קהל היעד של פרשת אמור הוא הכוהנים, שקרבתם לקדושה דורשת מהם לעמוד בסטנדרטים מחמירים יותר משאר הציבור. הכהנים מסומנים באופן ברור כבעלי מעמד נבדל בעם. עליהם לנהוג משנה זהירות מפני שאין הם כאחד האדם.
המגבלות המוטלות על הכוהנים קובעות מי בכלל יוכל לשרת בקודש והאיסור על בעלי מומים לשרת בקודש כואב מעט. הכהן, בעל המום אינו יכול למלא את חובתו "אֶל ־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי…".
כואב לקרוא הנחייה זו למעשה מופיעה כאן הדרה של בעלי מום. הסופר יותם טולוב סיפר, ששמע על כהן זקן ונכה שהתחיל להתנייד בעזרת כיסא גלגלים. הוא ביקש מרבו אישור להמשיך בברכת כהנים שנאמרת בעמידה. הרב ברוח פרשת השבוע פסק לו שהוא יכול לומר את מילות הברכה אבל…. בלי שם ה'. למה? לעומת זאת, הרמב"ם (ענק כרגיל) קבע כי לוי בעל מום ישיר במקדש, והמהר"ם (רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג, 1293-1215, גרמניה) הגדיל וקבע כי חזן בעל מום שזרועותיו נפלו יכול גם יכול להיות שליח ציבור בתפילה ונימוקו מדהים- שימו לב "קרוב ה' לנשברי לב…" (תהילים לד'). כאנשי חינוך בפרט ובני אדם בכלל אנו צריכים להתקרב ל"נשברים", לכן קשה לנו עם הדרת בעלי המום.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ובנימה אחרת, זו הסיבה שרבים לא מתגעגעים לעבודת הקרבנות: התפילה החליפה את עבודת הקרבנות. הטקסיות שבעבודת המקדש פינתה מקומה לתפילה שהיא עבודה אמיתית שבלב. הטקסיות כמו כל טקס מחייבת שלמות ביצועית התפילה מחייבת את שלמות הלב ולכן גם בעלי מום יכלו ויוכלו לנהל תפילות ועוד. התורה תמיד מציבה כוכב צפון ערכי לחברת מופת ודווקא כאן סימני השאלה גדולים.
ראוי לזעוק ולשאול למה ההחמרה בנושא בעלי המום? נכים לא נופלים בתכונותיהם הנפשיות מאנשים בריאים גופנית. הם שווים לאנשים ה"רגילים" בכל פרמטר, יותר מכך, בגלל הצורך להתמודד עם דברים שאחרים מקבלים כמובנים מאליהם, החוסן הנפשי שלהם לעתים גדול יותר. ובמקום לסייע להם אנו, לא אחת מדירים אותם ובנוסף, הם מתמודדים עם דעות קדומות.
עוד מסר חינוכי מצוי בפסוק "אמור אל הכוהנים… ואמרת אליהם – להזהיר גדולים על הקטנים". הבה נתעכב בציווי להזהיר – הרב מרדכי אליהו, הראשון לציון (2010-1929, ירושלים), קבע כי הכוונה במילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", ולמעשה המנהיגים, המחנכים והמבוגרים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות "דוגמא אישית שילמדו ממעשיהם".
יאנוש קורצ'אק (1942-1878, פולין) קבע, כי להיות מחנך זה להוות לילד דוגמא וזה בדיוק הדרך להאיר, להיות חיובי, לתת דוגמא אישית והזוהר והטוב הזה יחלחל לליבם ולמוחם של הילדים. במילים פשוטות כדי להנהיג או לחנך אתה חייב להיות ישר דרך ונקי כפיים כי ללא דוגמא אישית יקשה עליך "להזהיר" ולתת הוראות.
