ישראל.

ומכאן לעונש, איזה עונש קשה, למה? ננסה להסביר: האנשים שהיו עבדים במצרים יישארו לנצח עם מנטליות של עבדים, הם יצאו ממצרים רק פיזית, ולכן אם מבקשים לבנות חברה מופת חדשה של בני חורין, יש להמתין להתחלפות הדור, גם אם הדבר יארך ארבעים שנה. דור יוצאי מצרים, למעט יהושע וכלב מתו במדבר. מדובר בעונש אבל גם בתוצאה: בהתנהגותם הוכיחו המרגלים, ובעקבותיהם גם כל העם שהם עבדים שאינם יכולים להיכנס לארץ ישראל, ואם מחפשים נחמה קטנה רש"י מסביר שהילדים שלהם כן ייכנסו לארץ, ההישגים של הילדים הם גם ההישגים של ההורים ולכן זה כאילו, שהם ההורים דור יוצאי מצרים ייכנסו לארץ.

לסיכום, עלינו לזכור להילחם למען האמת, גם במיעוט, לא תמיד הרוב קובע. בכל תהליך, בכל קושי אסור לנו לשקוע בייאוש, עלינו לטפח הצלחות ותחושת מסוגלות של ילדים, עובדים וכל אדם כדי שלא יגיעו ל"חוסר אונים נלמד" (הרסני). בימים מאתגרים עלינו להאמין בעצמנו ולדעת לא לאבד את התקווה, בדיוק כמו בשיר "תקווה" ועלינו לזכור שאם לא נעריך את עצמנו גם אחרים לא יעריכו אותנו.

תקווה/מיכאל וקנין

היום הזה הוא התחלה
בדף חדש אתה נוגע
ביום הזה תישא תפילה
תדע שיש מי ששומע
אל תוותר מיד
ויש לך מרחק ללכת
אל תוותר מיד
אם לא עכשיו אולי עוד שנה

היום הזה הוא התחלה
תחשוב אתה יכול אחרת
והתשובה לשאלה
בתוכך היא מסתתרת
אל תפחד עכשיו
כי לא אבדה לך הדרך
אל תפחד עכשיו
אם לא היום אולי עוד שנה

עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע

היום הזה אתה ראשון
בעצמך אתה בחרת
ביום הזה הניצחון
בעצם זה שלא נשברת
אל תתייאש עכשיו
האמונה אותך שומרת
אל תתייאש עכשיו
גם אם חלפה עברה עוד שנה