פרשת נָשֹׂא וחג השבועות מחוברים השנה כמה יפה שבחג מתן תורה קוראים את מגילת רות שעיקרה גמילות חסדים. רות המואביה זכתה להיות סבתא רבה של דוד המלך וגיבורת החג בזכות חסדיה לחמותה. דמותה של רות מיוחדת – רות היא אישה אמוציונלית ואמיצה אפשר לראות זאת בהחלטתה להישאר לצד נעמי, החלטה אשר אינה מובנת מאליה לאור הנסיבות. רות אינה נכנעת למוסכמות חברתיות ודתיות שוודאי היו חזקים בתקופתה, היא נחושה לדאוג לחמותה ומלמדת אותנו שיעור באומץ וחסד.
חג השבועות הוא חג שמקדש לימוד וכולנו נדרשים ללמוד מתוך רצון לראות את האחר, מתוך הקשבה כנה גם לדעות שונות שמתהלכות בעם שלנו בתקופה האחרונה. מתוך יכולת לבחור, מתוך שוויון ומתוך אמונה בטוב.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ומכאן לפרשת השבוע שלנו הארוכה ביותר בתורה. אבל 15 המילים הבאות בפרשה הפכו לנכס נצחי: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת כהנים שכולה שפע, חן ושלום. הבה נשים לב בברכת כהנים בבית הכנסת, מתכנסים כל הכהנים שנמצאים ואומרים: "…וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". ללא אהבה הברכה נטולת איכות.
חשוב לזכור: אחדות ואהבה, אהבה ואחדות הם אבני היסוד בכל עת. חמש עשרה המילים בברכה מדודות וענייניות, ממש עולם ומלואו זה מה שאנו מאחלים לילדינו ולקרובינו. ברכת הכוהנים מדברת על המצב האופטימלי של האדם, והיא שואפת לשלמות. הברכה נאמרת מפי האלוהים לעם. הכהנים הם רק שליחים. הם לא המברכים והם לא מחליטים באיזה נוסח לברך. יש להם טקסט קצר ומקודש : ה' יברכך, ה' ישמרך וה' יאר פניו. אלוהים הוא האקטיבי, הוא המברך, ממנו מגיע הכל. "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
הפרשה עוסקת בעיקר בלוויים ומתארת את תפקידיהם השונים של משפחות שבט לוי. עבודת הקודש אינה נתונה לבחירתו של הלוי. בין אם רצה ובין אם לאו מחויב וכפוי הוא לעבודה זו.
אגב, אחד הטיעונים המקובלים של מנהיגי הציבור החרדי להצדקת הימנעות תלמידי הישיבות מצבא ועבודה היא שהם בני לוי של דורנו. וכמו בני לוי שעשו את עבודת המשכן, חיו על חשבון הציבור ולא התגייסו או יצאו לשוק העבודה, כך גם תלמידי הישיבות. מעבר לכך שמשה דרש מכל שאר השבטים לצאת למלחמה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" טיעון זה מעט בעייתי: האחד, עם כל הקושי שבלימוד תורה כל היום, בני לוי לא למדו תורה כל היום אלא ביצעו עבודת כפיים קשה. ובנוסף, עבודת הלוויים כללה סיכון נורא של מוות במקרה שיגעו באחד מכלי הקודש. סכנה זו היתה יומיומית יותר מזו של מי שיצא למלחמה.
ואם שני טיעונים אלו לא מספקים נלך להצעתו של הרב יואל בנן נון שפסק "הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים בייחוד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת". במילים פשוטות, הצעת פטור גורף לכל תלמידי הישיבות מצבא ועבודה בנימוק שהם הם "בני לוי" ראוי לבחינה מכבדת שמשלבת את חשיבות הלימוד ואת הריאליזם הפרקטי.
ומכאן, לנזירות מול איזון ולצורך בהתרחקות מקיצוניות דתית. הנזיר בפרשה מבטא את אמונתו באל בהתרחקות משגרה אנושית – מראהו מיוחד (לא מסתפר),הוא מונע את עצמו מיין והנאות אחרות. התנזרות קרובה לריסון. הריסון הוא ערך חינוכי מעולה לדתיים וגם לאנשים שאינם דתיים: בריסון מגלים איפוק, כובשים תאוות ומאווים, זונחים לא פעם את ה "בא לי" ומוותרים לעתים למען הזולת והחברה. לפיכך הנזירות נראית חיובית. עם זה, כפי שתראו מיד, הנזירות אינה כה זכה ומופתית.