ומכאן לסוגיית החיים והמוות: היסוד העמוק הטמון בפרשייה זו הוא הגודל והחשיבות אותה מייחסת התורה להצלחה בעולם הזה. השכר שמתואר כטוב ביותר הוא חיים טובים בעולם הזה. רבים וגדולים הקדישו מיליוני מילים על השכר בעולם הבא, אבל לטעמי, המסר החשוב יותר הוא, שעל האדם הוטלה אחריות לתקן ולבנות את העולם בהווה, להפכו למקום טוב יותר לחיות בו ובה צריך להתמקד. זו תמצית החינוך בפרט והחיים בכלל.
פולחן המוות היה אחד מהיסודות המרכזיים ביותר בתרבות האלילית באימפריות הבבלית, המצרית ועוד. ואגב, תחום העיסוק העיקרי של הכוהנים המצרים היה העיסוק במתים. ואצלנו, הכוהנים מצווים להתרחק מכל מגע עם המתים. תפקיד הכוהנים הוא העיסוק בחיים: להוביל את החברה כולה בהבנת קדושת החיים, וביציקת תוכן רוחני ומוסרי לחיים בעולם הזה.
ועוד מסר, הזהירות מהעוצמה – הפריבילגיה שקיבלו הכוהנים מחייבת אותם לזכור שהם משרתי ציבור במובן העמוק של הביטוי. ולכן, כל מנהיג מקומי, חינוכי או פוליטי צריך לזכור שהוא CIVIL SERVANT (משרת ציבור) אסור שהמעמד "יתחיל לעלות לו לראש".
לצערנו, הדבר קורה לא אחת – תחילת הסוף של מנהיגים מעולים נוצרת כאשר המנהיג "לא רואה ממטר" את מונהגיו ומנצל כוחו. עלי היה כהן אדיר אולם בניו נכשלו בכך. דוגמאות עצובות נוספות לא חסרות, לפיכך לכל כהן לכל מנהיג נדרשת אחריות וזהירות, צניעות ויושרה.
ולסיום, קצת על הפטרת פרשת אמור. נביאי ישראל מלמדים אותנו שחזון הוא כלי שדרכו אפשר לראות עולם שעוד לא קיים, והתפקיד של נביא הוא להכין את עמו למציאות חדשה. בהפטרת השבוע, יחזקאל הנביא חושף מודל לשירות הכהנים בבית מקדש עתידני.
הבה נבחן ונלמד: יחזקאל חי במציאות טראומטית. של גלות ואחריה כיבוש הבבלים את ירושלים, הוא איבד את הכל, ואמונתו עמדה במבחן קשה. הוא הועבר עם כל האליטה הירושלמית לגלוּת בבבל. בכל זאת, אחרי כמה שנים של נבואת זעם, הוא מתחיל בסגנון נבואה אחר – נבואת תקווה. הוא התחיל לדמיין עתיד שמשלב מסורת עם חידוש. מצד אחד, הוא מדבר על החזרת בני צדוק לכהונה. מהצד השני, הוא משנה את הלבוש שלהם, מקל מעט באיסורי יין, מוסיף להם את התפקיד של שופט העם ועוד.
בדומה ליחזקאל ולבני דורו, כמעט כל קהילה יהודית בהיסטוריה עברה טרגדיה ששינתה את קיומה לחלוטין. לא מעט מאבותינו ואמותינו חוו טראומה ועברו תהליך של אבל עמוק, כעס ואשמה. אחר כך, לרוב הם הצליחו לפתוח דף חדש ולחשב מסלול מחדש. אנו עוברים תקופות לא פשוטות מבחינה ביטחונית, כלכלית, חברתית ועוד. הבה נלמד מהפטרת פרשת אמור לבחון היטב את הקשיים, להתכנס ולחפש כמה שיותר מכנים משותפים בעם, לפעול לאיחוי ולקרוב לבבות ולא "לחפש לנצח" בכל מחלוקת, ולייצר תקווה לעתיד טוב יותר גם בימים מורכבים.