מבלי להתייחס למניעי הנזיר וההתבלטות של מראהו התורה והגמרא דרשו ודורשים מן האדם לקחת חלק בכל תחומי החיים האנושיים הטבעיים והמקובלים – אכילה ושתייה, משפחה, קהילה ועבודה וכל היוצא באלה תוך ריסון והגבלה על חלק מהפעולות. במילים פשוטות, אין לסלק מעולם הפעילות האנושית שום תחום, מלבד העבודה הזרה. ראוי לרסן אכילה ושתייה אך לא להתנזר מהם, לא ראוי להתנזר מחיי המשפחה או הקהילה, לא ראוי להתנזר מחיי המלאכה. ראוי לפעול ולהתרסן. לא ראוי להתנזר.
הפרשה שלנו נוגעת בקנאה ןמתארת כיצד בעולם התורה השוביניסטי ניסו לטפל בגבר החושד באשתו \או קנאי לאשתו. הגבר – מספיק שיחשוד שאשתו בגדה בו , והאישה נקראת לתת את הדין, בפני הכוהן ולפני האל. האישה (ההמומה אולי) מובאת לפני הכוהן, פורעים את שערה, רוקחים לעיניה שיקוי מ"מים קדושים" ומאיימים עליה שאם לא תודה כאן ועכשיו שזנתה, תקולל ותושקה בכפיה, "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך".
רש"י, הענק חש אי נוחות מן ההודאה שנסחטת מהחשודה ב"לחץ פיזי בלתי מתון": "מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה עד כי תיטרף דעתה ותודה".
אין לי בעיה עם החובה להילחם בניאוף, אין לי בעייה עם "הפוליגרף" הקדום שאמור לגלות מי זנתה ומי לא. אבל לצערנו יש אנשים רבים שאצלם הקנאה היא נטייה קבועה. אנשים כאלה יקנאו בכל בת זוג אפילו אם היא תהיה נאמנה באופן מוחלט וללא רבב. האם אישה כזו אמורה לסבול ולהיות מושפלת "בחסות" התורה? לא!
גבר שקנאי באופן כרוני וחולני עשוי לרצוח כפי שאנו חווים לא פעם ולכן הגמרא במסכת סוטה ה' א' לא מקבלת את "הזזתו של הגבר הצידה" וקובעת : "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" – ללמדנו שגם הוא נושא באחריות.
ומוסיף הרב קוק, הופעתו של הקב"ה בעולם תלויה באמון בין בני זוג. כאשר האמון בין איש לאשתו נפגם, נמחק מן העולם שמו וגילויו של ה'. פרשת סוטה קשה לקריאה. המחשבה, שנשים נאלצו לעבור נוראות כאלה כדי לשמור על שלמות משפחתן, מחרידה מנשוא. אבל גם החיים בתוך אש הקנאה המתמדת הם קשים ולכן, בתקופת המקרא נבחרה פשרה זו שעיקרה – אם אינך מאמין באשתך עבור עמה את הטקס המבזה, או התגבר על הקנאה, למד להאמין באשתך ועבוד על עצמך ועל שלום הבית שלך. כי בסוף כמעט הכל… "בידיים שלך".
הנה כי כן, עלינו לשאוף לנשיאה בנטל של כולם, ראוי לכבד כל אחת ואחד אבל לדעת להתרחק מקיצונים ומקיצוניות, עלינו להבין כי הקנאה הקיצונית הרסנית, חשוב להימנע משיימינג ברשת או בכל מקום ויש לשאוף לדרך המלך הכוללת ריסון ולא התנזרות.
ולסיום משהו חינוכי, אנו המחנכים תמיד מדברים על תיקון עולם, על למידה מטעויות. ואולי , ברכת הכהנים שכולה שלמות נמצאת לצידן של פרשת סוטה ופרשת נזיר ובאה אחריהן. כדי ללמד שמתוך השבר בא התיקון.
שבועות שמח ושבת שלום!
